בעקבות דרישת מנהל הארנונה במשיבה פנה הוא לרשויות המע"מ, אשר מסרו לו לבקשתו את האישורים המעידים על כך שהחברה הראשונה אינה פעילה כבר מתחילת שנת 2002, כמו כן, המציא העותר אישור של המוסד לביטוח לאומי המעיד על כך. את האישורים המציא העותר לטענתו למשרד מנהל הארנונה במחלקת הגביה במשיבה. בעקבות כך, זימן אותו יו"ר המשיבה לישיבה אשר התקיימה ביום 11.09.12 בנוכחות העותר, קרוב משפחה של העותר, יו"ר המשיבה, מנכ"ל המשיבה ומנהל הארנונה במשיבה. באותה ישיבה הציג העותר לנציגי המשיבה עותק מהאישורים שנתבקשו. בסופה של הישיבה טוען העותר שנאמר לו כי הוא צודק אך עליו לפנות לבית המשפט לצורך בירור טענותיו. עוד טוען העותר, כי הוא היה סבור שאם ימציא את האישורים שנתבקשו, החוב של החברה הראשונה יבוטל ושמו כחייב ברישומי המשיבה יימחק. לגופו של עניין, טוען העותר, כי בדרישה שנשלחה אליו על ידי המשיבה ו/או בהליכי העיקול המנהליים שננקטו נגדו על ידה, מסתמכת המשיבה שלא כדין על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר מאפשר לרשות מקומית לגבות מבעל שליטה בחברה, חוב ארנונה סופי של החברה בהתקיים תנאים מסוימים. לטענת העותר סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נכנס לתוקף ב- 01.01.04 וכי תחולתו היא מה- 01.01.04 ואין להחילו רטרואקטיבית. לפיכך, סבור העותר כי אין לדרוש ממנו דבר, בגין חוב כלשהו שנוצר לפני 01.01.04. בנוסף לכך ומבלי לגרוע מהאמור טוען העותר, כי סעיף 8(ג) לחוק אינו חל על כל חוב אחר פרט לחוב הארנונה, ועל כן הסעיף אינו חל על החובות הנוספים שבדרישת החוב לרבות, חוב מים, אגרת ביוב והוצאות גביה. עוד טוען העותר, כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נכנס לתוקף כאמור ב- 01.01.04, על כן, הואיל והליכי הגבייה כנגדו בוצעו לראשונה רק בחודש 08/12 הרי שכל חוב, נטען כנגדו בגין התקופה עד 08/05 התיישן. (לעניין זה מפנה העותר לפסק הדין בעניין עע"מ 10372/08). העותר מוסיף וטוען, כי לא די במשלוח הודעת חוב או התראה אלא יש צורך בפעולה ממשית לגביית החוב הנטען. מבלי לגרוע מהאמור טוען העותר בנוסף ו/או לחילופין, כי מעולם לא ידע על הליכי גבייה שננקטו כנגד שתי החברות, אם ננקטו, בין אם זה לפני שהפסיקו לפעול ובין אם זה לאחר מכן. כמו כן נטען, כי דרישת חוב ארנונה הופנתה אליו לראשונה רק ביום 28.06.11, וכי לראשונה נודע לו על פניה אליו רק בחודש 08/2011, על כן, כל חוב נטען כנגדו בגין התקופה עד 08/04 התיישן. עוד טוען העותר, כי החברה הראשונה החזיקה והשתמשה במגרש עד סוף שנת 2001 ועל כן, אין לחייבו ו/או לחייב את החברה הראשונה בגין התקופה שלאחר שנת 2001. בנוסף ולמען הזהירות מציין העותר, כי באם יקבע כי החברה הראשונה אחראית לתקופת ההחזקה והשימוש של החברה האחרת במגרש, הרי שאין לחייב החברה הראשונה ו/או לחייבו בגין התקופה שלאחר שנת 2004, זאת מאחר שהחברה האחרת לא החזיקה או השתמשה במגרש לאחר תום שנת 2004. יתרה מכך, העותר מציין כי בשנים 2005-2006 אין המגרש חייב בתשלומי ארנונה כלל וכלל, בהיותו "אדמת בניין" שאינה ברת חיוב בארנונה. עוד מציין העותר, כי מעולם לא נתקבלה הודעת חיוב / דרישת תשלום אל כתובת החברה הראשונה או החברה האחרת הרשומה בספרי רשם החברות. אלא שלפעמים הגיעו דרישות המופנות לחברה לבית הורי העותר אשר ידע מהן כשעוד היה גר אצלם עד סוף שנת 2002. כמו כן, טוען העותר כי לא ידוע לו אם היו עוד הודעות / דרישות שהגיעו לבית הוריו עד סוף שנת 2002 ולא הובאו לידיעתו. העותר מוסיף ומציין, כי מלבד העובדה שלא נתקבלה הודעת חיוב / דרישת תשלום כלשהי בגין השנים 2005-2006 ואף לא עבור השנים 2003-2004, ומלבד העובדה שהמצאת הודעת חיוב / דרישת תשלום לכל אחת מהשנים 2005-2006 מהווה תנאי, שלא התקיים, להפיכת הארנונה בגין אותן שנים לחוב בר גביה, אם בכלל, ולסופי לצורך תחולת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ומבלי לגרוע מכל האמור, טוען העותר כי הוא לא יודע על הליכי השגה, ערר וערעור. כמו כן, טוען העותר כי חיוב החברה הראשונה ובעקבותיה חיובו בגין התקופה שלאחר שהחברה הראשונה ו/או החברה האחרת הפסיקה להחזיק ולהשתמש במגרש, יש בה משום פגיעה קשה ועיוות דין כלפיו. על כן טוען העותר כי אם בית המשפט יקבע שיש צורך ברשות על מנת לדון בחלק כלשהו מטענותיו מבוקש לתת רשות זו לאור הטענות כפי שהובאו לעיל. עוד טוען העותר, כי המשיבה לא הוכיחה קיום תנאי הסף לתחולת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לרבות, קיומם של תנאי סעיף 119א (א) לפקודת מס הכנסה, וכל עוד לא הוכחו אותם תנאים, הרי שהשימוש בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לצורך ביסוס דרישת החוב יש בו חוסר תום לב ו/או חוסר סבירות ו/או חוסר הגינות מטעם המשיבה. כמו כן, מציין העותר, כי הסכומים אשר דורשת המשיבה, כוללים הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, בהקשר זה טוען העותר כי אין זה חוקי או צודק לדרוש ממנו תשלומי פיגור כאשר מיום 01.01.04 (כניסת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לתוקף) מאחר ולא נעשתה פנייה אליו בדרישת תשלום זאת עד ליום 28.06.11 (שנתקבלה בידיו רק חודש 08/11) וכן כאמור לראשונה נקטה המשיבה בהליכי גביה כנגדו רק ביום 22.08.12. במענה לתגובת המשיבה, חזר והדגיש העותר, כי הוא הודיע למשיבה בסוף שנת 2004 - תחילת שנת 2005 הן בעל פה והן בכתב כי המגרש עליו הוקמו החברות אינו בחזקת מי מן החברות הנ"ל, וכי במגרש לא מתנהל עסק כלשהו. כמו כן מציין העותר, כי המשיבה צירפה לתגובתה "דו"ח פעילות לפי שלבי הטיפול" לפיו אף ברישומי המשיבה עצמה מופיע שהמגרש ריק לפחות מיום 07.03.06. בנוסף טוען העותר כי, אין שיהוי בהגשת העתירה זאת בהסתמך על טענותיו כפי שהובאו לעיל. במסגרת הטיעון המשלים, טען העותר, כי אין למשיבה עילת תביעה נגדו בגין התקופה שקדמה ליום 01.01.04, כמו כן ציין העותר כי טענת העדר עילה אינה באה בגדרו של סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), ועל כן המערער לא היה חייב להגיש השגה והייתה פתוחה בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט מלכתחילה. כך גם באשר לטענת התיישנות. סיכומו של דבר טוען העותר במסגרת הטיעון המשלים מטעמו, כי עד ה- 01.01.04 אין למשיבה עילת תביעה כנגדו, ואילו עד סוף חודש 08/05 קיימת התיישנות. אשר לתקופה שבין 08/05 ועד 07.03.06 התאריך בו מופיע הנכס כלא קיים ברישומי המשיבה טוען העותר כי בגין תקופה זו לא נתקבלה כל דרישת תשלום ואין לראות בדרישת התשלום הכללית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים כתחליף לדרישת תשלום לחברה הראשונה בתור מחזיקה של המגרש. כן צוין כי אומנם אי החזקה באה בגדרו של סעיף 3(א) לחוק הערר אך תנאי לכך הוא שקיימת דרישת תשלום תחילה. כן מוסיף העותר וטוען, כי היה על המשיבה לפרט בדרישת התשלום את הזכויות והמועדים להשגה ולערר כפי שהובאו בחוק הערר, (לעניין זה מפנה העותר לפסק הדין בעניין בע"א 4452/00). לאור האמור, מבקש העותר לבטל חוב הארנונה והתשלומים הנוספים שיוחסו לו בגין חובות הארנונה והמים שנצברו לחובת החברה הראשונה שבבעלותו ולהצהיר כי אין הוא חייב למשיבה מאומה. טענות המשיבה: המשיבה ביקשה לדחות את העתירה על הסף ולחילופין לגופה, ולהותיר את ייחוס חוב הארנונה לעותר על כנו, כמו כן מבקשת המשיבה לקבוע שאין ולא הייתה מניעה לחיוב העותר בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ולחילופין מבוקש לקבוע כי חוק ההסדרים חל על העותר החל משנת 1993. תחילה טענה המשיבה לשיהוי בהגשת העתירה ולחוסר תום לבו של העותר המתבטא בהסתרת מידע חשוב ורלוונטי לצורך ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת. כך למשל נמנע העותר מלגלות בעתירתו כי המדובר בחברות משפחתיות. עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות העתירה על הסף הן בשל חוסר ניקיון כפיים והן בשל העדר עילה. לטענת המשיבה, מר אחמד נעאמנה, אביו של העותר, הנו הבעלים של המגרש או הנכס והוא הרוח החיה מאחורי חברות הקש נשוא העתירה. כמו כן נטען, כי העותר ו/או מי מטעמו מעולם לא הודיעו למשיבה על שינוי שם המחזיק בנכס מבין החברות נשוא העתירה. בנוסף טוענת המשיבה, כי העותר מציין בעתירתו כי הינו מנהל החברות והאיש הדומיננטי בניהולן זאת רק על מנת לחסום את הדרך בפניה מלנקוט בצעדים כנגד אביו ואחיו שגם הם בעלי מניות ובעלי שליטה בחברות הקש שבמחלוקת. בנוסף טוענת המשיבה, כי במשך השנים ביצעה היא עיקולים כנגד החברה הראשונה ו/או החברה האחרת אולם במסגרת העיקולים לא נתפסו כספים. כמו כן נטען, כי אף אחד מבעלי השליטה בשתי החברות לא פנה אליה וטען את הטענות שנטענות בכתב העתירה כעת וכי בשנת 2011 נשלחה הודעה לעותר, אביו, אחיו וכל יתר בעלי השליטה בחברות על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אולם אף לא אחד מהם טרח להגיש השגה ו/או ערר שבמסגרתו היו מעלים את טענותיהם. עוד מציינת העותרת, כי בחודש 08/12 עוקלו חשבונותיהם של העותר ושל כל יתר בעלי השליטה בחברה הראשונה והעיקול הוסר רק לאחר תשלום סך של 2,300 ₪ על חשבון החוב זאת על מנת לאפשר ניהול משא ומתן בעניין החוב נשוא העתירה וגם אז לא טען העותר כי הוא לא חייב לשלם את החוב הנטען. לחילופין טוענת המשיבה, כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית ואי מצוי הליכים בהתאם לסעיף 5(6) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000 (להלן: "התקנות"). לטענת המשיבה אף אם נכון לומר כי החברה הראשונה או החברה האחרת שבניהולו של העותר אינן מחזיקות בנכס מסוף שנת 2004 כנטען על ידי העותר, הרי בכל זאת עתירה זו הוגשה בניגוד לתקנות, מאחר והעותר ו/או החברות לא פנו למשיבה בהשגה ובעקבותיה בערר לוועדת הערר בהתאם לחוק הערר. לפי כך טוענת המשיבה כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בעתירה כל עוד העותר ו/או החברה לא פנו בהשגה ו/או בערר לוועדת הערר וביקשו לדון בטענותיהם הנ"ל. ומטעם זה בלבד דין העתירה להידחות על הסף. לחילופי חילופין טוענת המשיבה, כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי בהגשתה בהתאם לתקנה 4 לתקנות. בהקשר זה מציינת המשיבה כי העותר קבל את הודעת החיוב בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עוד ביום 28.06.11 ובמהלך כל הזמן קיבל את השומות, ההתראות והעיקולים ללא שטרח לפנות לבית המשפט ו/או להגיש השגה ובעקבותיה ערר בהתאם לחוק. משחלף הזמן להגיש השגה טוענת המשיבה כי אין לעותר להלין, אלא על עצמו ולא יכול הוא לפנות לבית המשפט ולבקש סעד מן הצדק. יחד עם זאת מציינת העותרת כי באם בית המשפט יקבע שיש לו סמכות עניינית לדון בעתירה, הרי בכל זאת העתירה הוגשה בשיהוי רב ומטעם זה בלבד דין העתירה להידחות על הסף. לגופו של עניין טענה המשיבה, כי הואיל והעותר נמנע מלהודיע לה על שינוי המחזיק בנכס נשוא העתירה כמפורט לעיל הרי שאין מקום לקבל טענותיו ולפתור אותו מתשלום החוב. בנוסף טוענת המשיבה, כי העותר טען במפורש שגם החברה האחרת הייתה בשליטתו. על כן, במידה והעותר ו/או החברה הראשונה היו סבורים כי הודעת החיוב שהוצאה על ידי המשיבה הייתה שגויה, רשאים הם היו להגיש השגה כדין למנהל הארנונה על הודעת החיוב ובה נימוקים המצדיקים לשיטתם את תיקון הודעת החיוב. לפיכך לא ניתן להידרש לטענות העותר במסגרת הליך זה והמקום הנכון להשמיע את הטענות היה במסגרת של הגשת השגה. בנוסף נטען, כי סעיף 325 לפקודת העיריות דורש ממחזיק לנקוט בפעולה אקטיבית כדי לעדכן את העירייה בדבר שינוי בזהות המחזיקים בנכס, אחרת ימשיך המחזיק הרשום להיתפס בעיני העירייה כמחזיק בנכס. אשר לטענת העותר כי הנכס הוחזק על ידי חברה אחרת, טוענת המשיבה כי המדובר בחברת קש פיקטיבית שנוסדה על ידי העותר, אחיו ואביו. ובכל זאת טוענת המשיבה כי גם החוב של החברה הראשונה וגם החוב של החברה האחרת שייך לעותר זאת לנוכח האמור בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. עוד טוענת המשיבה, כי יש מקום לחיוב העותר בחובות של שתי החברות גם מכוח הרמת מסך. בהקשר זה טוענת המשיבה כי העותר אשר משמש כמנהל החברות ניצל ומנצל למעשה את הישות המשפטית של החברות ואת חולשותיהן הכלכליות וזאת בחוסר תום לב מובהק ובתרמית. ובכך הוא עושה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. כמו כן טוענת המשיבה, כי העותר ובני משפחתו (יתר בעלי השליטה בחברות נשוא העתירה), תכננו מראש את יסוד אשכול החברות הנ"ל ואת מהלך פירוקן בזדון ובמתכוון זאת על מנת להתחמק מחובתו ומאחריותו האישית. מהאמור עולה בבירור, כי המדובר בשיטה מכוונת של בעלי השליטה בחברות לנהל את עסקיהם באמצעות חברות שונות שאינן אלא חברות קש, שלהן תוחלת חיים קצרה, כאשר מידי פרק זמן קצר גורמים להפסקת פעילותן ו/או למחיקתן וחיסולן של החברות ועל ידי כך נפטר העותר מחובותיהן. המשיבה טוענת כי דרך זו של ניהול עסקים מצדיקה הרמת מסך בין אשכול החברות ובין בעלי המניות בהן וייחוס כל החוב כלפי העותר ובעלי השליטה בכל החברות שבהנהלתו. אשר לטענת העותר כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו חל, טוענת המשיבה כי עילת החיוב קמה בין היתר גם מכוח סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד - 2004, ובמסגרת תיקון מס' 7 לחוק הנ"ל נקבע כי הוראות פרק ד' לחוק הכולל את סעיף 8(ג) יחולו החל משנת 1993. כן טוענת המשיבה כי לנוכח מטרת החוק יש ליתן לסעיף 8(ג) תחולה רטרואקטיבית, בפרט כשממילא הייתה המשיבה רשאית להגיש תביעה להרמת מסך בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ה - 1995. לחילופין טוענת המשיבה כי הואיל ומרבית החובות נוצרו החל משנת 1993 הרי שהוראות חוק ההסדרים חלים עליו. לפי כך ניתן להתייחס לתכליתו של הסעיף שמטרתו לבצע מעין הרמת מסך סטטוטורית בין חברה המחזיקה בנכס שהפסיקה את פעילותה העסקית לבין בעלי השליטה המחזיקים בה בשיעור של 25% לפחות וזאת בכל הנוגע לתשלומי ארנונה החלה על הנכסים שאינם משמשים למגורים וייחוס חוב הארנונה שלא שולם לאותם פרטים. לפי כך ולאור המפורט לעיל טוענת המשיבה כי קיימת לה הזכות לחייב העותר לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. בהתאם לאמור, מבקשת המשיבה לדחות העתירה על הסף ולחילופין לגופה וכן מבוקש לקבוע , כי אין ולא הייתה מניעה לחיוב העותר בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וכי חוק ההסדרים חל במקרה הנדון החל משנת 1993 כמו כן מבקשת המשיבה לאפשר לה לגבות את חוב הארנונה מהעותר. דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן שתבוטל דרישת חוב הארנונה מיום 28.06.2011. יחד עם זאת, אני מורה על החזרת עניינו של העותר לבירור במסגרת הליך שבו יבחנו כל טענותיו כנגד חיובו בחוב הארנונה של שתי החברות נשוא העתירה, בהתאם ובכפוף למפורט להלן. ראשית אציין, כי לא מצאתי מקום להורות על דחיית העתירה מטעמים של שיהוי ובנסיבות העניין אני סבור שיש לאפשר לעותר להשמיע טענותיו. לצורך בחינת טענת השיהוי, יש לבחון השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי, ובהמשך לבחון את מידת הפגיעה בשלטון החוק והאינטרס הציבורי [ראו לעניין זה עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב (5.5.10)]. במקרה דנן נכון שהעתירה הוגשה תוך חריגה מסד הזמנים הקבוע לעניין טענת השיהוי, כאמור בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000. אולם בנסיבות העניין סבור אני כי ישנם שיקולים המצדדים בדחיית טענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבה. בעניינינו המדובר בדרישת חוב ארנונה ישן, המתייחס כביכול, לשנים 1996 - 2006. אין חולק בין הצדדים כי דרישת החוב לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הופנתה אישית לעותר לראשונה רק ביום 28.06.2011. ובכך יש לדעתי משום שיהוי מצד המשיבה עצמה. ראוי לציין, כי כאשר תוקפים שומת ארנונה רטרואקטיבית, תוקפים למעשה החלטה מנהלית שהיא עצמה לוקה בהשתהות ממושכת של הרשות המקומית, אינני רואה מדוע תישלל מהעותר, זכות דומה שהמשיבה נטלה לעצמה. (ראו: ד"ר הנריק רוסטוביץ', עו"ד, ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, (2007) 1348). מכאן לגוף המחלוקות שבין הצדדים - העותר טוען בעתירתו, כי החברה הראשונה החזיקה במגרש בין השנים 1996-2001 לאחר מכן ועקב הפסדים כספיים, הקים הוא את החברה האחרת אשר המשיכה את הפעילות העסקית של החברה הראשונה, בין השנים 2002-2004 וכי לאחר שנת 2004 אף אחת מהחברות לא החזיקה או עשתה שימוש במגרש. מאידך טוענת המשיבה כי העותר נמנע מלהודיע לה על שינוי החזקה במגרש ועל כן הינו חייב בחוב הארנונה שבמחלוקת על כל התקופה האמורה. כידוע, החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית, חלה על המחזיק בנכס, זאת לפי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות" או הפקודה") הקובע: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה". בדומה לכך, סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע כי "הארנונה תשולם בידי המחזיק בנכס". הנה כי כן, סעיף 326 לפקודת העיריות, מטיל חובה אקטיבית על הבעלים או המחזיק במגרש להודיע בכתב לעירייה על הפסקת ההחזקה במגרש או על שינוי המחזיק וזאת כתנאי לפקיעת חבותו במס עתידי בגין המגרש האמור, וכל עוד לא ניתנה הודעה כאמור יחויב המחזיק הרשום לשלם את הארנונה בגין במגרש. לאור האמור והואיל והעותר לא הוכיח משלוח הודעה בדבר שינוי המחזיק במגרש למשיבה מקבל אני טענת המשיבה וקובע כי החברה הראשונה תתיפס כמחזיקה של המגרש לאורך כל התקופה שבמחלוקת. זה המקום לציין, כי על סמכויות אלה לגביית ארנונה נוספות סמכויות נוספות מכוח חוק ההסדרים. כך למשל קובע סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;" הוראה זה מאפשרת למעשה, סוג של "הרמת מסך" שמובילה לגביית חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה זאת בכפוף לקיומם של תנאי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [ראה לעניין זה: עע"מ 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדנה לוי ואח', (ניתן ביום 06.11.2012) (להלן: "עניין עיריית בת ים")]. וכאן עולה השאלה, האם ניתן להחיל את סעיף 8(ג) במקרה הנדון? סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נכנס לתוקפו באחד לינואר 2004, הוראת סעיף זה כאמור מאפשרת להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את בעלי השליטה בתאגיד בחובות הארנונה של התאגיד [ראו: ד"ר הנריק רוסטוביץ', עו"ד, ארנונה עירונית, מהדורה חמישית,(2007) 1348]. בסעיף 19 לחוק ההסדרים נקבע כי סעיף 8(ג) יחול החל משנת 1993, בהתאם לכך, מקבל אני טענת המשיבה כי אין מניעה להחיל את סעיף 8(ג) רטרואקטיבית. עוד אני קובע כי בנסיבות הענין אין כל מניעה לנקוט הליכי גביה כנגד העותר מכוח הוראות סעיף 8(ג) הנ"ל מאחר ומתקיימים התנאים המפורטים בהוראות החוק, ככל שהדבר נוגע לעותר. יחד עם זאת, מוצא אני לנכון לדון בטענת ההתיישנות שהעלה העותר ולקבלה באופן חלקי בלבד. כפי שנקבע ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, (20.6.06), נישום שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן שכן הליך הגבייה המנהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. לפיכך ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה"במה" בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לביהמ"ש. כמו כן נקבע, כי משנקבע כי חלה התיישנות לא ניתן לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לגביית חוב ארנונה בגין תקופה שמעבר ל-7 שנים. בענייננו, המשיבה הוכיחה בתגובתה כי במהלך השנים ננקטו על ידה הליכי גבייה מנהליים באופן ממשי ועקבי כנגד החברה הראשונה. המשיבה צירפה לתגובתה "דו"ח פעילות לפי שלבי טיפול" שמפרט את הפעולות שננקטו כנגד החברה, מעיון בדו"ח המצורף, ניתן להבחין כי כבר ביום 13.02.2006 החלה המשיבה בביצוע הליכי גביה מנהליים, לרבות, ביצוע עיקולים. העותר מצדו לא טרח להתייחס לכלל הודעות העיקול המופיעות בדו"ח ו/או לסתור אותן. כאן המקום לציין כי לרשות שלטונית עומדת חזקת התקינות המנהלית. בהתאם לכך ומשנמנע העותר מלסתור את דו"ח הפעולות שהוגש על ידי המשיבה יש לראות בדו"ח הנ"ל משום ראיה מספיקה לצורך עצירת מרוץ ההתישנות. יפים אפוא לעניינינו, דבריה של כבוד השופטת ד. ברק-ארז בעניין עיריית בת ים: "חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה - הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קוימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417, 419 (1990) (להלן: עניין מחמוד)); שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה (ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000) (להלן: עניין אבן אור)); או שדיון מסוים אכן התקיים (בג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, 816 (1997)). היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי, שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מינהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן (השוו: ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המסים בישראל ( 7.8.2012), בפסקאות 23-22 לפסק דיני). במקביל, זוהי חזקה הניתנת לסתירה, על מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה ביורוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה. על האזרח המבקש לסתור את החזקה "לסדוק" בהנחת התקינות, על ידי כך שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות (ראו באופן כללי: יצחק זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295 (1993))." . בהמשך נקבע כי: "על יסוד הגיון הדברים ניתן להוסיף עוד, כי "ראשית הראייה" שעל האזרח להביא כדי לסתור את חזקת התקינות צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק." הנה כי כן, כאמור לעיל, לא טרח העותר לסתור את חזקת התקינות, לא זו אף זו, העותר אף לא התייחס בצורה עניינית לרשימת העיקולים אשר צורפה לתגובת המשיבה, פרט לעיקול שהוטל בחודש 08/12 אף על פי שהייתה לו האפשרות לעשות זאת הן בתשובתו לתגובת המשיבה והן בהשלמת טיעון בכתב שהוגש מטעמו. לאור האמור הנני קובע כי אין מקום לקבל טענת העותר להתיישנות כפי שנטענה, אלא אני קובע כי מירוץ ההתיישנות נעצר בתאריך 13.02.2006. הואיל וכך אני קובע כי חוב הארנונה המתייחס לתקופה שבין שנת 1996 ועד 12.02.1998 התיישן. על כן, ולאור המפורט בפסק הדין, ניתן יהיה לחייב העותר בתשלום חוב הארנונה המתייחס לתקופת החזקת החברה הראשונה במגרש, החל מיום 12.02.1998, והכל בכפוף לשמיעת טענותיו של העותר לעניין בהליך המתאים לכך, כפי שיובהר. אשר לטענת המשיבה בדבר אי הגשת השגה בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר על ידי העותר, אין אני יכול לקבל טענה זו. מעיון בדרישת החוב שהומצאה לעותר עולה כי המשיבה לא פעלה בהתאם לדרישות סעיף 7א לחוק הערר המחייב אותה לפרט בדרישת החוב את הזכויות והמועדים להגשת השגה. לפיכך, אין המדובר בחוב ארנונה סופי ועל כן טרם החל מירוץ הזמנים להגשת השגה. מטעם זה יש לקבל את העתירה באופן שיאפשר לעותר לעמוד על זכויותיו ולהשמיע טענותיו כנגד דרישת התשלום בפני הפורום המתאים לכך על פי החוק. בשולי הדברים אציין, כי מסכים אני עם גישת העותר לפיה אין לכלול בדרישת חוב ארנונה, חובות אחרים לרבות חוב המים. שכן לגבי חובות אלה חלים דינים אחרים. לפיכך מן הראוי שהמשיבה תשקול מחדש את העניין, תפצל את החיובים שבדרישת החוב ותאבחן בין חובות ארנונה לחובות אחרים, ותפעל בהתאם לדינים הרלוונטים. סיכום: לנוכח האמור, אני מקבל את העתירה באופן כזה שאני קובע כי אין לחייב בארנונה בגין שנת 1996 ועד 12.02.1998 שכן החוב התיישן. אני קובע כי אין מניעה לחייב את החברה הראשונה בחובות שלאחר 12.2.1998 וכפועל יוצא מכך אין מניעה לחייב את העותר עצמו בחובות אלו. יחד עם זאת אני מורה על החזרת עניינו של העותר למשיבה שתדון בעניין החיוב בארנונה החל מיום 13.02.1998, זאת בכפוף להגשת השגה על ידי העותר בהתאם לחוק הערר בה יפרוס הוא את כל טענותיו. על המשיבה לבחון את דרישת התשלום כפי שפורט לעיל ולשלוח לעותר דרישת תשלום מתוקנת לתקופה שצוינה לעיל עד לא יאוחר מיום 31/10/13. לאחר שתומצא דרישת התשלום המתוקנת והמעודכנת לידי העותר יוכל העותר, אם רצונו בכך, להגיש השגה בהתאם למועדים הקבועים בחוק. ככל שלא תוגש השגה במועד, תהיה המשיבה רשאית להתחיל בהליכי גביה מנהליים כנגד העותר בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. ארנונה