על פי הסכם שכירות שהוגש לבית המשפט, שכר המערער את הנכס מהמשיבה בשכירות חופשית ביום 14.3.02. דמי השכירות על פי ההסכם נקבעו בסכום של 800$ לחודש. על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט, נקבע בפסק הדין כי מלבד שני תשלומים לא שילם המערער את דמי השכירות. 4. לבית משפט השלום הוגש הסכם נוסף שנערך בין המשיבה למערער. מדובר בהסכם מיום 1.4.05, שם נקבעו דמי השכירות בסכום של 100$ לחודש. כמו כן נקבע בהסכם, כי המערער הוא דייר מוגן בנכס. מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עלה, כי המערער לא שילם דמי מפתח. חרף זאת קבע בית המשפט כי המשיבה הסכימה לכך שהמערער יהיה דייר מוגן בנכס. לעניין זה הסתמך בית משפט השלום על האמור בסעיף 10 לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), וכן על פסק הדין שניתן ברע"א 3088/00 זייתון נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית, פ"ד נו(6) 444. לפיכך, בית המשפט קבע כי מיום חתימת ההסכם הפך המערער להיות דייר מוגן. ביחס להסכם זה, בתחילה טענה המשיבה כי היא חולקת על תוכנו, במישור העקרוני, וכן גרסה כי החתימה הנחזית להיות כחתימה מטעם המשיבה היא חתימה מזויפת. יחד עם זאת, בית המשפט שמע ראיות לעניין זה ודחה טענה זו. גם בדיון שהתקיים לפנינו, חזרה בה המשיבה מטענת הזיוף ולא העלתה אותה עוד. 5. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי ההסכם משנת 2005 החליף את ההסכם משנת 2002, וכי גם בהנחה שהמערער הפר את הסכם השכירות של שנת 2002, עקב אי תשלום דמי שכירות או תשלומים אחרים שהוטלו עליו על פי אותו הסכם, הרי שהמשיבה מנועה מלדרוש את פינוי המערער עקב הפרות ההסכם משנת 2002. 6. באשר להסכם משנת 2005, קבע בית משפט השלום כי על פי תצהירו של המערער בבקשה לרשות להתגונן, עולה כי לא בוצע תשלום דמי שכירות כלל ועיקר. המערער הצהיר, כי נתן הלוואה לכומר פרוקופי, המשתייך למשיבה. טענת המערער הייתה, כי כנגד הלוואה זו התחייב אותו כומר לשלם למשיבה את דמי השכירות בהם חב המערער, וזאת כנגד פירעון ההלוואה. בית משפט קמא קבע, כי אותו כומר לא זומן לעדות. בהקשר זה מסר המערער גרסאות שונות, כאשר פעם אחת טען שאותו כומר שוהה בחו"ל, ובעת חקירתו בבית המשפט טען, כי אותו כומר מסרב להעיד. לפיכך סבר בית המשפט כי מדובר בגרסה כבושה ובגרסה שאינה מהימנה. כן עמד בית המשפט על השינוי שחל בגרסאות המערער ביחס למהות הכספים שלטענתו נתן לכומר, כאשר פעם אחת טען כי מדובר בהלוואה ובפעם אחרת טען כי מדובר למעשה בתשלום דמי השכירות משום שאותו כומר עובד במחלקת הנכסים של המשיבה. בית המשפט גם הדגיש שאירינאוס, שהיה הפטריארך באותה עת, העיד בבית המשפט, וכאשר נשאל על עניין תשלום דמי השכירות על ידי המערער, השיב כי אינו אחראי ואינו מתערב בענייני הכספים של המשיבה. לפיכך קבע בית משפט השלום, כי המערער לא הוכיח ששילם תשלום כלשהו עבור דמי השכירות על פי ההסכם משנת 2005. 7. באשר לעילת הפינוי, הפנה בית המשפט לסעיף 9 בשני הסכמי השכירות, הקובע כי אי תשלום דמי השכירות במועד מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות, המזכה את המשכיר לדרוש את פינויו של המושכר. בית המשפט קבע, כי לאחר שהוכח שהמערער לא שילם דמי שכירות עבור ההסכם משנת 2005, זכאית המשיבה לפנותו מהנכס. 8. באשר למתן סעד מן הצדק, קבע בית המשפט כי אין מקום לפסוק סעד זה, שכן מדובר בהפרה בוטה של הסכם השכירות. בית המשפט הדגיש כי לא שולמו דמי שכירות במשך שלוש שנים, זאת עד להגשת התביעה, כאשר גם בתקופת ההסכם משנת 2002 כמעט ולא שולם דבר על חשבון דמי השכירות. באשר למהות הנכס הדגיש בית המשפט כי מדובר בנכס עסקי, המשמש כסטקייה, ועל פי הפסיקה הנטייה היא להחמיר עם דייר בבית עסק המבקש סעד מן הצדק. לעניין זה הביא בחשבון בית המשפט את העובדה, כי על פי ההסכם משנת 2005 היה מדובר בדמי שכירות בשיעור נמוך ביותר ובכך שהמערער הפך לדייר מוגן מבלי ששילם כלל דמי מפתח. לפיכך קבע בית המשפט, כי על המערער לפנות את הנכס. 9. באשר לדמי השכירות שלא שולמו קבע בית המשפט, כי לעניין ההסכם הראשון מדובר בשלוש שנות שכירות ועל כן ערך חשבון לפי שער הדולר נכון ליום חתימת ההסכם, תוך שהוא מנכה את שני התשלומים ששולמו. בסופו של דבר התקבל סכום חוב של 169,616 ₪ נכון ליום 1.4.05. באשר להסכם השני קבע בית המשפט, כי מאחר שלא שולם דבר, סך כל החוב נכון ליום מתן פסק הדין הוא 19,822 ₪, ובסך הכל עומד החוב על סך של 189,438 ₪. טענות המערער 10. המערער טוען, באשר לדמי השכירות על פי ההסכם משנת 2002, כי מאחר והסכם זה הוחלף בהסכם משנת 2005, התוצאה היא שהוענק לו מעמד של דייר מוגן. לגרסתו, המשיבה מעולם לא דרשה ממנו את תשלום דמי השכירות עבור ההסכם משנת 2002, ולמעשה בחרה להתעלם מחוב זה כאשר חתמה עמו על ההסכם משנת 2005. לפיכך טוען המערער, כי המשיבה הסכימה לדחות את תשלום החוב בגין דמי השכירות על פי ההסכם משנת 2002, זאת עד למועד הגשת התביעה הנוכחית. לעניין הבסיס להסכמת המשיבה לדחייה זו של תשלום דמי השכירות, טען המערער כי מעדותו של אירינאוס, שכיהן כפטריארך באותה תקופה, עולה כי המערער נרתם לעזור למשיבה בעניינים שונים ועל כן לא עמדה המשיבה על תשלום דמי השכירות. 11. טענה נוספת בפי המערער, והיא כי לאחר שהפטריארך אירינאוס הוחלף על ידי הפטריארך תיאופילוס, הרי שזה האחרון לא עמד בראש הפטריארכיה בתקופה הרלבנטית ועל כן לא היה רשאי לדרוש את דמי השכירות. לחלופין טוען המערער לעניין זה, כי גם אם תיאופילוס מונה כדין והוכר כפטריארך על ידי מדינת ישראל, הרי לאור ריבוי ההליכים בבתי המשפט שהיו סביב מינוי זה, טעה המערער טעות סבירה כאשר בחר שלא לשלם את דמי השכירות לפטריארך תיאופילוס. בהקשר למחלוקת זו הרחיב בא כוח המערער בעיקרי הטיעון שהגיש, וסקר את ההתפתחויות שהיו סביב הדחתו של אירינאוס על ידי הסינוד הקדוש של המשיבה, ההליכים השונים שהיו בבתי המשפט, עד שבסופו של דבר הוכר תיאופילוס כמי שמונה ונבחר כדין, ואכן בסופו של דבר הוכר כפטריארך גם על ידי ממשלת ישראל. המערער טען, כי זו הייתה אחת מטענותיו העיקריות בבקשה לרשות להתגונן, היינו כי עד שתיאופילוס לא קיבל כתב ההכרה מממשלת ישראל, למעשה לא היה גורם מוסמך לקבל את דמי השכירות. בא כוח המערער הפנה לפסקי דין שונים, שעסקו בתביעות בהן הייתה מעורבת המשיבה, וקבעו כי כל עוד אין פטריארך שהוכר על ידי ממשלת ישראל, למעשה אין באפשרות המשיבה לתבוע או להיתבע. לפיכך סבר בא כוח המערער, כי בית משפט השלום שגה כאשר לא דן בטענה זו ולא התייחס לכך שעד ליום 24.12.07, עת הוכר תיאופילוס על ידי ממשלת ישראל, לא הייתה המשיבה יכולה או רשאית לגבות דמי שכירות מהמערער. 12. עוד טוען המערער, כי התביעה הוגשה על ידי המשיבה בגין הפרת ההסכם משנת 2002. אחר שהסתבר שקיים הסכם נוסף משנת 2005, לא ביקשה המשיבה לתקן את כתב התביעה ולא הייתה הסכמה לשינוי חזית או כי הדיון יתנהל בדיון בשאלה האם הפר המערער את ההסכם משנת 2005, והאם הפרה זו מזכה את המשיבה בסעד של פינוי המערער מן המושכר. המערער טוען, כי היה על המשיבה לתקן את כתב התביעה או להגיש כתב תשובה, ומאחר ולא עשתה כן לא היה רשאי בית המשפט לדון בעילת הפינוי עקב הפרת ההסכם משנת 2005, עילה שכאמור כלל לא נטענה בכתב התביעה (לעניין זה מפנה בא כוח המערער לפסק הדין בע"א (י-ם) 3356/09 קסטודיה די טרה סנטה נ' אשר מדר (4.11.10), וכן לרע"א 1345/13 אמי סעאידה נ' אסיל חברה להובלות וסחר עצים בע"מ (5.3.13). 13. לחלופין טוען המערער, כי לאור המחלוקות שהתעוררו, כפי שפורטו לעיל, היה ראוי כי בית משפט השלום יורה על מתן סעד מן הצדק. מדובר בהפרת הסכם שלכל היותר הייתה "הפרה בשגגה". המערער גם מצביע על העובדה כי מדובר בנכס ממנו מתפרנסים הוא ומשפחתו, כאשר למערער צאצאים בגירים, שחלקם סובלים ממחלות קשות, חשוכות מרפא, ופינוי המערער מהנכס יהווה פגיעה קשה בו ובבני משפחתו. טענות המשיבה 14. המשיבה טענה, כי המערער אינו דייר מוגן בנכס וכי יש לאבחן מקרה זה מפסק הדין בעניין זייתון. 15. באשר לדמי השכירות על פי ההסכם משנת 2002, טוענת המשיבה כי מעולם לא הסכימה לדחות את תשלום דמי השכירות, וכי מדובר בטענה חדשה שלא הועלתה על ידי המערער במסגרת בקשת הרשות להתגונן, שעה שהוסכם כי תצהיר המערער בבקשה זו יהווה את כתב ההגנה מטעמו. לעניין זה מפנה המשיבה לטענות שונות שהעלה המערער במהלך הדיון, מהן עולה באופן חד-משמעי, כי המערער מעולם לא חלק על חוב דמי השכירות על פי ההסכם משנת 2002, אולם מדי פעם נתן הסברים שונים באשר לאי תשלום סכום זה, למשל, כי הייתה הסכמה לכך שהמערער ישלם רק לאחר שהעסק אותו הוא מנהל במושכר יתבסס, או כי המשיבה ויתרה על דמי השכירות מאחר והמערער עזר לה בעניינים שונים. כמובן שמדובר בטענות עובדתיות שונות זו מזו, שאינן מתיישבות האחת עם השנייה. בהקשר זה מפנה המשיבה לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, כי מדובר בגרסאות סותרות. בית המשפט קבע כי מדובר בשינוי חזית וכן בגרסאות המעידות על חוסר מהימנותו של המערער. המשיבה טוענת, כי מאחר ומדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט השלום, שהתבססו על הראיות שהובאו לפניו, לא יהא זה ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בהן. 16. באשר למעמדו של הפטריארך תיאופילוס, טוענת המשיבה כי העולה מטענות המערער הוא כי היה נכון לשלם את דמי השכירות, אולם אך ורק לפטריארך שיוכר כדין על ידי ממשלת ישראל. יחד עם זאת, טוענת המשיבה, כי כבר במהלך הדיון בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 14.10.09, לפיה הוסכם שלא תובאנה ראיות לעניין מעמד הפטריארך והצדדים מותירים את ההכרעה בשאלה זו לבתי המשפט שדנו בה באותו שלב. לפיכך, על סמך החלטות שהתקבלו בבתי המשפט, לרבות החלטה עקרונית שהתקבלה בבית המשפט העליון, החליט בית משפט השלום כי המשיבה הייתה מוסמכת להגיש ולנהל את התביעה. למעשה, במהלך הדיון, כך עולה מפרוטוקול הדיון, חזרה ועלתה שאלת מעמדו של הפטריארך גם בעת מתן עדותו של אירינאוס, ובית משפט השלום חזר והדגיש כי לאור החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, אין עוד מקום לחלוק על כך שתיאופילוס הפך להיות הפטריארך. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי מדובר בטענה שאין מקום לקבלה מאחר והמערער יכול היה לשלם לאירינאוס או לתיאופילוס, או לכנסייה עצמה. לכל אורך המחלוקת בשאלת זהותו של הפטריארך, המשיבה הייתה קיימת והדרך לפני המערער הייתה פתוחה לשלם את דמי השכירות. העובדה כי המערער הפקיד את דמי השכירות רק לאחר הגשת התביעה הינה בגדר חוכמה שלאחר מעשה, ואינה יכולה להוות טענת הגנה כנגד העובדה שהמערער לא שילם את דמי השכירות במשך תקופה ארוכה. 17. באשר לטענת המערער, כי בית משפט קמא לא יכול היה להורות על פינוי עקב הפרת הסכם השכירות משנת 2005, טוענת המשיבה כי המערער עצמו העלה כטענת הגנה את קיומו של הסכם השכירות משנת 2005 ואת העובדה שהפך להיות דייר מוגן בנכס. הצדדים דנו בשאלת תוקפו של ההסכם משנת 2005 והפרתו באופן נרחב, הן בשלב הבאת הראיות והן בשלב הסיכומים, כאשר איש מהצדדים אינו מתנגד לכך. בכל שלב של ניהול הראיות לא טען המערער כי הוא מתנגד לשינוי חזית, וגם בעת שהמשיבה סיכמה בבית המשפט לא העלה המערער טענה כי מדובר בשינוי חזית. המשיבה מדגישה, כי המערער עצמו העלה בסיכומיו טענות ביחס לתוקפו של ההסכם משנת 2005 כמו גם ביחס לשאלה האם הסכם זה הופר על ידו. לפיכך סבורה המשיבה, כי העלאת השאלה בשלב זה של הדיון אינה במקומה ואין לקבל טענה זו בשלב הערעור. 18. ביחס לפסק הדין עליו סומך המערער לעניין קסטודיה די טרה סנטה, טוענת המשיבה כי שם היה מדובר בסיטואציה שונה לחלוטין, כאשר התובעת עצמה טענה בתחילה כי הנתבע הוא בגדר פולש, ולאחר מכן התובעת עצמה טענה כי מדובר בדיירות מוגנת, ועל כן קבע שם בית המשפט כי לא היה מקום לדון בשאלת הפינוי מכוח הדיירות המוגנת, כל עוד התובעת עצמה לא תיקנה את כתב התביעה. המשיבה טוענת כי בענייננו שונה הדבר, שכן המערער הוא שהעלה כטענת הגנה את קיומו של ההסכם משנת 2005, ומכאן ואילך התנהל הדיון בהסכמה בנושא הסכם זה, תוקפו והפרתו. עוד מצביעה המשיבה על העובדה, כי המערער עצמו התמקד בשאלת אי תשלום דמי השכירות גם על פי ההסכם משנת 2005, לא התכחש לכך, אלא העלה את הטענה כי נתן הלוואה לאותו כומר, ועל כן יש לראות בהתנהלות המערער כהסכמה מצדו לכך שאחת המחלוקות היא האם שולמו דמי שכירות בגין ההסכם משנת 2005, ואם לא שולמו - האם מדובר בהפרה יסודית של אותו הסכם. 19. לעניין מתן סעד מן הצדק טוענת המשיבה, כי לא היה מקום ליתן למערער סעד מן הצדק, שכן אין לקבל את טענתו כי מדובר בהפרת הסכם בשגגה, או כי טעה טעות כנה וסבירה לעניין זהותו של הפטריארך. המשיבה טוענת, כי המערער ידע היטב שעליו לשלם דמי שכירות והייתה פתוחה בפניו הדלת לשלם את דמי השכירות בכנסייה עצמה, במשרד העוסק בכך. 20. באשר למצב משפחתו של המערער, טוענת המשיבה כי המערער לא תמך טענות אלו בראיות, כגון מסמכים רפואיים או כל מסמך אחר שיש בו ללמד על מצבה הכלכלי של משפחתו או מצבם הבריאותי של בני ביתו. המשיבה טוענת, כי המערער הפר לאורך זמן את שני ההסכמים הפרה יסודית, ומדובר במקרה שאינו מצדיק מתן סעד מן הצדק. עוד מדגישה המשיבה, כי אין מדובר בדירת מגורים, אלא בבית עסק, וההלכה היא כי יש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר דייר מוגן בדירה, שכן מדייר בבית עסק מצפים שינהל את עסקיו באופן סדיר ויקפיד על תשלום דמי השכירות המגיעים ממנו. בהקשר זה מפנה המשיבה לפסק דינו של בית המשפט העליון, לפיו יש להעניק סעד מן הצדק לדיירים בבית עסק בצמצום, וכן כי ראוי להזהיר את הדיירים כי אם לא יקיימו את חובותיהם החוזיות, כגון תשלום דמי השכירות, יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר (ראה: ע"א 87/83 ארי"ץ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, וכן רע"א 9064/11 עוזי קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) (19.2.13). 21. המשיבה טוענת עוד, כי אין מקום במקרה זה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום, כאשר ההלכה היא כי התערבות ערכאת הערעור במקרים כאלה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, אם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, או שהדברים אינם מבוססים על פניהם. המשיבה מדגישה, כי בית משפט השלום ביסס ממצאיו ומסקנותיו על העובדות שהובאו בפניו ועל קביעות מהימנות המתייחסות למערער. דיון והכרעה 22. שקלנו את טענות הצדדים והגענו לידי מסקנה, כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהנימוקים כפי שיפורטו להלן. 23. באשר לטענת המערער ביחס לדמי השכירות על פי ההסכם משנת 2002, דהיינו, כי המשיבה הסכימה לוותר או לדחות את מועד תשלום דמי השכירות, קבע כאמור בית משפט השלום כי אינו מקבל טענה זו. מדובר בקביעה עובדתית, המתבססת על חומר הראיות, שאין מקום להתערב בה, זאת בפרט נוכח קביעות בית משפט קמא כי אינו מקבל את גרסאותיו השונות והמשתנות של המערער בהקשר זה. עוד יש להדגיש, כי במסגרת טענות המערער בבקשה לרשות להתגונן, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר שהגיש, אין זכר לטענה שכזו. כל שטען שם המערער היה, כי ההסכם משנת 2002 הוחלף בהסכם משנת 2005. המערער לא טען כי לא ידע למי לשלם את דמי השכירות; לא טען כי לא הכיר בסמכותו של הפטריארך תיאופילוס, או כי התלבט באשר לזהות הפטריארך, או כי לא הייתה לו אפשרות לשלם את דמי השכירות במשרדי המשיבה, כפי שנהוג לעשות. לפיכך, בדין דחה בית משפט השלום טענה זו של המערער. במאמר מוסגר נוסיף ונאמר, כי העלאת טענות עובדתיות משתנות או מתחלפות באשר לאי תשלום דמי השכירות הנוגעות לחוזה משנת 2002 משליכות על מהימנות המערער ועל גרסאותיו וטענותיו העובדתיות השונות גם ביחס ליתר העניינים. 24. באשר לטענת המערער לעניין זהות הפטריארך סבורים אנו, כי מחלוקת זו נוגעת לשאלה האם באותה תקופה בה טרם קיבל תיאופילוס את תעודת ההכרה מממשלת ישראל יכלה המשיבה לתבוע או להיתבע בבית המשפט. עצם העובדה כי הסינוד הקדוש הדיח קודם לכן את אירינאוס ומינה תחתיו את תיאופילוס כפטריארך, אינה מבטלת או משנה את תוקפם של החוזים נשוא הדיון שלפנינו. משמעות הדברים היא, כי הייתה חובה על המערער להמשיך ולשלם את דמי השכירות גם אם מדובר בתקופת הביניים בין מועד מינויו של תיאופילוס על ידי הסינוד הקדוש, ועד שקיבל את תעודת ההכרה מממשלת ישראל. יתר על כן, המערער לא עשה מאמץ כלשהו בתקופה זו לברר למי עליו לשלם את דמי השכירות, הוא לא ניסה לשלם את דמי השכירות, ולא פנה בכתב לגורם כלשהו אצל המשיבה בעניין זה. פתוחה הייתה הדרך בפניו להודיע למשיבה, כי עד לבירור הנושא הוא מפקיד את דמי השכירות בחשבון בנק, כפי שהיה עליו לעשות במקרה של ספק באשר לזהותו של המשכיר. העלאת הטענה על ידי המערער לאחר שהוגשה כנגדו תביעה, ובוודאי בשלב הערעור, הוא מעשה שאינו במקומו, ויש לדחותו. 25. באשר לטענה לפיה עילת התביעה נסמכה על הפרת ההסכם משנת 2002, וכי היה על המשיבה לתקן את כתב התביעה, או להגיש כתב תשובה בעקבות טענת המערער כי נחתם הסכם בשנת 2005 וכי הפך להיות דייר מוגן, סבורים אנו שנוכח התנהלות הצדדים לכל אורך הדיון, הייתה הסכמה מצד שני הצדדים כי הדיון יתנהל בכל השאלות העולות מטענת המערער באשר לקיום אותו הסכם; דהיינו: האם ההסכם נחתם כדין, האם החתימה מטעם המשיבה זויפה או שמא מדובר בחתימה אותנטית, האם הפך להיות המערער דייר מוגן, והאם קיים המערער את תנאי הסכם זה, לרבות תשלום דמי השכירות, ובמידה ולא עשה כן, האם זכאית המשיבה לסעד של פינוי כנגד המערער. כל השאלות האלו נדונו בבית המשפט, תוך שהצדדים הביאו ראיות בעניינים אלה, וטענו באשר למחלוקות אלו, הן במהלך הדיון והן בשלב הסיכומים. יש לראות את התנהלות הצדדים כהסכמה לכך שהתביעה תעסוק גם בשאלות אלו וכך גם פסק הדין. יוער, כי עילת התביעה הייתה אי תשלום דמי השכירות. בשני החוזים נקבע כי אי תשלום דמי השכירות הוא הפרה יסודית של ההסכם. מכאן, שמבחינת הטענה שהעלתה המשיבה בכתב התביעה המקורי, לא חל שינוי המקפח באופן כלשהו את המערער, שהרי הדיון נסוב לכל אורך הדרך סביב אותה שאלה, דהיינו, האם שילם המערער את דמי השכירות. יתרה מכך, בסופו של דבר בית המשפט חייב את המערער בתשלום דמי השכירות על פי ההסכם משנת 2005, דהיינו הסכום שהופחת מסך של 800$ לחודש לסכום של 100$ לחודש. משמעות הדברים היא, כי העובדה שהדיון בעניין טענת אי תשלום דמי השכירות נסוב גם על ההסכם משנת 2005, לא פגעה באופן כלשהו במערער, אלה רק היטיבה בסופו של דבר עמו, שעה שחויב בסכום נמוך יותר. 26. באשר למתן סעד מן הצדק, מקובלות עלינו קביעות בית משפט השלום, דהיינו, כי מדובר בהפרה בוטה ומתמשכת של הסכם השכירות לצד המערער, כאשר הייתה פתוחה בפניו הדרך לשלם את דמי השכירות. כל טענותיו של המערער בדבר הספקות שהיו לו בנושא מעמדו של הפטריארך אינן יכולות להתקבל, וזאת לאור דברינו לעיל. מדובר בבית עסק, כאשר נקבע בהסכם באופן ברור וחד-משמעי, כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המזכה את המשיבה בסעד של פינוי. עוד נחזור ונדגיש, כי החל משנת 2005 היה מדובר בדמי שכירות זעומים יחסית, כאשר מסיבה שאינה ברורה זכה המערער להיות דייר מוגן מבלי ששילם דמי מפתח. 27. ולבסוף, פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס היטב על הראיות שנשמעו לפניו. קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום נסמכות על ראיות אלו ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור במסקנותיו. 28. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות, ועל המערער לפנות את המושכר עד ליום 31.10.13 ולשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. השופט י' נועם: אני מסכים. השופט מ' בר-עם: אני מסכים. הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט כ' מוסק, לדחות את הערעור, לחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבה כמפורט לעיל. המערער יפנה את המושכר לא יאוחר מיום 31.10.13. המזכירות תעביר למשיבה, באמצעות בא-כוחה, את הפיקדון שהפקיד המערער, על חשבון פסיקת ההוצאות. חוזה שכירותחוזהשכירותדמי שכירות