בכתב התביעה טענה עמידר כי המערערים ביצעו תוספת בניה לדירה (מרפסת), על ידי בניית מרפסת בחזית הדרומית שלה, ללא הסכמת עמידר, ללא ידיעתה ובניגוד לחוק וכי בנסיבות אלה היא זכאית לסילוק ידם המיידי של המערערים מהדירה, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים החל מיום בניית התוספת ועד לסילוקם מהדירה, בסך 500 ₪ לחודש. 5. עמידר טענה עוד כי בחודש ינואר 1999 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר על פיו התחייבו המערערים לשלם לעמידר את דמי המפתח שלא שולמו על ידם מאז שנת 1995ואת דמי השכירות מאז (המסתכמים בסכום של 48,497 ₪ ב- 50 תשלומים שווים ורצופים), אך המערערים לא עמדו בהסכם הפשרה וכן לא שילמו את דמי השכירות בסך 146 ₪ לחודש מאז 1999 ועד ליום הגשת התביעה. לפיכך, ביקשה עמידר להורות על סילוק ידם של המערערים מן הדירה, לחייבם להרוס את תוספת הבניה שביצעו בניגוד לחוק וכן לחייבם חיוב כספי כאמור לעיל. 6. המערערים טענו כי לא בנו תוספת למרפסת. לטענתם, הוגש נגדם כתב אישום בגין בנית התוספת, אך לאחר שמיעת הראיות הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום. 7. המערערים הודו כי בחודש ינואר 1999 נחתם הסכם הפשרה אך לטענתם לאחר חתימתו הוסכם כי המערערים יבצעו שיפוץ של הדירה בסכום של 100,000 ₪ כאשר עמידר תישא ב- 30,000 ₪ וכי הם זכאים לקזז סכום זה (בצרוף הפרשי הצמדה וריבית) מסכום חובם לעמידר על פי הסכם הפשרה. עוד טענו המערערים כי גם בשנת 2004 ביצעו שיפוץ בדירה בסכום של 17,558 ₪ כאשר היה על עמידר לשאת במחצית סכום זה וכי בקיזוז חובה של עמידר שם בצירוף קיזוז הסכום בגין השיפוץ הנוסף, אינם חייבים לעמידר כל סכום שהוא. 8. בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי המערערים לא הוכיחו את זכות הקיזוז מחובם לעמידר בהתאם להסכם הפשרה. 9. בהסכם הפשרה נקבע כי במידה והמערערים לא ישלמו את חובם לעמידר תהיה עמידר זכאית לפנותם מהדירה ולפיכך , משהוכיחה עמידר כי החוב לא שולם, היא זכאית לפנותם מהדירה. בנוסף, קמה זכות עמידר לפנות את המערערים לאחר שלא שילמו את דמי השכירות בגין הדירה. 10. באשר לתוספת הבניה נקבע כי זו לא הוכחה ולפיכך נשמט הבסיס תחת תביעת עמידר לחייב את המערערים להרוס את תוספת הבניה ו/או לחייב את המערערים לשלם דמי שימוש בגין מרפסת זאת. 11. בסיכום פסק דינו של בימ"ש קמא נקבע כי על המערערים לשלם לעמידר תוך 30 יום את הסכום של 87,157.04 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ובתוספת הוצאות עמידר ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. כן חוייבו המערערים לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לידי עמידר לא יאוחר מיום 20.9.12. 12. פסק דין זה הינו נשוא הערעור בפנינו , כאשר בהודעת הערעור ביקשו המערערים גם לתקן את כתב ההגנה שהוגש בבית משפט קמא, כדי לקבל הגנה מן הצדק. המערערים טענו כי השארת פסק הדין על כנו תביא לסילוק משפחה שלמה מדירתם, בה הם מתגוררים שנים רבות ובה הם מגדלים את ילדיהם, כל זאת, לטענתם, בשל מחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים. המערערים טענו כי אכן לא נטענה בכתב ההגנה טענת ההגנה מן הצדק , אך בנסיבות היה נכון לתת להם סעד זה, גם אם הדבר לא נטען במפורש. 13. המערערים טענו גם נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן לא הוכיחו את טענת הקיזוז וטענו כי העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב מנעה מהם להוכיח טענותיהם בדבר זכות הקיזוז. כן נטען, כי בימ"ש קמא קבע, שלא כדין, כי היה עליהם להביא לעדות את עובדי עמידר. כן טענו כי משנדחתה תביעת עמידר לחייבם בדמי שימוש , הסעד שניתן לה עלה על הסעד המבוקש. כן טענו כי עמידר טענה כי היא זכאית לפנותם עקב תוספת הבניה , ומשהוכח כי זו לא בוצעה - לא היה מקום ליתן לעמידר את הסעד המבוקש. 14. בעיקרי הטעון חזרו המערערים על טענותיהם בהודעת הערעור וחזרו וטענו כי השארת פסק הדין על כנו הינו עוול וטעות. לטענתם, בכתב התביעה אכן נתבע סעד של פינוי בגין אי תשלום הסכום שנקבע בהסכם הפשרה, אך לטענתם, עמידר לא היתה מגישה תביעת פינוי אם היתה יודעת שהמערערים לא פלשו ולא בנו תוספת בנייה בניגוד לחוק. 15. המערערים טענו כי אין מחלוקת שהם ביצעו את שיפוץ הדירה וכי לאחר שטענתם נדחתה הם הסדירו את החוב לעמידר. 16. המערערים טענו כי עמידר מודה כי הם ביצעו את שיפוץ הדירה, אך לטענתה הדבר נעשה שלא על פי נוהלי עמידר ומבלי שמפקח מטעמה פיקח על העבודות - אך הדבר מהוה שינוי חזית לאמור בכתב התביעה. כן טענו כי ביצעו את השיפוץ בהתאם למפרט של עמידר וכי העבודות אושרו בפועל על ידי עובד של עמידר. 17. המערערים טענו כי פסק דינו של בימ"ש קמא שגוי, סותר את דיני הראיות ומקנה לעמידר סעד שהיא אינה זכאית לו. נטען בעיקרי הטעון כי "בית המשפט הנכבד קמא, קיבל את התביעה במלואה, חייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה ללא שהיה לו אפשרות לעשות כן, קיבל תביעת פינוי, ללא שנדרש, כאשר נדרש לפנות המערערים בשל בניה ללא היתר וכאשר תביעה זו נדחתה היה מקום לדחות תביעה זו". המערערים חזרו וטענו כי בימ"ש קמא קיבל את סעד הפינוי בעילה שלא נטענה. 18. המערערים שבו וטענו גם בעיקרי הטעון כי היה על בימ"ש קמא להעניק להם סעד מן הצדק. המערערים טענו כי אכן הטענה כי המערערים זכאים לסעד מן הצדק לא נטענה בכתב ההגנה, "אך אפשר היה להבין שהיא עולה שם מן האמור בה". המערערים ביקשו לתקן את כתב הגנתם בפני בימ"ש קמא אם ענין זה דורש תיקון, על אף שלטענתם היה מקום להעניק להם סעד זה גם אם הדבר לא נטען. המערערים הפנו לפסיקה שעניינה סעד מן הצדק וטענו כי היה מקום לתת להם הגנה מן הצדק כאשר תביעת הפינוי התבססה על הבניה הבלתי חוקית וענין החוב נטען אגב אורחא בלבד. לטענתם, הסכום הנתבע של 87,000 ₪ כלל בתוכו את הסכום של 36,000 ₪ שכר ראוי בגין הבניה שהוכח שלא ביצעו. 19. בעיקרי הטיעון מטעם עמידר נטען כי כבר בכתב ההגנה הודו המערערים כי לא שילמו את דמי המפתח ואת דמי השכירות החודשיים וכי בפועל אכן חובם לא שולם. לטענת עמידר, כבר בעבר היא הגישה נגד המערערים תביעת פינוי בגין אי תשלום דמי המפתח ודמי השכירות החודשיים והצדדים הגיעו להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו המערערים ישלמו חובם אחרת תהיה עמידר זכאית לפנותם מן הדירה - אך שוב לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו את חובם. 20. עמידר טענה כי המערערים לא הוכיחו כי ביצעו שיפוץ בדירה, לא הציגו כל קבלה על עלות השיפוץ, לא הביאו לעדות את הקבלן שלטענתם ביצע את השיפוץ ובנסיבות אלה, וכי צדק בימ"ש קמא כאשר דחה את טענת הקיזוז. 21. עמידר הוסיפה וטענה כי האמור מקבל משנה תוקף לאור העובדה שבמסגרת הסכם הפשרה שנחתם עם המערערים בהליך הקודם מעולם לא הוסכם כי מסכום דמי המפתח ודמי השכירות שלא שולמו עד אותו מועד לא יקוזז סכום כלשהו וכי המערערים גם מעולם לא פנו לעמידר ולא ביקשו השתתפות כלשהי. 22. מבלי לגרוע מהאמור לעיל טענה עמידר כי ככל שהיתה מתקבלת טענת המערערים לפיה ביצעו שיפוץ של הדירה - הרי שהשיפוץ לא בוצע על פי נוהלי עמידר באופן שממילא המערערים לא היו זכאים להשתתפות עמידר בהוצאות השיפוץ (המוכחש). 23. עמידר טענה כי פועל יוצא מהעובדה שהמערערים לא שילמו את דמי המפתח ואת דמי השכירות הוא כי אינם דיירים מוגנים, אין להם זכויות בדירה והם בגדר פולשים ובדין קבע בימ"ש קמא כי עליהם לפנות את הדירה. לחילופין, טענה עמידר כי גם אם היו למערערים זכויות כלשהן בדירה - אלה נשללו מהם כאשר לא שילמו את דמי השכירות. 24. בדיון בפנינו הצענו לצדדים מתווה לפשרה ונקבע כי במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה הם יהיו רשאים להגיש טיעון משלים. לאחר דחיות מרובות, הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה. 25. בטיעון משלים חזר ב"כ המערערים וטען כי בימ"ש קמא שגה בקביעת הסכום שהמערערים חייבים וכן טעה בקביעתו כי לא הוכחה טענת הקיזוז . 26. ב"כ עמידר טען כי בפועל חובם של המערערים לעמידר מסתכם ב- 148,985 ₪. ב"כ עמידר טען כי המערערים הם סרבני תשלום שכר דירה וכי הם מנסים למשוך כל העת את ביצוע פסק הדין ולהנות מנכס בו אין להם כל זכויות, כאשר לא שילמו בגינו לא דמי מפתח ולא דמי שכירות. לטענת ב"כ עמידר רק לאחר הגשת הערעור החלו המערערים לשלם לעמידר דמי שכירות. דיון: 27. בחנו באריכות את מלוא טענות המערערים ולא מצאנו כי שגה בימ"ש קמא בקביעתו לפיה על המערערים לפנות את הדירה. מצאנו כי המערערים מחזיקים בדירה בגינה לא שילמו את דמי המפתח ואינם משלמים בגינה את דמי השכירות ובדין הורה בימ"ש קמא על פינויים לאחר כ- 6 שנות התדיינות (תביעת עמידר הוגשה לבימ"ש קמא בתאריך 20.9.06 ופסק הדין ניתן, כאמור,בתאריך 1.8.12). 28. כפי שעלה מהראיות בפני בימ"ש קמא , בתאריך 12.9.95 נערך הסכם בין רשל כהן ובין המערערים (שנקראו בהסכם זה "הדייר הנכנס"), לפיו רכשו המערערים מרשל כהן את זכות הדיירות המוגנת בדירה. בהסכם נקבע כי המערערים ישלמו ישירות ל"בעל הבית" את חלקו, לאחר שבעל הבית והמערערים יקבעו את חלקו של בעל הבית. 29. המערערים לא שילמו מאומה לעמידר ולפיכך הגישה נגדם עמידר בשנת 1997 תביעת פינוי. 30. בתאריך 3.1.99 הגישו עמידר והמערערים הודעה לבית המשפט לפיה הגיעו להסכם פשרה, לפיו ישלמו לעמידר סכום של 48,497 ₪ ב- 50 תשלומים החל מחודש דצמבר 1998 ואילך, כאשר סכום החוב נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות החוב ועד התשלום בפועל. נקבע בהסכם הפשרה כי: "במידה והנתבעים (המערערים) לא עמדו בתנאי הסדר פשרה זה ופיגרו בתשלום אחד יותר מ- 10 ימים ממועד תשלומו, תהיה התובעת (עמידר) זכאית לפנותם מהמושכר הנמצא ברחוב לוחמי הגיטאות 53 עכו והידוע גם כחלקה 14/7 בגוש 18005 ולהשיב את החזקה בו לתובעת כשהוא נקי וריק מכל אדם וחפץ, מבלי שתהיה לנתבעים כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה לקבלת פיצויים ו/או החזר כספים מכל סוג שהוא. תצהיר נציג התובעת כי הנתבעים ו/או מי מהם לא עמדו בתנאי הסדר פשרה זה, בצירוף הסכם הפשרה, מהווה פסק דין פינוי לביצוע בהוצל"פ". 31. הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין וכבר על פיו, וגם בהעדר פסק דין פינוי נוסף, כפי שניתן על ידי בימ"ש קמא בהליך נשוא הערעור בפנינו, היה על המערערים לפנות את הדירה לאלתר עם קבלת דרישת עמידר. 32. יתירה מזאת, בהסכם הפשרה גם נקבע במפורש כי המערערים לא יהיו זכאים להעלות כנגד הסכום שנקבע שם כל טענה ו/או דרישה לקבל פיצויים ו/או החזר כספים כלשהו. בנסיבות אלה, גם אם היו המערערים מוכיחים זכותם לקיזוז סכומים ששילמו בגין שיפוץ הדירה - הם לא היו זכאים לקזז סכומים אלה מהסכום שנקבע בהסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. 33. בכתב התביעה שהגישה עמידר (הן כתב התביעה המקורי והן כתב התביעה המתוקן) טענה עמידר כי המערערים הפרו את הסכם הפשרה ולא שילמו לה מאומה על חשבון חובם . כן טענה עמידר כי חובם של המערערים על פי פסק הדין מסתכם ב- 87,157.04 ₪, בהתאם לדף חשבון שצורף לתביעה. 34. אכן בכתב התביעה נטען גם כי המערערים בנו תוספת בניה בגינה זכאית עמידר לפנותם מהדירה אך עילה זו נטענה לצד עילת הפינוי בגין הפרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין . אין בסיס לטענת המערערים לפיה עילת הפינוי בגין תוספת הבניה היא העיקרית, והטענה גם אינה רלוונטית כל עוד היא מזכה את עמידר בסעד המבוקש. 35. גם אין בסיס לטענת המערערים לפיה שגה בימ"ש קמא בחייבו אותם במלוא הסכום הנ"ל שכן תביעת עמידר כללה גם דמי שימוש בגין תוספת הבניה (כאשר עמידר אינה זכאית לדמי שימוש לאחר שנקבע כי לא הוכיחה כי המערערים ביצעו תוספת בניה). עיון בכתב התביעה מעלה כי עמידר אכן תבעה דמי שימוש בגין תוספת הבניה, אך דמי שימוש אלה נתבעו, מעבר לסך של 87,157.04 ₪ (נטען בכתב התביעה כי עמידר מעריכה כי דמי שימוש אלה מסתכמים ב- 500 ₪ לחודש מיום הגשת התביעה עד סילוק ידם של המערערים מן הדירה). 36. מאחר וכאמור, בהתאם להסכם הפשרה המערערים אינם רשאים לטעון לקיזוז כנגד הסכום שנקבע בהסכם הפשרה וסכום זה הוא החיוב הכספי היחיד בפסק הדין (למעט הוצאות משפט) - ממילא לא רלבנטית טענת הקיזוז, עליה נסמך עיקר הערעור (וככל שהיו המערערים זכאים לקיזוז - הדבר היה ניתן להעשות מחוב דמי השכירות ממועד הסכם הפשרה ואילך - ולחוב זה, ממילא , אין כל התייחסות בפסק הדין). 37. די בכל האמור כדי לדחות את הערעור. 38. לא נוכל להמנע מלהעיר כי אין כל מקום לבקשת המערערים לתקן את כתב ההגנה בבימ"ש קמא לאחר מתן פסק הדין שם וצדק בימ"ש קמא כאשר לא דן בטענה זו - שלא נטענה. מכל מקום - גם אם הטענה היתה נטענת - לא היה לה כל מקום - לאחר שהמערערים מחזיקים בדירה מאז שנת 1995 מבלי ששילמו בגינה את דמי המפתח ומבלי ששילמו את דמי השכירות במשך כל השנים (כאשר על פי הודעת ב"כ עמידר החלו המערערים לשלם דמי שכירות שוטפים רק לאחר הגשת ערעור זה). 39. לפיכך אנו מורים על דחיית הערעור. 40. ככל שניתן עיכוב ביצוע פסק דינו של בימ"ש קמא - הוא מבוטל בזה. המערערים יפנו את הדירה לא יאוחר מיום 01.08.2013. 41. המערערים ישלמו לעמידר שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ ומע"מ. כתב תביעהבניהמסמכיםתוספת בניהמרפסתמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש