על פי הוראות תקנה 215ז(ב) אין להכליל בתביעה לפינוי מושכר סעדים נוספים, כגון סעד כספי, והמשיבים אכן לא כללו סעד כספי בתביעה שהוגשה נגד המבקש. משכך טוען המבקש, כי המשיבים לא יכולים היו להגיש את הבקשה מושא החלטתו של בית משפט קמא שעניינה בקשה לסעד זמני כספי. בהתייחס לבקשה זו המבקש מוסיף וטוען, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מ-3 שנים לאחר הגשת התביעה; כי הבקשה הינה לאקונית ולא מפורטת; וכי לא צורף לבקשה תצהיר לתמיכה באמור בה. עוד טוען המבקש, כי נטל הראיה להוכיח שהמשיבים הינם הבעלים של המושכר וכי הם זכאים לדמי שכירות מוטל על כתפיהם, ומשכך שגה בית משפט קמא משנעתר לבקשה. בהחלטתי מיום 17.2.13 קבעתי כי יש מקום לקבל את תשובת המשיבים לבקשת המבקש. בתשובה שהגישו דוחים המשיבים את טענות המבקש. לטענת המשיבים, המבקש לא העלה בפני בית משפט קמא את הטענה לפיה לא ניתן להגיש במסגרת תביעת פינוי בקשה לסעד זמני כספי, ועל כן הוא מנוע מלעשות זאת כעת. המשיבים טוענים עוד, כי על פי תקנה 215ז(ב) אין לכלול סעד כספי בכתב התביעה, אך ניתן לעשות זאת במהלך הדיון בתיק. עוד טוענים המשיבים, כי מהותה של הבקשה שהוגשה בבית משפט קמא היא בקשה לחיוב המבקש בהפקדת ערובה להבטחת תשלום דמי השכירות, ככל שהתביעה תתקבל, וכי הם היו רשאים להגישה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי, בניגוד לטענת המבקש, הרי שנטל ההוכחה הועבר אל כתפיו וזאת על פי החלטתו של בית משפט קמא שקיבל את בקשת המשיבים לראות בטענת המבקש לפיה רכש את הדירה טענת "הודאה והדחה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (בהתאם לתקנה 410 לתקנות). עיון ב"בקשה להורות על תשלום שכר דירה" אותה הגישו המשיבים אל בית משפט קמא מעלה, כי מדובר בבקשה קצרה למדי, וכי במסגרת הבקשה לא הבהירו המשיבים מהו הבסיס המשפטי לבקשתם ומה מקור סמכותו של בית המשפט להעניק להם את הסעד שביקשו. עיון בתגובה אותה הגיש המבקש אל בית משפט קמא מעלה, שהוא לא כפר בשאלת סמכותו של בית המשפט להעניק למשיבים את הסעד אותו ביקשו. עיקר תגובתו של המבקש עסקה בהעלאת טיעונים לגופו של עניין מדוע יש, לדעתו, לדחות את בקשת המשיבים. בהעדר מחלוקת בשאלת קיומו של בסיס משפטי לבקשה, לא נדרש בית משפט קמא לדון ולהכריע בשאלה זו. אלא שבמסגרת ההליך שלפניי הרחיב המבקש, במידת מה, את חזית טיעונו, והעלה טענות של סמכות. בתשובתם טענו המשיבים, בין היתר, כי המבקש "... בתגובתו לא טען כלל וכלל כי לא ניתן להגיש בקשה לסעד זה במסגרת תביעת פינוי. טענה שלא הועלתה בתגובה בבית משפט קמא לא ניתן להעלותה במסגרת בקשת רשות ערעור. הליך בקשת רשות ערעור על ההחלטה להפקיד ערובה אינו "מקצה שיפורים" ולא במה לטענות שלא הועלו בבית משפט קמא" (סעיף 2 לתשובתם). השאלה כלום מוסמך בית משפט לתת למשכיר של נכס סעד זמני מסוג זה שבית משפט קמא נתן למשיבים, אינה פשוטה כלל. היא מעוררת קשיים ושאלות גם כאשר מדובר בתביעה "רגילה". קל וחומר כאשר מדובר בתביעה שהוגשה לפי פרק ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי. כפי שציינתי, השאלה כלל לא הועלתה בבית משפט קמא, והוא לא נתן דעתו ביחס אליה. במסגרת כתבי הטענות שהוגשו בהליך שלפניי הועלו על ידי הצדדים טענות אחדות, ואולם לא התקיים דיון ממצה בשאלה. לא למותר לציין, כי לבית המשפט לא הוגשה אסמכתא משפטית כלשהי מטעם מי מהצדדים. במצב דברים זה, בו מועלות לפני ערכאת הערעור טענות שלא נטענו ולא התלבנו לפני הערכאה המבררת, לא יהא זה ראוי כי ערכאת הערעור תאמר את דברה ראשונה, מה גם שכפי שציינתי הטיעון המשפטי שהועלה במסגרת ההליך שלפניי לא היה מלא. בנסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את הערעור, להורות על מחיקת "הבקשה להורות על תשלום שכר דירה" אותה הגישו המשיבים, תוך שמירת זכותם להגיש בקשה חדשה, מפורטת ומנומקת, בה יבהירו מהו, לדעתם, מקור סמכותו של בית המשפט להעניק להם את הסעד הזמני אותו הם מבקשים. ואולם חרף הדברים שאמרתי, דומני כי ראוי שהצדדים ובית המשפט ימקדו עתה את מאמציהם לקידום בירורו של התיק העיקרי והבאתו לכלל סיום, ולא לעיסוק בבקשות למתן סעדים זמניים, גם אם עיסוק בבקשות אלה מעורר שאלות משפטיות נכבדות. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי מדובר בתביעה הנמשכת זמן ארוך בהרבה מהמקובל מסוג זה, ולכן דומה שיש מקום לרכז עתה את המאמץ במה שהוא בגדר העיקר. סוף דבר. מהטעמים אותם פירטתי אני מחליט לקבל את הערעור במובן זה שאני מבטל את החלטתו של בית משפט קמא ומורה על מחיקת הבקשה אותה הגישו המשיבים. כל צד יישא בהוצאותיו. ככל שהמבקש הפקיד ערבון - יש להשיבו לו. פינוי מושכרתביעת פינוישכירותפינוי