ההליך: 1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ג'ני טאנוס) מיום 11/10/12 בת"א 17173-10-10 לפיו נתקבלה תביעת המשיבים והמערערת חוייבה לשלם למשיב מס' 1 סך של 73,960 ש"ח, בגין שווי הרכב נכון למועד הגשת התביעה (10/10/10). תביעת המשיב מס' 2, נדחתה. בנוגע לנושא ניכוי ערך שרידים משווי הרכב, הורה בית המשפט כי הצדדים יפעלו בהתאם לממצאי הבדיקה, ובנושא ההוצאות, בהתחשב בנסיבות העניין הורה בית משפט קמא כי כל צד ישא בהוצאותיו. הרקע: 2. כמפורט היטב בפסק הדין של בית משפט השלום, המשיבים הם אב (פראג') ובנו (סולימאן) - (להלן: בהתאמה - "האב" ו"הבן"). הבן היה בעלים של רכב מסוג סובארו מ"ר 69-222-58. רכב זה בוטח בפוליסת ביטוח מקיף, כאשר המבוטח הוא האב. ביום 21/6/10, עת נהג הבן ברכב אירעה תאונת דרכים, שכתוצאה ממנה ניזוק הרכב. שמאי מטעם חברת הביטוח שהיא המערערת (להלן: חב' הביטוח או המערערת) בדק את הרכב והכריז עליו כ'אובדן גמור' לאור היקף הנזקים שנגרם לו. על בסיס הערכה זו ובהסתמך על הכיסוי הביטוחי בפוליסה, עתרו המשיבים לכיסוי הנזקים על ידי חב' הביטוח. האחרונה סירבה לשלם בטענה שהאב אינו הבעלים של הרכב, וכי הפוליסה נרכשה על בסיס נתונים לא נכונים בנוגע לזהות המשתמש העיקרי ברכב, וכול זאת בכוונת מרמה, כדי להוזיל את דמי הביטוח שהבן היה צריך לשלם אילו היה מזמין הפוליסה בעצמו. 3. לטענת המערערת כפי שפורטה בפני הערכאה דלמטה, הרכב נרכש על ידי הבן שהוא נהג צעיר וחדש. הוא עצמו פנה למערערת באמצעות אתר האינטרנט כדי לרכוש פוליסת ביטוח. אחת השאלות שהוצגו לו הייתה זהות הנהג העיקרי ברכב, ונתוניו האישיים בנוגע לניסיון בנהיגה. על בסיס נתונים אלה, הוצע לו לשלם עבור הפוליסה דמי ביטוח במחיר גבוה של 9,900 ₪. לאחר מכן באותו היום פנה האב לחב' הביטוח, בפנייה טלפונית, וזכה לקבל מחיר נמוך בהרבה מהמחיר שהוצע לבן (4,500 ₪), וזאת משום שאמר שהוא הנהג העיקרי ברכב. 4. במסגרת הדיון בבית משפט קמא, הגיעו הצדדים לרשימת עובדות מוסכמות, כפי שפורט שם בפרוטוקול: "א. התובע 2 (הבן - ש' ו') רכש את הרכב לשימושו האישי; ב. לאחר רכישת הרכב התובע 2 פנה באמצעות האינטרנט וביקש לרכוש פוליסת ביטוח מקיף תוך הצהרה כי הוא הנהג העיקרי והתבקש לשלם 9,900 ₪; ג. התובע 2 (הבן - ש' ו') לא ביצע את ההזמנה לפוליסה המוזכרת לעיל; ד. אותו יום או בסמוך לכך, פנה התובע 1 (האב - ש' ו') לנתבעת וביקש לרכוש פוליסה על שמו לרכב בבעלות התובע 2 והצהיר כי הוא הנהג העיקרי וביקש כיסוי גם לנהגים צעירים; ה. אותו יום או בסמוך לכך, פנה התובע 1 (האב - ש' ו') לנתבעת וביקש לרכוש פוליסה על שמו לרכב בבעלות התובע 2 והצהיר כי הוא הנהג העיקרי וביקש כיסוי גם לנהגים צעירים; ו. לתובע 1 קיים רכב נוסף מסחרי המשמש אותו לצורכי עבודה; ז. בעקבות המידע שמסר התובע 1, הוא התבקש לשלם סך של 4,923 ₪. ח. מוסכם כי לא חל שינוי בהרגלי הנהיגה של התובע 1 והפוליסה נרכשה בעקבות רכישת הרכב ע"י התובע 2 ושימושו של התובע 2; ט. מוסכם על הצדדים שהתובע 2 הינו נהג חדש וקיבל רישיון נהיגה ב- 5/10, כחודש לפני רכישת הפוליסה. י. מוסכם על הצדדים כי שווי הרכב הינו 73,960 ₪ והרכב הושבת. ככל שתתקבל התביעה או חלקה, אם התובע קיבל סכום כסף עבור שרידי הרכב, הסכום יקוזז מכל סכום שייפסק. יא. מוסכם על הצדדים כי ראש נזק "החזר בגין ביטול פוליסות" יימחק מכתב התביעה; י"ב. מוסכם כי התובע רשאי לפנות לנתבעת בבקשה לבטל את פוליסת החובה ולקבל החזר בגינה; י"ג. ככל שתתקבל התביעה כולה או חלקה ויתברר כי הוחזרו דמי הפרמיה, יופחתו דמי הביטוח שהוחזרו מפסק הדין. י"ד. מוסכם על הצדדים כי קיים שוני בין שתי הפוליסות, בין הצעת הביטוח שקיבל התובע 2 (הבן - ש' ו') שכללה כיסוי בגין גניבה לבין הפוליסה של התובע 1 (האב - ש' ו') שאיננה כוללת כיסוי בגין גניבה. מבירור טלפוני עם הנתבעת, בהקלדת הפחתת כיסוי בגין גניבה מהצעת הביטוח של התובע 2, ובהפחתת הנחת העדר תביעות שקיבל בגין פוליסה זו, מחיר הפוליסה אינו משתנה ואינה מהווה גורם ביחס שבין סכום הפוליסה של התובע 1 להצעת הביטוח של התובע 2". על בסיס הסכמות אלה, סיכמו באי כוח טיעוניהם וניתן פסק הדין. פסק הדין של בית משפט השלום: 5. בפסק הדין שניתן הוסיף בית משפט השלום וקבע כי: - ההסכמות העובדתיות אינן כוללת הצהרה מפורשת כי פער המחירים בין שתי ההצעות נובע ישירות מהתשובה השונה שמסר אחד המשיבים, אך סביר להניח שכך הוא המצב; - אין חולק כי בפוליסה קיים כיסוי ביטוחי בגין השימוש-הנהיגה של הבן ברכב, וכי הפוליסה כוללת כיסוי ביטוחי גם לנהגים צעירים/חדשים. - בסעיף 18 של פסק הדין, ציין בית משפט קמא, כי גם האב היה אחד המשתמשים ברכב, אף כי לא היה משתמש עיקרי, כפי שעולה גם מהעובדה המוסכמת שבסעיף 5(ה) לעובדות המוסכמות, שם צוין כי לאב יש רכב נוסף מעבר לרכב בו נהג הבן כנהג עיקרי. לעניין שימוש ברכב על ידי האב, טענה המערערת, כי עובדה זו לא נכללה בעובדות המוסכמות והוספה על ידי בית המשפט. על בסיס כלל הנתונים העובדתיים שפורטו לעיל, הגדיר בית המשפט את השאלה העיקרית כך: מהי ההשלכה שיש - והייתי מוסיפה, אם יש - לתשובות השונות שניתנו לחב' הביטוח על ידי המשיבים לשאלה: זהות הנוהג העיקרי ברכב, בנוגע לאחריותה של המערערת לשלם למשיבים או למי מהם תגמולי ביטוח. 6. תוך הפנייה לסעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח), בחן בית המשפט אם מדובר בתשובה הנוגעת לשאלה ב"עניין מהותי" כהגדרתו בסעיף 6 לחוק ואם התשובה ניתנה בכוונת מרמה. בית משפט קמא בחן את פוליסת הביטוח והמפרט המהווים יחדיו את חוזה הביטוח, ומצא כי מטרות השימוש ברכב הן "למטרות חברתיות ופרטיות בלבד" ובנוגע לנהגים שרשאים לנהוג ברכב, הוסכם כי מדובר ב"נהג שברשותו רישיון נהיגה בר תוקף... שהתקבל לפני פחות משנה ובתנאי שגיל הנהג יהיה מעל 18 שנים". פרט להגבלות האמורות "אין כל זכר או התייחסות לגבי זהות המשתמש העיקרי ברכב, או המחזיק בו דרך כלל". בנוסף מעיון במפרט, לא נמצאה כול התייחסות לגבי זהות הנוהג העיקרי ברכב, ויש חשיבות למפרט אשר על-פי ניסוחו מחליף כול הצעה אחרת. לכן הגיע בית משפט השלום למסקנה כי הנושא האמור - זהות הנוהג העיקרי - אינו בגדר "עניין מהותי" כהגדרתו בסעיף 6 לחוק חוזה ביטוח. 7. בית משפט השלום הוסיף ובדק את הוראות הפוליסה הרלוונטית בנוגע לחובת הגילוי המוטלת על המבוטח, ובסעיף 4 בפרק ד של הפוליסה שם נמצאה ההגדרה (בסעיף 4.2) לפיה "עניין מהותי" הוא בעניין שאלה שהוצגה בהצעת הביטוח או בכל דרך אחרת בכתב, כאשר בסעיף 4.2.4 אף נדרשת התייחסות ל"זהות וגיל הבעלים או המחזיקים דרך קבע ברכב", כעניין מהותי. בנושא האחרון הבהיר בית המשפט שגם אילו סבר שיש קשר בין המחזיק ברכב לנוהג בו, הרי שהפוליסה הוצאה על סמך ההצעה שניתנה והיא זו שעמדה בבסיס הפוליסה שהוצאה "ולא על סמך נתונים נוספים שייתכן כי המידע אשר נמסר לגביהם לא היה נכון" (סעיף 14 לפסק הדין). בסופו של דבר הסתמך בית משפט השלום על המפרט, אשר על-פי האמור בו מחליף כל הצעה קודמת, ומכאן הסיק שגם הצעה טלפונית או איטנרנטית, ככל שהייתה, אין בה להשפיע לעניין חבות חב' הביטוח, אם הדברים אינם נזכרים במפרט עצמו. 8. מבחינת הזכאי להשבת הנזקים שנגרמו לרכב, קבע בית המשפט כי האב זכאי לפיצוי, בין היתר, מאחר שנוצרה זיקה של האב לרכב, בכך שהשתמש בו, ואילו לגבי הבן קבע בית המשפט שאין לו כל עילת תביעה כנגד חב' הביטוח, שהרי אין הוא המבוטח על פי הפוליסה. הטענות בערעור: 9. לטענת המערערת, בהסתמך על סעיף 7 לחוק חוזה ביטוח הדן בתוצאות של אי-גילוי, לצד הגדרת "עניין מהותי" בסעיף 6 של החוק ושלילת תרופות כמפורט בסעיף 8 לחוק חוזה ביטוח, ולאור העובדה שהאב/המבוטח נתן תשובה כוזבת בנוגע לשאלה בדבר זהות הנוהג העיקרי, מוקנה למערערת פטור מהחובה לשלם על פי הפוליסה. על פי החוק היה על האב למסור תשובות מלאות וכנות. על פי העובדות המוסכמות, הבן רכש את הרכב לשימושו האישי, הוא אף גילה דעתו שהוא הנהג העיקרי ברכב במסגרת הבירור באינטרנט, ולא ניתן היה לשנות את העובדות האמורות רק בשל כך שהמחיר לא מצא חן בעיני המשיבים. עוד טענה המערערת כי לא היה עליה לפרט בנושא האמור כל טענה במפרט, וזאת לאור ההוראה הברורה בחוק עצמו. לעמדתה, טעה בית משפט קמא כשקבע כשמדובר בנושא שאינו "עניין מהותי" וכמו כן טעה בקביעה כי לא הייתה לאב כוונת מרמה במתן התשובה, שהרי באמצעות אותה תשובה כוזבת קיבל הצעת מחיר נמוכה משמעותית. לאור כך ממילא גם התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, לא יכולה לעמוד. המערערת הפנתה עוד לתקנה 19(ב)(4) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו - 1986, שם נקבע כי "עניין מהותי" הוא עניין ששאלה לגביו הוצגה בהצעת הביטוח ובכל דרך אחרת שתתועד. בס"ק (4) דובר על זהות הבעלים או המחזיקים דרך קבע ברכב. התשובה שניתנה יכול שתתייחס לשאלה זו. המערערת טענה עוד שלא היה מקום כי בית המשפט יוסיף עובדות נוספות אשר לא סוכמו בין הצדדים. כך טענה שלא הוסכם ולא הוכח כי גם האב נהג ברכב. בנוגע למעמדו של הבן, אם זכאי הוא לתבוע את הפיצוי, הבהיר בא כוח המערערת כי למבטחת אין בעיה לבטח רכב שאינו בבעלות האב. ואולם הבן כלל לא מבוטח בפוליסה, לאבא אין זיקה ברכב, הוא אף לא נהג בו בזמן התאונה, לא הוכח שהוא שילם עבור הרכב, הוא גם זה שמסר מידע לא נכון לגבי השאלה מי הנהג העיקרי ברכב. מטעמים אלה לא היה מקום לפצות את האב בנזקים שהם למעשה אינם שלו. 10. המשיב, באמצעות בא כוחו, טען שאין להתעלם מהעובדה שמדובר בחוזה ביטוח שנוסח על ידי המערערת, והסכם זה הוא המחייב. לאורך כל הדרך, הגם שנשאלה השאלה לגבי זהות הנוהג העיקרי ברכב, בתשובה שניתנה לא ראתה המערערת כתנאי רלוונטי לעניין הפוליסה. כדי לפטור את המערערת מחובת תשלום הנזקים צריך היה להוכיח כי גיל הנוהג העיקרי הוא "עניין מהותי" וצריך שתהא כוונת מרמה במתן אותו פרט. בית המשפט התרשם שאין כוונת מרמה כמו גם כי לא מדובר בעניין מהותי; ומשלא נתמלאו התנאים, לא עומדת עוד למערערת הזכות להיות פטורה מלשלם את הנזקים על פי הפוליסה. הראיה הנוספת: 11. במהלך הדיון בערעור טענו המשיבים כי בסופו של דבר שולם סכום של גבוה יותר בגין ביטוח רכב, ולטענתם אין למשיבים רכב אחר או פוליסת ביטוח אחרת. בנוגע לפוליסה הרלבנטית שולם סכום של 7,580.04 ₪ במקום הסכום של 4,500 ₪, כך שגם מבחינה זו, אין למערערת זכות להפחית את סכום הפיצוי שעליה לשלם למשיב. בא כוח המערערת התנגד להצגת הראיה הנוספת. למרות ההתנגדות נתקבל המסמך, אך טרם היה למוצג בתיק (החלטה מיום 8/5/13, עמ' 8 לפרוטוקול). באותה החלטה הוריתי למשיבים לחזור ולשקול אם הם מבקשים להגיש את המסמך כראיה נוספת, וניתנה הזדמנות לשני הצדדים להגיש תצהיר לעניין זה. בהמשך לדיון הגישו המשיבים תצהיר בנוגע לסכומים ששילמו לטענתם עבור הפוליסה נשוא הערעור וחזרו ואישרו את הנתונים שפורטו על ידם בדיון, לפיהם שילם המשיב סכום העולה על 7,000 ש"ח. מנגד, ולאחר מתן הארכות, הגישה המערערת תצהיר מטעמה. יחד עם הגשת התצהיר הנוסף, הוסיפה המערערת והגישה בקשה להוציא מסמכים מתיק בית המשפט. לעמדת המערערת, אין לבעל הדין הזכות להגיש ראיות נוספות, לאור רשימת העובדות המוסכמות. לא מדובר בראייה חדשה שהמשיבים לא ידעו עליה ולא יכלו לדעת על קיומה עובר למועד הכנת רשימת העובדות המוסכמות, ולכן אין לאפשר למשיבים בשלב זה להגיש מסמך כראייה נוספת בערעור. 12. בא כוח המשיבים הבהיר מדוע יש מקום להתיר את הגשת הראיה הנוספת, בנוגע למחיר ששולם בסופו של דבר. בהתחשב בהתרשמות של הערכאה הדיונית מן האב, היה מקום לקבל את הראיה ולבחון אותה, מאחר שמלכתחילה מדובר בבעל דין תם לב, שלא ידע ליידע את בא-כוחו במועד על קיומה של הראיה. יובהר כי על פני הדברים מדובר בראיה שהיה בה כראיה יחידה לייתר הגשת הערעור. הערעור התמקד בטענה כי שולמו דמי ביטוח מופחתים וזאת מכוח תשובה כוזבת בכוונת מרמה להפחית את דמי הביטוח. וכך אם מתברר כי המערערת חייבה את המשיב במלוא סכום הביטוח המוצע לפי התנאים שבירר הבן, ספק אם היה עוד מקום לדון בערעור. לפיכך אני מורה על קבלת הראיה הנוספת. עובדתית בתצהיר שהוגש מטעם המערערת עולה כי המערערת מודה שגבתה סכום מעבר למתחייב, אך לעמדתה, אין בחיוב הנוסף כדי לשנות את העובדות המוסכמות, לפיהן המשיבים מסרו מידע כוזב, במטרה לרכוש פוליסה במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שהיה צריך להיות משולם. המערערת נתנה הסבר לגביית דמי ביטוח עודפים. הדבר נעוץ לעמדתה בעובדה שהמשיב לא העביר מסמכים ופרטים בנוגע לעברו הביטוחי. בעניין זה, נשלחו לו מכתבי תזכורת והתראה לרבות הודעת טקסט לטלפון הסלולרי. הודע למשיב ביום 20/7/10 שאם לא יעביר את פרטי העבר הביטוחי תיגבה ממנו פרמיה נוספת של 6,377 ₪. ביום 25/9/10 נוהלה שיחה עם אשת המשיב ונמסר לה כי ככל שמדובר בטעות יהיה המשיב זכאי להחזר הפרמיה שנגבתה. לאחר מכן הוגשה התביעה. בתצהיר החתום על ידי הגברת טובה כהן, מטעם המערערת צוין כי לצערה עקב טעות אנוש, לאחר דחיית תביעת המשיב על ידי חב' הביטוח, ביצעה מיצוי פוליסה (סיום הפוליסה לאלתר בעת קרות מקרה הביטוח של אובדן גמור) במקום ביטול הפוליסה והשבת הפרמיה למשיב. בפועל לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי המשיב שילם פרמייה העולה משמעותית על הסכום שהוצע. 13. לאור האמור לעיל, לאחר בדיקת הראיה הנוספת ולאור ההסברים שניתנו - ומבלי להיכנס לשאלה של עצם החיוב העודף - אקבל עמדת המערערת לפיה ככל שהייתה תוספת של מחיר הפוליסה מעבר למה שהוסכם עם האב, אין זו קשורה לסכום שלטענת המערערת היה על הבן לשלם אילו חתם הוא על חוזה הביטוח. כמו כן אין להתעלם מהצהרת המערערת כי הסכום העודף יושב למשיב. דיון ומסקנות: 14. אין אלא לחזור ולאשר את מסקנת בית משפט השלום ובעיקר את נימוקיו, ולמעשה ניתן היה לאשר את פסק הדין על דרך של תקנה 460(ב) לתקנות סדר דין האזרחי התשמ"ד-1984. בהתייחס להגדרת המחלוקת, טענה המערערת כי זו מתמקדת בשאלה מהותית ועקרונית והיא, הגדרת אמות המידה הראויות להתנהלות צרכנים ככלל, ומבוטחים בפרט; ועד כמה יש לאפשר התנהלות בלתי לגיטימית בעליל, שכונתה על ידה "מרמה" בדרך של פרשנות. איני סבורה שזו השאלה העומדת לדיון בתיק זה, הן מפני שזו מנותקת מן העובדות שנקבעו, והן מפני שמדובר בחוזה ביטוח שמלכתחילה נוסח על ידי חב' הביטוח. השאלה שיש לדון בה במקרה דנן - בדומה לשאלה שנוסחה על ידי הערכאה הדיונית היא, אם על פי פוליסת הביטוח כפי שנחתמה, לרבות התחשבות בנסיבות שקדמו עובר לחתימת הפוליסה, זכאית המערערת שלא לשלם למבוטח את שווי הנזק שנגרם במקרה דנן, במיוחד כאשר אין בפוליסה עצמה סעיף מפורש השולל את אחריותה של המערערת מלפצות את המבוטח בנזקים שנגרמו לרכבו, וכאשר טענת המרמה לא הוכחה. נקבע עובדתית על ידי הערכאה הדיונית, כי התשובות שניתנו עובר למועד עריכת הפוליסה, בנוגע לשאלת זהות הנוהג העיקרי ברכב - בהנחה שהייתה כוזבת, לא נתנו בכוונת מרמה. 15. אין חולק כי קיימת חובת גלוי על המבקש לרכוש פוליסת ביטוח (רע"א 104/08 כהן נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ. ניתן ביום 2/2/11). ועוד, מוסכם שאי גילוי מלא עלול להביא - בתנאים מסויימים והייתי מוסיפה ואף מחמירים עם המבטחת - לאיון חובת המערערת לפצות את המבוטח. מכאן ש"הפטר" מלא מחובתה כאמור, לא יינתן, אלא בהתקיים התנאים הקבועים בחוק. סעיף 7 שכותרתו: "תוצאות של אי-גילוי" קובע לענייננו: "(א) ניתנה לשאלה בעניין מהותי תשובה שלא הייתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ... (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנת בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח. אין חולק כי במקרה דנן מבקשת המערערת לקבל פטור מתשלום הפיצוי לאחר שמקרה הביטוח אירע (סעיף 7(ג)). הזכאות האמורה מתייחסת לשתי אפשרויות: אם ניתנה התשובה בכוונת מרמה, או אם היה מבטח סביר נמנע מליצור קשר חוזי - ביטוחי - אף בדמי ביטוח מרובים. אין מחלוקת שהאפשרות האחרונה אינה חלה בענייננו שהרי עיקר הטרוניה של חברת הביטוח נוגע לשאלת גובה דמי הפוליסה ששולמו. המערערת גם לא טענה כי חברות ביטוח אחרות במקרה כגון זה, מעמידות את הפרמיה על פער דומה לזה שנקבה בו המערערת (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 15-8). המערערת כמבטחת בביטוח ישיר מצאה לנכון לתמחר את התנאים בדרך זו, אך אין כול ראייה ואף לא נטען כי חברות ביטוח אחרות עומדות על פער מחירים זהה. לכאורה, לא בתנאי מהותי מדובר, אלא בתנאי המאפשר למערערת להציג עצמה, בשוק הביטוחים, כמבטחת תחרותית. המערערת הודתה כי חברות ביטוח אחרות מתמחרות את הפוליסה בהתייחס לשאלה אם מדובר ב"נהג חדש" ולאו דווקא אם מדובר בנהג חדש עיקרי. עוד אין חולק שלמערערת לא הייתה כל טענה בנושא של תוכנו של חוזה הביטוח, אילו שילם הבן או האב, את הפוליסה המתחייבת, בסכום כפי שבירר הבן באינטרנט (9,900 ₪ במקום 4,500 ₪). לכן, האפשרות לפטור בשל העובדה שגם מבטח אחר לא היה מבטח את המקרה, אינה עומדת למערערת כמבטחת במקרה דנן. בעצם מתן תשובה חיובית באינטרנט לבן כפי שניתנה, הצהירה למעשה חברת הביטוח כי היא הייתה מוכנה לבטח את מקרה הביטוח, לא רק על פי התנאים העובדתיים, כפי שאלה פורטו ברשימת העובדות המוסכמת, אלא גם על-פי התנאים שפורטו על ידי הבן, אלא שבמקרה כזה היה על האב לשלם סכום המגיע לכ- 10,000 ₪ ולא פחות ממחציתו. בהתייחס לאפשרות השנייה, כוונת מרמה, נקבע עובדתית, כי לא הוכחה כוונת מרמה, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצא האמור. ולכן גם אילו דובר בעניין מהותי, דין הערעור להידחות. 16. התוצאה מן האמור, שלא די בכך שלא היה גילוי מלא בנוגע לשאלה שנשאל המבוטח לפני כריתת החוזה, אלא על חברת הביטוח להוכיח שמבטח סביר לא היה נכון לכרות את החוזה בכלל או לכרות אותו בתנאים שבו, קרי, להוכיח, בין היתר, כי אכן בחברות ביטוח אחרות קיים פער משמעותי אם מדובר בנהג צעיר שהוא נהג עיקרי לבין נהג ותיק, וכי דרישה למתן תשובה לשאלה על זהות הנוהג העיקרי ברכב מופיע במפרטים של חברות ביטוח אחרות, וזאת מעבר לדרישה שאם אכן מדובר בעניין מהותי, חזקה על חברת הביטוח כי הדבר היה בא לידי ביטוי במפרט. המערערת לא הוכיחה קיומם של אף אחד מן התנאים הנ"ל. 17. ועוד, כפי שקבעה הערכאה הדיונית, השאלה שהוצגה אינה בעניין מהותי. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח שכותרתו: "חובת הגילוי" קובע: "(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - עניין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת עניינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". השאלה שהוצגה הייתה לגבי הנהג העיקרי שינהג ברכב. האב השיב שהוא יהיה הנהג העיקרי. יחד עם זאת, בפוליסה אין כול אזכור המתייחס מפורשות לנתון זה, בכלל, ובאופן שיש בו כדי לאיין או להפחית מחבות המערערת, כמבטחת, בפרט. 18. השאלה העובדתית היא איפוא, מה הוסכם בין הצדדים במסמך המחייב, אשר בו חב' הביטוח ראתה את החוזה אליו הגיעו הצדדים, לאחר משא ומתן ולאחר הצעות שונות שהועלו בין הצדדים. כפי שקבע בית משפט השלום (סעיף 14 לפסק הדין) על פי נוסח של המסמכים על ידי חב' הביטוח, במפרט שבו ביקשה המערערת לראות מסמך עיקרי וכחלק בלתי נפרד מחוזה הביטוח, לא הייתה כל התייחסות או שאלה לגבי זהות הנוהג העיקרי. עוד כפי שציין בית משפט השלום, בתחתית העמוד של המפרט נרשם בצורה מפורשת וברורה כי המפרט מחליף כל הצעה ו/או כל מפרט קודם לפוליסה, ולכן כפי שביקשה חב' הביטוח להגן על עצמה מפני הבטחות שונות שיכול שניתנו במהלך שיחות טלפונית, כך גם הובהר במסמך, שהצעות קודמות שהועלו בין הצדדים לרבות חילופי מידע - לרבות תשובות שניתנו על ידי המבקש לבטח ביטוח - אין בהם עוד להשפיע על תקפותה של הפוליסה אם הדברים לא פורטו כנדרש במפרט. לכן כפי שהסיק בית משפט השלום בסעיף 15 לפסק הדין, גם אם מסר האב תשובה כוזבת לגבי זהות המשתמש העיקרי ברכב, הרי שחב' הביטוח על פי המסמכים שנוסחו על ידה, לא ראתה בנתון כזה, נתון מהותי שעל בסיסו קמה ההתקשרות החוזית בין הצדדים, שאם לא כן, היו הדברים באים לידי ביטוי במפרט ו/או בפוליסה. 20. לעניין זה, ותוך התייחסות לנוסח הפוליסה המהווה יחד עם המפרט את החוזה המחייב, יש להוסיף ולהבהיר מספר דברים, בהתייחס לפרק ד' של הפוליסה: בסעיף 4.2.4 של הפוליסה ישנה התייחסות לזהות וגיל הבעלים או המחזיקים דרך קבע ברכב. נושא זה מוגדר כעניין מהותי. סעיף זה אינו מדבר על הנוהג העיקרי ברכב, ואם אכן היה חשוב לחב' הביטוח לדבר על הנוהג העיקרי, חזקה עליה שהייתה מוסיפה סעיף כזה בתוך הפוליסה. עובדתית יכול אדם להיות הבעלים והמחזיק דרך קבע ברכב ועדיין יהיה נוהג אחר. למרות שבא כוח המערערת ביקש לחזור ולהסתמך על סעיף זה, אין בו כדי לבסס טענתה בדבר ראיית הנוהג העיקרי ברכב, כעניין מהותי. נוסיף עוד, ונציין שלמרות שבפוליסה רשום כי זו הוצאה על סמך תשובות שנתן המבוטח, הרי ממשיך הסעיף (סעיף 4.1) ומבהיר כי הכוונה היא לאותן תשובות שנתן המבוטח למבטח "בהצעה ששימשה בסיס לפוליסה...". כאמור ההצעה המחייבת היא "המפרט". המפרט כאמור, לא הייתה בו התייחסות לנושא האמור וממילא התשובה לשאלת "זהות הנוהג העיקרי ברכב" גם אם הייתה כוזבת, לא הייתה חלק ממערך הנתונים על פי הפוליסה אשר שימש בסיס להתקשרות עם האב, בוודאי שלא היה "עניין מהותי" ולכן גם אם האב נהג בחוסר מוסריות אין בכך להקים זכות משפטית לחב' הביטוח להיות פטורה מלשאת בנזקים שנגרמו לרכב המבוטח. 21. יוצא איפוא שמבחינה עובדתית, המערערת ביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונת דרכים. המבוטח היה האב, בעוד הבן היה בעלים של הרכב והיה רשאי לנהוג ברכב, גם בהיותו נהג צעיר/חדש. עובדות אלה היו ידועות כולן למערערת כמבטחת, על-פי מידע שמסר האב. נקבע שאין מדובר במקרה זה במסירת מידע תוך כוונת מרמה או כי מדובר בעניין מהותי שלא נמסר מידע לגביו. ואכן, הבן נהג ברכב ביום 22/6/10, והיה מעורב בתאונה, אשר הביאה לנזק של 'אובדן מלא' וכפי הנראה גרמה לנזקים משמעותיים נוספים (ראה פרוטוקול ישיבת הדיון מיום 8/5/13, עמ' 7 שורות 24 -32 - מסתבר שישנם שני תיקים תלויים כנגד חב' הביטוח בגין בית שנפגע עקב אותה תאונה ויש תביעת שיבוב, של חברת ביטוח אחרת ששילמה לבעל הבית בגין נזקים שנגרמו מאותו רכב. הרכב פגע ברכב חונה והרכב החונה נפל מגשר החנייה על הבית של בעל הרכב). בנסיבות אלה יש לחזור ולאשר זכאותו של האב לקבל הפיצוי מחברת הביטוח, כפי שקבעה הערכאה הדיונית. התוצאה: 22. אשר על כן, אני מורה על דחיית הערעור. אני מחייבת את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,800 ₪, בתוך 30 ימים מהיום. עם ביצוע תשלום ההוצאות יודיעו באי-כוח הצדדים (די בהודעה של אחד מהם עם העתק לאחר), כי תשלום ההוצאות בוצע. ישולם הסכום תוך המועד הנ"ל - על-פי הודעה שתינתן - יוחזר העירבון למערערת באמצעות בא-כוחה. לא ישולם הסכום תוך המועד הנ"ל, יועבר העירבון, אם הופקד, עד לגובה ההוצאות שנפסקו בערעור למשיב, באמצעות בא-כוחו, והיתרה אם קיימת תוחזר למערערת, באמצעות בא-כוחה. רכבנזקי רכוש