השבת כספים, לרבות סכום הפיקדון, לאחר שזכייתה במכרז לרכישת מגרש לבניה עצמית בוטלה העובדות לענייננו הינן כדלקמן: בחודש דצמבר 2009 פרסם המערער (להלן: "המינהל") מכרז לחכירת 34 מגרשים לבניה עצמית בשכונת רובע הבנים קרית גת. ביום 4.3.09, הגישה המשיבה הצעתה לרכישת מגרש 67, בסכום של 220,141 ₪, ובהתאם לתנאי המכרז וכתנאי להשתתפותה במכרז, הפקידה פקדון על סך של 20,000 ₪. ביום 17.3.10 קיבלה המשיבה הודעה על זכייתה במכרז. בהתאם לתנאי המכרז נגבה סכום הפיקדון שהפקידה המשיבה, על חשבון סכום הרכישה. במסגרת הודעת הזכייה, הוסבה תשומת ליבה של המשיבה כי עליה לפנות אל משרדי המינהל ולהסדיר את ענייני המכרז, לרבות הסדרת תשלום הוצאות הפיתוח, וזאת תוך 80 יום שאם לא כן, יראה המינהל את ההצעה כבטלה ויהיה חופשי לעשות בהקצאה כרצונו. ביום 22.3.2010 שלח המינהל מכתב נוסף אל המשיבה בו חזר ופרט את התנאים המיוחדים לזכייה ובכללם חובת תשלום הוצאות הפיתוח תוך 80 יום מיום הודעת המינהל על הזכייה, דהיינו מיום 17.3.10. ביום 29.3.10, שילמה המשיבה את יתרת התמורה בגין המגרש בסך 200,141 ₪. (לאחר הפחתת סכום הפיקדון). ביום 18.4.10 נשלח אל המשיבה מכתב, אליו צורף שובר לתשלום דמי פיתוח, ובו נדרשה המשיבה להחזיר את כל הטפסים, לרבות שובר התשלום, עד לא יאוחר מיום 6.6.10. ביום 14.6.10, פנה ב"כ המשיבה במכתב אל וועדת המכרזים של המינהל, בבקשת ארכה לתשלום דמי הפיתוח, והסבירה כי מסיבות אישיות של מנהל החברה ובעל המניות שלה נבצר ממנה לשלם את דמי הפיתוח במועד. עוד צוין במכתב כי המשיבה שילמה את הוצאות הפיתוח, בסך של 133,402 ₪, ביום 14.6.10, באיחור של 9 ימים. ביום 18.8.10 החליטה וועדת המכרזים, כי אי עמידה במועדי התשלום הינה מהותית להמשך העסקה עם היזמים והוועדה אינה מאשרת ארכות לתשלום. עוד החליטה וועדת המכרזים לבטל את זכייתה של המשיבה במכרז ולחלט את הפיקדון שהופקד על ידי המשיבה, בסך 20,000 ₪, כפיצוי מוסכם, כאמור במסמכי המכרז. הודעה על כך נשלחה אל המשיבה ביום 30.8.10. ביום 15.2.11 הגישה המשיבה עתירה מנהלית, כנגד הודעת המינהל בדבר ביטול הזכיה במכרז. עתירה זו נמחקה לאחר שנרשם מפי המינהל כי העניינים הכספיים שהועלו יבדקו ותינתן תשובה למשיבה בהקדם. ביום 11.5.11 הושבו למשיבה כספי התמורה למגרש, בניכוי סכום הפיקדון, בסכום כולל של 211,956 ₪. בסוף חודש ספטמבר 2011 הושב למשיבה סך של 137,090 ₪ בגין החזר הוצאות הפיתוח, בצירוף הפרשי הצמדה אך ללא ריבית. בתביעתה לבית המשפט קמא, טענה המשיבה כי מאחר וזכייתה במכרז בוטלה, בשל איחור בתשלום אשר נבע מסיבות אישיות של מנהלה, היתה חובה על המינהל להשיב לה את כל הכספים מיד עם ביטול זכייתה, ומשלא נעשה כן זכאית היא להשבת סכום הפיקדון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן להפרשי ריבית, על הסכום שהושב לידיה, ממועד התשלום. אשר לחילוט הפיקדון, טענה המשיבה כי לא היה מקום לחלט סכום זה ולראות בו חיוב בפיצוי נוכח העדר הוכחת נזק למינהל ובהעדר הפעלת שיקול דעת בנדון. מנגד, טען המינהל כי דמי הפיקדון חולטו בהתאם להוראות תנאי המכרז. אשר להשבת הוצאות הפיתוח, טען המינהל כי אלה הושבו למשיבה, לפנים משורת הדין, עוד בטרם שווק המגרש מחדש, וזאת על אף שהוראות המכרז מאפשרות עיכוב השבת דמי הפיתוח עד לאחר שיווקו מחדש. לפיכך, טען המינהל, כי נוכח העובדה שהקדים החזרת הכספים, עוד בטרם שווק המגרש לאחר, אין זכאית המשיבה לתוספת של הפרשי הריבית, כטענתה, על סכום ההשבה. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבה וקבע כי לא ניתן ללמוד מהתנהלות המינהל כי הופעל שיקול דעת כלשהו עת התקבלה החלטה על חילוט הפיקדון וכי אין הצדקה לחילוט הפיקדון בלא נימוק להוכחת נזק שנגרם למינהל, בנסיבות בהן נטען, כי המשיבה איחרה בביצוע התשלומים מחמת טעות. בית המשפט קמא קבע כי לשון סעיף הפיצוי, המעוגן בסעיף 11 לתנאי המכרז, אינו ברור דיו ואין בו אמות מידה להפעלת שיקול דעת המינהל להפעלת הסעד העצמי של חילוט הפיצוי המוסכם. לדידו, עולה, לכאורה, מלשון הסעיף, כי נדרשת התנהלות פגומה מצד המציע כדי לחייבו בפיצוי מוסכם. על כן קבע, כי איחור בתשלום הנובע מטעות אינו מהווה הצדקה לחילוט הפיצוי. בית המשפט קמא לא שלל את פרשנות המשיבה כי הזכות לחילוט הפיצוי אינה מותנית, אולם קבע כי בהעדר הנמקה של וועדת המכרזים מדוע הוחלט לחלט את מלוא הפיקדון יש לקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה כי נהגה בסבירות עת בחרה לחלט את הפיצוי המוסכם. עוד קבע בית המשפט קמא, כי ההוראה בתנאי המכרז המאפשרת עיכוב בהשבת הוצאות פיתוח עד לשיווק מחדש של המגרש, בנסיבות של ביטול הזכיה, חלה בנסיבות בהן לא עמד הזוכה ביתר תנאי המכרז ואינה חלה בנסיבות בהן היה איחור בתשלום הוצאות הפיתוח. לפיכך, קבע כי היה על המינהל להחזיר למשיבה, לאלתר, את הוצאות הפיתוח וככל שהדבר לא נעשה במועד יש להוסיף ולשלם למשיבה הפרשי ריבית. כנגד קביעות אלו עומד הערעור דנן. לטענת המינהל שגה בית המשפט קמא משקבע כי מלשון סעיף הפיצוי המוסכם, המופיע בתנאי המכרז, עולה כי נדרשת התנהלות פגומה מצד המציע, כדי לחייבו בפיצוי המוסכם. עוד טען, כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי בנסיבות בהן צד לחוזה הפר את תנאי החוזה מחמת איחור בתשלום מחמת טעות, אין הצדקה לחילוט הפיקדון בלא נימוק והוכחת נזק. לחילופין טען המינהל, כי שגה בית המשפט קמא משהתעלם מטענותיו לעניין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאי עמידת המשיבה בתנאי המכרז והצורך בעריכת מכרז חדש. אשר לעצם האיחור בתשלום הוצאות הפיתוח, טען המינהל כי שגה בית המשפט קמא עת ראה באיחור בביצוע התשלום כאיחור הנובע מטעות וכי בנסיבות אלו לא חלה ההוראה בתנאי המכרז המאפשרת עיכוב בהשבת הוצאות הפיתוח עד לאחר שיווק מחדש. לטענת המינהל, שגה בית המשפט קמא משקבע כי אין זה סביר כי ביטול זכייה בגין איחור בתשלום הוצאות פיתוח יאפשר השארת כספים אלו בידי המינהל עד לאחר שישווק המגרש לאחר. לכן, גם שגה בית המשפט קמא עת הורה על השבת הוצאות הפיתוח בצירוף ריבית. אקדים ואומר כי סבורה אני כי דין הערעור להתקבל. אין חולק כי המשיבה לא עמדה בתנאי המכרז בכך שלא שילמה תוך 80 ימים ממועד זכייתה במכרז את הוצאות הפיתוח. אין חולק כי הוצאות הפיתוח הוחזרו למשיבה ללא ריבית וכן חולט סכום הפיקדון. לא הוכח כי האיחור נבע מטעות כלשהי מצד המשיבה. כל שנטען לגבי האיחור היה כי זה נבע מסיבות אישיות של מנהל המשיבה, מבלי שניתן הסבר לפשר הנסיבות. גם אם האיחור נבע מטעות עדיין אי עמידה בתנאי המכרז מקימה למינהל הזכות לבטל הזכיה, ולא ליתן אורכה לתשלום, מכוח עקרון השיוויון בדיני מכרזים. מתן אורכה למשיבה היה פוגע בשיוויון בין המציעים, שאילו היו יודעים כי עומדים להם ימים נוספים לתשלום, יכולים היו לשפר הצעותיהם. (ראה בג"צ 3061/91 חפציבה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה' (4) 428, 434). לפיכך, אין בטענה של טעות שהביאה לאיחור בתשלום כדי להצדיק מתן אורכה לתשלום. ובהתאם כדי להוות נסיבה מוצדקת לאי חילוט הפיקדון, בנסיבות בהן נגרם למינהל נזק מעצם ביטול ההתקשרות עם המשיבה, הצורך בפרסום מכרז חדש וניהולו ושיווק מאוחר של המגרש. סעיף "הפיצוי" מעוגן בסעיף 11 לתנאי המכרז ואלה מילותיו: "במקרה שבמשך התקופה האמורה בסעיף (9) יחזור בו המציע מהצעתו או מחוזה החכירה או מכל חלק שלהם בכל צורה שהיא או יסרב למלא או לא יעמוד במילוי התחייבויותיו בהתאם להצעה או לחוזה החכירה - יהא המינהל רשאי לראות את ההצעה כבטלה מעיקרה ולבטל את חוזה החכירה אם נחתם. המינהל יהא חופשי ורשאי במקרה כגון זה לעשות במגרש או לגביו כל מעשה ולהתקשר עם כל אדם ככל שימצא לנכון וכן יהא המינהל רשאי לחלט כפיצוי מוסכם את כל הפיקדון וכל כספים אחרים אשר שולמו או ישולמו על ידי המציע". סעיף הפיצוי הינו סעיף ברור, אשר אינו משתמע לשתי פנים, המקים למינהל את הזכות לחלט את הפיקדון כפיצוי מוסכם בנסיבות בהן חוזר בו מציע מהצעתו במכרז, או בנסיבות של הפרה. אומנם, לשון הסעיף נוקטת במילה "רשאי", במובן זה שנשמר שיקול הדעת למינהל אם להפעיל את סעיף הפיצוי ולממש את סכום הפיקדון ואם לאו אולם, אין באמור כדי לחייב את המינהל להסביר ולנמק באיזה נסיבות בוחר הוא לדרוש את מימוש הפיקדון. הפיצוי המוסכם נועד לפצות את המינהל בגין הוצאות ונזקים שנגרמים לו עקב חזרה של מציע מהצעתו או מזכייתו, המצריך את המינהל להיכנס להוצאות נוספות כדי לקדם פרסומו של מכרז חדש. נזקי המינהל בעקבות ביטול הזכיה של המשיבה, כוללים נזקי הסתמכות המגלמים את ההוצאות והזמן שהוציאה וועדת המכרזים והמומחים הפועלים בשם המינהל לשם הערכת ההצעה, פתיחת ההצעה, רישומה, בדיקתה, השוואתה עם הצעות אחרות וכד'. נזקי הציפייה מגולמים בהפרש הכספי, אם ישנו, בין ההצעה שנמשכה לבין ההצעה החדשה וכוללים אף את ההוצאות של הרשות ועריכת מכרז חדש. ככל שהיו באות בפני המינהל נסיבות מוצדקות שלא להפעיל סעיף הפיצוי, היה נדרש הוא לנמק החלטתו מכח עיקרון השוויון. כפי שציינתי לעיל אין בנסיבות של טעות שהביאו לאיחור כדי להוות נסיבה מוצדקת כאמור. נסיבות אישיות שנטענו באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט, אף הן אינן יכולות להוות נסיבה המצדיקה אי חילוט הפיקדון. מעבר לנדרש אציין, כי לא הוכח שהאיחור בתשלום הוצאות הפיתוח נבעו מטעות המשיבה כל שנטען היה כי האיחור נבע מסיבות אישיות של מנהל המשיבה ומבלי שניתן לגבי נסיבות אלו כל הסבר. קביעתו של בית המשפט קמא כי בהעדר אמות מידה להפעלת שיקול דעתו של המינהל בהפעלת הסעד העצמי של חילוט הפיקדון כפיצוי מוסכם, וכי אך בנסיבות של התנהלות פגומה מצד המציע ניתן יהיה לחייבו בפיצוי המוסכם, וכי איחור בביצוע תשלום הנובע מטעות לא יצדיק חילוט הפיצוי המוסכם בהעדר נימוק והוכחת נזק, הינה קביעה שאיננה מתיישבת עם תנאי המכרז ועם הדין. יש בקביעה זו כדי לפתוח פתח למניפולציה וקלות דעת של מציעים אשר יגישו הצעות בלתי רציניות ויבקשו לחזור בהם מהתחייבויותיהם על פי הסכם, וכדי "ליפות" את ההתנהלות הפגומה מצידם, וכדי להבטיח השבת הפיקדון ואי חילוטו, ינקטו בדרך של איחור בביצוע אחד התשלומים, באמתלה של טעות, שאז לכאורה יזכו בהשבת הפיקדון ואי חילוט הפיצוי המוסכם. קביעה שכזו פוגעת בעיקרון השוויון בין מציעים, שהינו הבסיס לדיני המכרזים. קביעה שכזו גם מסכלת את היכולת של המינהל לקבל שיפוי על נזקים שנגרמו לו כתוצאה מביטול הזכייה. עולה מן האמור, כי במקרה דנן התקיימו נסיבות מוצדקות לחילוט הפיקדון, נוכח העדר הסבר מניח את הדעת לאיחור בתשלום מצד המשיבה ולנוכח הנזקים שנגרמו למינהל כתוצאה מביטול ההתקשרות עם המשיבה. לפיכך, אני סבורה כי שגה בית משפט קמא עת חייב את המינהל להשיב למשיבה את כספי הפיקדון. אשר לתשלומי ריבית על תשלום הוצאות הפיתוח - עמדה השאלה האם זכאית המשיבה לתוספת ריבית לסכום שהושב. סעיף 17 לתנאי המכרז קובע: "במידה והיזם שילם את הוצאות הפיתוח למשרד, ברם, לא עמד ביתר תנאי המכרז, וזכייתו תבוטל על ידי ממ"י, יוחזר לו התשלום ששילם עבור הוצאות הפיתוח אך ורק לאחר שהמגרש ישווק ליזם אחר ואותו יזם ישלם למשרד את הוצאות הפיתוח כאמור בחוזה התשתית". בית המשפט קמא קבע כי ההפרה אליה מתייחס הסעיף היא חיצונית לעצם תשלום הוצאות הפיתוח וכי אין זה סביר כי ביטול זכייה עקב אי תשלום הוצאות הפיתוח במועד, יגרור השארת כספים אלו בידי המינהל, עד לאחר שישווק המגרש לאחר ועל כן חייב את המינהל בתשלום ריבית על דמי הפיתוח בסך של 5,596 ₪. קביעה זו של בית המשפט קמא איננה מתיישבת עם לשון הסעיף הברורה וכן עם תכליתה של הוראה זו. האבחנה שעשה בית משפט קמא בין הפרת תנאי המכרז בשל איחור בתשלום דמי פיתוח להפרה אחרת הינה מלאכותית ואינה נכונה. הוראת סעיף 17 לתנאי המכרז מתייחסת לסיטואציה בה שולמו הוצאות הפיתוח אך המציע לא עמד ביתר תנאי המכרז. אחד מתנאי המכרז מתייחס למועד תשלום דמי הפיתוח ומקום שהמשיבה לא עמדה בתנאי התשלום יש לראותה כמי שלא עמדה בתנאי המכרז, ועל כן רשאי היה המינהל, בהתאם להוראות המכרז, להשיב למשיבה את הוצאות הפיתוח רק לאחר שהמגרש ישווק ליזם אחר. כל הפרת תנאי מתנאי המכרז הגוררת ביטול המכרז, לרבות נסיבות של אי עמידה במועד תשלום הוצאות הפיתוח, תביא לתוצאה של עיכוב השבת דמי הפיתוח עד לשיווק מחדש של המגרש. האבחנה שעשה בית המשפט קמא בין אי תשלום הוצאות פיתוח במועד לבין כל הפרה אחרת של תנאי המכרז הינה מלאכותית ואיננה מתיישבת עם לשון הסעיף ותכליתו. לא דומה ענייננו זה למקרה אשר נדון בע"א 9347/01 יעקב וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 22.7.03), שם קיבל בית המשפט העליון את טענת המערער וחייב המינהל בתשלומי ריבית על כספים שנדרש בהשבתם המערער, לאחר שבוטלה זכייתו, נוכח החזקתם תקופה ארוכה ללא כל הצדקה. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לקבל הערעור, לבטל חיוב המינהל בתשלומי ריבית על הוצאות הפיתוח שהוחזרו למשיבה וכן לבטל את חיוב המינהל בהשבת סכום הפיקדון. כן אמליץ לחייב את המשיבה בהוצאות המערערת בסך של 15,000 ₪. רחל ברקאי, שופטת כב' השופטת דברת: מסכימה אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ברקאי ולנימוקיו של כב' השופט ואגו. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא כב' השופט ואגו: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, כב' השופטת ר. ברקאי. אבקש לחדד הנימוקים, שלטעמי מצדיקים קבלת הערעור. אופייה של ההתקשרות החוזית, במסגרת המכרז נשוא ההתדיינות, מכפיף אותה לשני תחומים נורמטיביים. מדובר בהתקשרות בעלת אופי דואלי. מפן אחד - חלים דיני החוזים, לרבות סעיף 15 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, האוצל על הסדר הפיצויים המוסכמים, שמכוחו קמה זכות המינהל לחילוט הפיקדון במקרה שלפנינו. מפן אחר - ובהיות בעל דברה החוזי של המשיבה רשות ציבורית - עליה לעמוד באמות המידה שמתחום המשפט המינהלי גם בהתנהלותה בעת כריתת החוזה ובקיומו. בעניין "וייספיש" (ע"א 9347/01 המוזכר בחוות דעתה של חברתי) קבע ביהמ"ש העליון (כב' השופטת ד. בייניש, כתוארה אז), כי בכגון דא "פעולות המינהל השונות, החל בבחינת ההצעות וקיבולן וכלה בביצוע החוזה, אינן כפופות אך לדיני החוזים... אלא חלים עליהן, וביתר שאת, דיניו וכלליו של המשפט המינהלי, כמטרייה נורמטיבית המלווה רשויות וגופים ציבוריים בכל מעשיהם". פועלה של קביעה זו, בהקשר מיצוי זכות המערערת לחילוט הפיקדון, בתור פיצוי מוסכם על הפרת הסכם המכרז, היא בהוספת דרישה שאינה קיימת ביחס למתקשר חוזי "רגיל". על-פי סעיף 15 של חוק החוזים (תרופות) ניתן להיפרע הפיצוי המוסכם, במקרה של הפרה, ללא הוכחת נזק כלשהו, ואך בכפוף לסייג שביהמ"ש רשאי להפחית הסכום אם הוא נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש. הפרת החוזה על-ידי הצד הכפוף לפיצוי המוסכם, היא תנאי הכרחי, אך גם תנאי מספיק, בפני עצמו, והוכחתו מזכה את הצד המקיים להיפרע את הסכום המוסכם מניה וביה. אולם, כאשר המתקשר החוזי הוא רשות צבורית, הכפופה גם למשפט המינהלי, עליו להפעיל שיקול דעת בטרם יממש זכותו החוזית. בעניין "וייספיש" נאמר כי "עם זאת ראוי לציין כי אף שהאפשרות לחלט את הפיקדון מופיעה במסמכי המכרז השונים, והיא פיצוי מוסכם בין הצדדים, אין הדבר מייתר את הצורך בהפעלת שיקול דעת על ידי המינהל ובכל מקרה ומקרה לגופו אם הנסיבות מצדיקות את חילוט הפיקדון" (ההדגשה אינה במקור). בראייה זו, של "דואליות נורמטיבית", שעל פיה נבחנת ההתקשרות ההסכמית הנדונה, ניתן לומר כי חילוט הפיקדון, כפי שנעשה, היה מוצדק בשני ההיבטים הללו: מהפן החוזי - אי עמידה במועדי התשלום היוותה הפרת ההסכם, ועל-פי הוראות המכרז היה בה לאפשר חילוט הפיקדון בתור פיצוי מוסכם. הטענה כי האיחור בתשלום מצד המשיבה נבע מטעות, או מ"נסיבות אישיות" עלומות של מנהלה, אין בה לאיין את ההפרה ולגרוע כלשהו מזכות המינהל ליישם את ההסדרים המעוגנים בהסכם למקרה כזה, לרבות במישור ביטול הזכייה במכרז וחילוט הפיקדון. מהפן החוזי - כאמור - אף אין צורך בהוכחת נזק במקרה זה. מהפן המינהלי - המערערת הצביעה על כך שבפועל נגרמו נזקים כתוצאה מביטול המכרז והצורך להוציאו מחדש, וכן הציגה נימוקים של מדיניות כללית הנגזרת מהחובה לנהוג בשוויון כלפי כל המציעים, ומניעת מניפולציה אפשרית ותכסיסנות מצד המתקשרים עמה, באם תמנע מחילוט כאשר המציעים אינם עומדים במועדי התשלום, או שמפרים ההסכם בדרך אחרת. כאשר בוחנים הנמקות אלה להפעלת שיקול הדעת המינהלי, לא רק שאין לומר שמדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות, או שנפל בה פגם אחר המצדיק התערבות של ביקורת שיפוטית, אלא, אף לגופם, נראים נימוקים אלה ראויים וענייניים. משום כך, אני סבור שאכן יש מקום לקבל הערעור בנקודה זו, וכי שגה בימ"ש השלום עת קבע, מחד גיסא, כי נדרשת התנהלות פגומה מצד המציע כדי לחייבו בפיצוי המוסכם, ושאין די בהפרה הנובעת מטעות או מנסיבות אישיות, ועת קבע, מאידך גיסא, שהמערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי נהגה בסבירות כאשר בחרה לממש זכותה ולחייב המערערת בפיצוי המוסכם. אשר לסוגיית הריבית על החזר דמי הפיתוח ששולמו - אבקש להוסיף נימוק נוסף המצדיק קבלת הערעור, בנקודה זו, מעבר לדברים שנאמרו בחוות דעתה של חברתי. לכאורה, ניתן לגרוס, שבדרך כלל השבה כספית לאחר ביטול חוזה, עקב הפרתו, תיעשה תוך שיערוך הסכום הנדון, באופן שישמור על ערכו בתקופה שבמהלכה הוחזק אצל הצד המקיים. גם בעניין "וייספיש" קבעה כב' השופטת בייניש כי "ככלל, כשמחזיק המינהל חודשים ספורים בכספי אזרח שזכייתו בוטלה, מן הראוי הוא שכספו יוחזר בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית כמקובל". ניתן להגיע לתוצאה כזו, אף אם החוזה הספציפי "שותק" בנקודה זו, תוך שימוש בדוקטרינות של תום לב בקיום חוזים, מניעת התעשרות שלא כדין, ועוד. בעניין הנדון כעת, ולו עיכבה המערערת החזר דמי הפיתוח מעבר למועד הנקוב בסעיף 13 של המכרז ("...לאחר שהמגרש ישווק ליזם אחר ואותו יזם ישלם למשרד את הוצאות הפיתוח") אפשר שראוי היה לחייבה בריבית, שתשקף שמירת ערכו הריאלי של הסכום, הגם שאין הסדר ספציפי לכך בסעיף 13. אולם - המערערת השיבה את הוצאות הפיתוח למשיבה אף לפני המועד האמור, ועוד בטרם שווק המגרש מחדש, ואף עשתה כן בצירוף הפרשי הצמדה, לפנים משורת הדין ושלא על פי חובה המעוגנת בהסדר החוזי. אין לומר, איפוא, ששיקולי תום לב בקיום החוזה, או כאלה הנגזרים מהנדרש מרשות ציבורית בהתנהלות כלפי האזרח, מצדיקים השתת חובת תשלום ריבית על המערערת כאשר ההסכם "שותק" ביחס לכך. אפשר, אף, שמדובר בהסדר שלילי בסוגיה זו, שהרי על פי סעיף 14 למכרז, כאשר המציע מעכב התשלום תמורת הקרקע מעבר ל-45 יום (ועד ל-90 יום), מחוייב הוא בריבית פיגורים יומית, גם אם עדיין אין העיכוב נחשב כהפרת ההסכם.אין הסדר מקביל בס' 13. לפיכך, התוצאה שעל פיה דין הערעור להתקבל גם בנקודה זו, מקובלת אף עלי. אריאל ואגו, שופט לפיכך הוחלט, כאמור בסעיף 19 לפסק דינה של כב' השופטת ברקאי. מכרזבניהקרקעותבניה עצמיתרכישת נכסביטול מכרזפיקדון