האם לנתבעים קיימת הסכמת בעלי 75% מזכויות הבית המשותף להרחבת דירות, בהתאם להוראת סעיף 71ב' לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק"), בו נקבע כי: "... רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה...". לאחר הליך הוכחות, קבע המפקח כי הגם שבתיק זה עולות שאלות החולשות על דיני הקניין ודיני התכנון והבניה בכל הנוגע לפרשנות סעיף 71ב' לחוק, הרי שהוכח לפניו באופן חד משמעי כי לנתבעים ישנן הסכמות של 9 מתוך 11 דירות בבית המשותף, נכון למועד ההכרעה בתביעה למתן צו מניעה קבוע, ועל כן, אין צורך שיכריע בכל השאלות שבמחלוקת, וניתן להשאירן בצריך עיון. המפקח מציין כי הסכמת הדיירים יכולה להינתן בכל עת, ומנתח באריכות כיצד קיימות הסכמות 9 מתוך 11 תתי-חלקות, כטענת הנתבעים. הטענה המרכזית בערעור שלפניי היא כי בעת מתן אישור הבנייה לא היו חתימות של 75% מהדיירים, והמפקח היה צריך לבחון את מצב ההסכמות נכון למתן אישור הבנייה, ולא בעת מתן ההכרעה - כאשר במהלך ההליך הצטרפו חתימות נוספות. אך גם נכון למועד ההכרעה, טוענים המערערים כי לא הייתה קיימת הסכמה של 75% מהדיירים, ולכן קביעת המפקח מוטעית. מנגד טוענים המשיבים, כי הערעור הוא בעיקרו ערעור על קביעות עובדתיות, וככלל לא תתערב בהן ערכאת הערעור. לשם הנוחות אפרט את ההסכמות וההתנגדויות של בעלי תתי-החלקות כדלקמן: תת-חלקה 1 : בבעלות הזוג דהאן. חתימת מר דהאן ניתנה מראש, וחתימת גב' דהן הצטרפה במהלך ההליך לפני המפקח. תת-חלקה 2: מחסן בבעלות מערערים 1-2. תת-חלקה 3: בבעלות אברהם רוטנברג, משיב 4 - חתימתו ניתנה מראש. תת-חלקה 4: בבעלות אסתר ויזל, חתימתה ניתנה מראש. תת-חלקה 5: רשומה ע"ש הזוג הברפלד, כאשר האישה נפטרה זה מכבר. במהלך ההליך ניתנה הסכמת מר הברפלד וחתימות כל היורשים. המערערים טוענים כי לא הוכח מי הם היורשים ומהו חלקו של מר הברפלד בעיזבון. תת-חלקה 6: בבעלות המשיב 1. תת-חלקה 7: בבעלות משה קוזליק, חתימתו ניתנה מראש. תת-חלקה 8: בבעלות המערערים, מאז רכישתה מגב' מונסה ואחיה בשנת 2005. הצדדים חלוקים בשאלות האם הבעלים הקודמים, גב' מונסה ואחיה, הסכימו לבנייה, והאם הסכמה זו מחייבת את המערערים, שכן לטענתם הם לא ידעו עליה. המפקח השיב בחיוב על שתי שאלות אלו. תת-חלקה 9: בבעלות המשיבים 2 - 3, הזוג אלנקרי. מר אלנקרי חתם מראש על הסכמתו לבנייה, ולטענת התובעים, גב' אלנקרי לא חתמה ולא הוכח שהיא מסכימה לבניה. המפקח דחה טענה זו, וקבע כי גב' אלנקרי נמנית על מבקשי הבנייה להרחבת דירתם (משיבה 3 בערעור שלפניי), ועל כן ברור כי היא מסכימה לה, וכך גם עולה במפורש מכתבי הטענות שהוגשו מטעמה, כך שמוטב היה כי טענה זו לא הייתה נטענת כלל. תת-חלקה 10: בבעלות אלישבע מלוביצקי, אשר חתמה על ההסכמה לבניה. תת-חלקה 11: בבעלות המערערים 1 - 2. המחלוקת העקרונית היא לגבי תת-חלקות 5 ו-8; ולגבי תת-חלקה 1, האם ניתן ליתן הסכמה במהלך ההליך. הטענה הנוספת הנוגעת לגב' אלנקרי (תת-חלקה 9), אשר נטענה שוב בדיון לפניי -אומר כבר עתה, כי אכן מוטב היה כי טענה זו לא תיטען גם בערעור, מהנימוקים המפורטים בפסק הדין; שהרי, אם הגב' אלנקרי נמנית על מבקשי הבנייה להרחבת דירתם, צודק המפקח במסקנתו, ההגיונית והמתבקשת, כי היא אכן מסכימה לבנייה. אי לכך, אני דוחה את טענת המערערים בנוגע לתת-חלקה 9. האם המפקח רשאי היה לקבל הסכמות נוספות במהלך הדיון? סבורני שהתשובה חיובית. המפקח ביסס את קביעתו על דברי פרופ' דויטש בספרו, קניין, עמודים 698 - 699, שם נאמר בין היתר: "בעניין שנדון בבית משפט השלום בעניין שטנג נפסק, כי תיקון מס' 18 לחוק, אין בכוחו להכשיר פעולה שנעשתה שלא כדין בעבר, באמצעות קבלת החלטה עתה ברוב המיוחד, לפני התיקון. עם זאת נקבע, כי אין טעם לחייב עתה בהשבת מצב לקדמותו, כאשר ברור שקיים רוב בעד ההצמדה לפי תיקון 18 לחוק... אולם באשר לצו מניעה, בהיותו חוזה פני עתיד בלבד, אין אכן הצדקה לגרום להריסה מיותרת, כאשר בעלי רוב החלקים החליטו עתה להכשיר את הפעולה, והיא ניתנת, אם כן, לביצוע חוזר. הריסה כאמור גם תעמוד בניגוד לתורה הכלכלית-תועלתית. ..." כן הפנה המפקח לע"א 93/84 קדמי נ' קווין, פ"ד מ(1) 724, 728 (1986), בו נקבעה ההלכה שהסכמת האסיפה הכללית של הדיירים, שניתנת לאחר מעשה, מרפאת היעדרה של הסכמה מראש (כאשר שם מדובר בפגיעה ברכוש המשותף בפריצת הקיר והתקנת מזגן בקיר חיצוני לדירה). כך גם בענייננו. נראה כי אכן, מתן הסכמת הדיירים בדיעבד יכולה לרפא את הפגם שנעשה, ואין טעם למנוע את הרחבת הבנייה כאשר נכון למועד מתן ההכרעה בצו המניעה, קיימת הסכמה של בעלי 75% מהבית המשותף, גם אם טרם התגבשה הסכמת קבוצה זו במלואה בשלבים קודמים. במצב זה, מתן צו מניעה יפגע פגיעה קשה ושאינה מוצדקת בזכות הקניין של מבקשי ההרחבה, שלא לצורך. ראו לעניין זה מקרים נוספים, בהם יושמה הלכת קדמי נ' קווין והתקבלה הסכמת דיירים בדיעבד כמרפאת פגם קודם: רע"א 2206/11 רזניקוב ברוניסלבה נ' דיצה הדר ניהול בתים משותפים בע"מ (3.7.11); ע"א (ת"א) 1848-08 שמואל אחימן נ' נציגות הבית המשותף (29.3.11). אשר על כן, לא מצאתי כל פגם בהחלטת המפקח לקבל במהלך ההליך את חתימות גב' דהאן, מר הברפלד ושאר יורשי אשתו המנוחה. לאור מסקנה זו, נותר כעת הערעור על הקביעות העובדתיות של המפקח. מן המפורסמות כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, וכי התערבות זו תעשה במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי, פ"ד נב(2) 582 (1998)). בנדון דנן, קביעותיו העובדתיות של המפקח מבוססות ומנומקות ולא מצאתי פגם בהם, ואיני מוצא כל סיבה להתערב בקביעות אלו. להבהרת מסקנתי, להלן אתייחס לטענות המערערים. תת-חלקה 5 תת-חלקה 5 רשומה בטאבו על שם הזוג הברפלד. גב' הברפלד נפטרה בשנת 1964. המערערים טוענים כי מלכתחילה לא הוגשו הסכמות של מר הברפלד ושאר יורשי המנוחה, ובמסגרת החלטה מיום 21.11.11 (בטעות מצוין בכתב הערעור 1.1.12) נקבע כי "במסגרת הזמן האמור, יגישו המשיבים את הסכמתה של יורשי המנוחה הברפלד ז"ל, או הודעה המפרטת מדוע הסכמה זו אינה נדרשת". בהתאם לכך הגישו המשיבים תצהיר מאת מר הברפלד (ולאחר מכן, מסמכים נוספים שצורפו לתצהירו של המשיב 1, עליהם נסמך המפקח בהכרעתו, כמפורט להלן) - כאשר מחד, טוענים המערערים כי אין לקבל הסכמה מאוחרת שהתקבלה במסגרת הדיון, טענה אשר דחיתי לעיל; ומאידך, כי קיימות סתירות בתצהיר מר הברפלד, וכי גם מסיבה זו אין לסמוך על הצהרתו. אכן, על פני הדברים קיימת סתירה בתצהירו של מר הברפלד, כשמחד גיסא נאמר כי "בהתאם לצו ירושה שהוצא לאחר פטירתה ירשתי את מחצית זכויותיה באופן שהנני זכאי להירשם כבעלים של 3/4 מהזכויות, והרבע הנותר יתחלק בין ילדינו", ומאידך גיסא, בסעיף 6 נאמר, "הנני מצהיר כי בהיותי בעל הזכויות במחצית דירתי וזכאי להירשם ב-1/4 מזכויות אשתי המנוחה, כשהנני זכאי להרשם ב-3/4 מהזכויות כאמור". כן צודקים המערערים כי לתצהירו של מר הברפלד לא צורף צו ירושה או מסמך רישום זכויות; תוך שאציין, כי מר הברפלד הצהיר שצו הירושה ניתן לפני 46 שנה, ולא עלה בידו למוצאו, ועל כן לא צורף לתצהירו (אך הצו נמצא מאוחר יותר). יחד עם זאת, בהמשך ההליך הוגשו מסמכים במסגרת תצהירו של המשיב 1, וביניהם "תעודת ירושה" מבית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 31.1.65 (נספח א'), המאשרת את פטירת גב' הברפלד ז"ל ומחלקת את רכושה לבין בעלה (1/4) לבין חמשת ילדיה (3/4 יחד). כמו כן הוגש טופס ההסכמה לבנייה, עליו חתומים בעלי הדירות הנ"ל (אליו נוספה גם חתימת גב' דהאן) וכן מר הברפלד וכל יורשי גב' הברפלד ז"ל (נספח ב'). על בסיס הסכמה זו ומסמכים אלו קבע המפקח כי ישנה הסכמה כדין מבעלי תת-חלקה 5. המפקח לא הסתמך על תצהירו של מר הברפלד, ולכן אין משקל ממשי לטענת הסתירה בו. למעלה מן הצורך אציין כי ניתן להסיר את הסתירה אם נפרש את אמרתו של המצהיר "ב-1/4 מזכויות אשתי המנוחה" כמתכוון לומר שמגיע לו עוד רבע בבית עקב ירושתו של מחצית מזכויות אשתו, וכך תסתדר אמרתו זו עם הצהרתו כי הוא הבעלים סך הכל ב-3/4 מזכויות הנכס. כמו כן יוער, כי לאור העובדה שצו הירושה לא עמד לנגד עיניו של מר הברפלד עת מסר תצהירו, ומדובר באדם מבוגר מאוד, ניתן להבין את אי-הבהירות בניסוח הצהרתו באשר לחלקו בירושה. בכל אופן, לאחר מכן נמצאה תעודת הירושה כך שהזכויות ברורות וידועות. תת-חלקה 8 כאמור, המערערים רכשו דירה זו מגב' מונסה ואחיה (אשר ירשו את הדירה) בשנת 2005. גב' מונסה חתמה על הסכמתה לבנייה עוד קודם למכירת הדירה למערערים. המפקח עסק בשתי שאלות: האם גב' מונסה חתמה בשם כל היורשים, והאם המערערים - שרכשו ממנה את הנכס - כפופים להסכמה זו. גב' מונסה הצהירה בתצהיר שהוגש למפקח כי חתמה על הסכמתה לבנייה בשם כל היורשים, וכן ציינה כי התב"ע אושרה עובר למכירת הדירה, ולאחר המכירה היא אף פנתה יחד עם המערער להסדרת היטל ההשבחה בעירייה, או אז הודיע לה המערער כי הוא מודע לאפשרויות הבניה על פי התוכנית. אין חולק כי אין חתימה של יתר היורשים של דירה 8 להרחבת הבניה, ברם המפקח קבע כי על פי הפסיקה, הסכמה להרחבה יכולה להינתן בעל-פה, אך צריך להביא ראיות בדבר ההסכמה או השליחות הנטענת. המפקח קבע כי עדותה של גב' מונסה היתה אמינה ביותר וצטט מעדותה: "היורשים האחרים לא חתמו, כי מי שניהל את ענייני הדירה זאת היתה אני, הם הסמיכו אותי, היה אמון ואני עשיתי הכל. אין לי יפוי כוח לכך." המפקח מתייחס לכך שגב' מונסה לא דייקה בתאריך כזה או אחר, אך לא היה בכך כדי לערער את עדותה בעניין הרשות לפעול בשם יתר היורשים, וטבעי כי לא תזכור במדויק מועדים אשר אינם רלוונטיים אליה. המפקח הוסיף כי משעה שהוצג המסמך המעיד על חתימת אחד מבעלי דירה 8 במועד הרלוונטי, ונוכח העובדה כי גב' מונסה הבהירה בתצהירה כי חתמה בשם שאר היורשים, הרי שהנטל להפריך את ההסכמה עבר לכתפי התובעים, אך הם בחרו שלא לזמן את יתר היורשים ולכן יש להתחשב בכך לחובתם. לכך יש אף להוסיף כי בשום שלב לא הודיעו יתר היורשים כי הם אינם מצטרפים להסכמת הגב' מונסה או שהם מתנגדים לבנייה. המערערים טוענים כי גב' מונסה אישרה בעדותה כי בניגוד לאמור בתצהירה, המערער לא הצטרף אליה בעירייה. לדבריה בעדותה, "אני רוצה להסביר, התצהיר הועבר לי במייל, עברתי עליו ברפרוף וכנראה שטעיתי, בגדול זה היה נראה לי בסדר." לטענת המערערים, מדובר בדברים חמורים. התצהיר לא נרשם מפיה והיא הצהירה בתצהירה לא אמת. כן התבלבלה בנוגע לשנת החתימה על ההסכמה. לפיכך, לטענת המערערים, אין ליתן אמון בתצהירה. איני מקבל את טענת המערערים. כאמור, מדובר בטענה עובדתית אשר הוכרעה על ידי המפקח, אשר התרשם מעדותה של גב' מונסה ונימק החלטתו באופן מספק. יתירה מזאת, הגם שמוצג בכתב הערעור כאילו גב' מונסה חזרה בה לחלוטין מגרסתה בנוגע לשיחה עם המערער בעירייה, הרי שהושמט המשך המשפט בעדותה: "בעירייה אמרו לי שכנראה צריך לשלם היטל השבחה, קובני אמר לי נכון שיש היטל השבחה ויש רישיונות לכולם, הצד שלנו קיבל הכי פחות, לעומת זאת הדירה שלי קיבלה רישיון על הגג, זה מה שסיפר לי קובני". מכאן שגב' מונסה חזרה על דבריה בתצהיר לפיה שוחחה עם המערער על היטל ההשבחה והוא היה מודע לאפשרויות הבנייה, ורק תיקנה את מקום השיחה - בעירייה. תיקון זה אינו אמור להוביל למסקנה כי אין ליתן אמון בתצהירה, ואכן, המפקח נתן אמון בתצהירה ובעדותה, ובית המשפט שלערעור לא יתערב בקביעה זו. האם הסכמתה של גב' מונסה בשם היורשים מחייבת את המערערים, שקנו ממנה את הדירה? המפקח קבע כי ככלל, על מנת שהסכמה מסוימת בבית משותף תהא תקפה כלפי כולי עלמא, יש לרשמה בתקנון הבית המשותף או בספר ההחלטות של הבית המשותף. עם זאת, היעדר הרישום אינו פוגם בתוקפה של ההסכמה לגופה, וצד שידע או שהיה עליו לדעת על הסכמה שניתנה לפני שרכש את הנכס, לא יוכל להשתחרר ממנה, מקום בו שינה מקבל ההסכמה את מצבו ופעל על פיה. במקרה דנא הגיע המפקח לכלל מסקנה כי בעת שרכשו התובעים את דירה מס' 8, הם ידעו, או לכל הפחות היה עליהם לדעת, כי בעלי הדירה הקודמת נתנו הסכמתם להרחבה המבוקשת. המפקח מבסס קביעה זו על עדותו של מר לוברבוים (שמכר את דירה מס' 6 למר לוין) אשר העיד כי לפני אישור התוכנית, המערער פנה למספר דיירים בנפרד, וביניהם לאחיה של גב' מונסה, וביקש מהם לחזור בהם מהסכמתם ולהצטרף להתנגדותו לתוכנית; כך שברור כי המערער היה מודע להסכמת הגב' מונסה ואף הבין שעליו להתמודד אתה. יתירה מכך, המסקנה בדבר ידיעתם של המערערים מתחייבת נוכח בחינת ההליכים וההחלטות שבהליך אישור תכנית 8182. מפרוטוקול הוועדה המחוזית מיום 10.10.02 עולה כי המערערים ובעל דירה נוספת (מי שהיה בעליו של המחסן אשר לימים נרכש ע"י המערערים) התנגדו לתוכנית; וכאמור בפסק הדין, "ברי, כי התובעים, כמי שהיו בלב לבו של ההליך התכנוני, ואף היו בעלי דירה אחרת בבית המשותף, ידעו היטב מי נתן הסכמתו לתכנית ומי התנגד, וטענת התובעים כאן, כי לא ידעו ולא היו יכולים לדעת מה עמדתם של בעלי דירה מס' 8, בנסיבות המתוארות לעיל, משוללת הגיון לחלוטין." כן מפרט המפקח, כי המשיבים פעלו על פי ההסכמה, המשיכו בהליכי התכנון ואף הוציאו כספים רבים לשם כך. לפיכך, קבע המפקח כי בכל הנוגע לתת-חלקה 8, המערערים כפופים להסכמת הבעלים הקודמים. מכאן נקבע, כי הנתבעים הוכיחו כי בידיהם הסכמות של 9 דירות מתוך 11 דירות, ומכאן שבידם הרוב הדרוש לביצוע ההרחבה. המערערים טוענים שוב כי אין להסתמך על עדותה של גב' מונסה, אשר אף היא העידה למעשה כי המערער היה מודע לתוכנית הבנייה ולהסכמתה עוד לפני שרכש את דירה מס' 8. בדיון לפניי טענה ב"כ המערערים, כי גב' מונסה לא מסרה למערער כי הסכימה לבנייה עובר למכירת דירתה אליו, ואף לא ניתן לצפות ממנה שתגיד זאת במסגרת המכירה, שכן הדבר מוריד את ערך הדירה והיה פוגע במחיר שקיבלה. המערערים מוסיפים וטוענים כי יש סתירות בין תצהירה לבין עדותו של מר לוברבוים, וכי אחד מהם או שניהם אינם אומרים את האמת, ולכן אין להסתמך עליהם. מסקנתי היא כי הסתירות אשר מציינים המערערים אינן משמעותיות, כדוגמת סתירה בדברים שמר לוברבוים טען שאמר לגב' מונסה: בתצהיר מופיע שאמר לה שיכולה להרחיב בנייה בחזית, ובעדותו אמר שהיא לא יכולה לבנות בחזית, אלא בצד. גם הדוגמאות האחרות המפורטות בערעור אינן חזקות, או שהן עוסקות בזוטי דברים. לא מיותר לציין, כי הקביעה העובדתית בפסק הדין כי המערערים ידעו או שהיה עליהם לדעת כי גב' מונסה הסכימה להרחבה, אינה מבוססת רק על עדותו של מר לוברבוים אלא גם על פרוטוקול הוועדה המחוזית, ומעורבות המערער כבעל זכויות בבית המשותף בהליך לאישור התוכנית עוד לפני שרכש את דירה מס' 8. לאור האמור לעיל, איני מוצא סיבה להתערב בקביעה העובדתית של המפקח. אחוזי בנייה המערערים העלו טענה נוספת, לפיה המפקח דחה שלא כדין את טענתם כי אין לאשר את הבקשה להרחבת הבנייה שכן היא פוגעת בזכויות הבנייה היחסיות השייכות למערערים. המפקח קבע כי מתוך 283 מ"ר שאושרו לבנייה, ניצלו המשיבים 182 מ"ר, כך שנותרו 101 מ"ר לבנייה. המפקח ערך חישוב לפי סך זכויות המערערים בבית המשותף בהתאם לשטח שבידם לפי הרישום בטאבו, קרי, 127 מ"ר (גודל כל אחת משתי הדירות הוא 57 מ"ר, בצירוף המחסן 13 מ"ר). המפקח חילק את כלל זכויות הבנייה - 283 מ"ר - בשטח הבית המשותף, בחלקי חלקם של המערערים (538/127), והגיע לתוצאה של 67.5 מ"ר; ועל כן קבע כי זהו סך זכויות הבניה להם זכאים המערערים לפי חלקם היחסי, לו היו זכאים לזכויות בנייה. המערערים טוענים כי המפקח טעה בחישוב הזכויות; שהרי לפי החישוב של המפקח, המשיבים בונים יותר מסך כל הזכויות המגיעות להם לפי חלקם היחסי בבית המשותף, ובכך נקט המפקח באפליה כנגד המערערים. המשיבים דוחים את הטענה ומציינים כי המערערים מתעלמים מכך שהדיירים שהסכימו לבנייה ויתרו על זכויותיהם לטובת זכויות בנייה רחבות יותר למשיבים, באופן שנותרו למערערים 67.5 מ"ר לבנייה מתוך 101 מ"ר הנותרים לכלל הדיירים. אף בעניין זה הדין עם המשיבים. לא נפלה כל טעות בחישובו של המפקח, ואכן זהו עניין הסכמת שאר הדיירים - לכך שהמשיבים ינצלו זכויות בנייה מעבר לזכויותיהם היחסיות בבית המשותף. למערערים נותרו זכויות בנייה לפי חלקם בבית המשותף ואין בכך כל אפליה. לפיכך, דין טענת המערערים להידחות. יצוין כי המשיבים טענו בהרחבה בפני המפקח טענה נוספת, כי המחסן שרכשו המערערים - תת-חלקה 2 - נבנה באופן לא חוקי, הוצא נגדו צו הריסה, ובדרך עורמה נרשם המחסן בטאבו על שם המערערים. לטענת המשיבים, אפוא, אין לכלול את מחסן זה במניין הדירות הנדרשות לצורך קבלת ההסכמה. ברם, לאחר שהמפקח קבע כי ממילא קיימת למשיבים הסכמה של 9 דירות, הוא לא ראה צורך להתייחס לטענות נוספות כלשהן, לרבות הטענה בדבר חישוב המחסן. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ערך ראייתי לערעור שלפניי בכתב האישום שהוגש נגד המשיב 1 ומר דהאן בגין עבירות בניה, בהרחבת דירתו המיועדת למחסן של מר דהאן, אשר הוגש לתיק הערעור ביום 1.9.13. ראשית, כפי שמודה ב"כ המערערים, יכול וכתב האישום יימחק נגד משיב 1. שנית, המערערים הרחיבו בטענותיהם נגד מר דהאן, אשר כלל אינו צד בהליך, וטענו כי משיב 1 השתמש בדהאן להשגת החתימות בתמורה להסכמה להרחבת דירתו. ברם, לא רק שכתב האישום אינו מלמד על כך, ומדובר רק בכתב אישום, הרי שטענה בעניין זה לא נטענה בכתב הערעור. סיכום לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה. המערערים ישאו בשכ"ט עו"ד והוצאות המשיבים בסך של 20,000 ₪. בניהמקרקעיןבתים משותפיםהרחבת דירהחוק המקרקעין