1. המשיב (להלן: " המשיב"), סיים את תקופת התמחותו לקראת הסמכתו כעורך דין בשנת 2002, אך לא עמד בבחינות ההתמחות ולא התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. ממועד זה, ועד לתחילת שנת 2012, ביקש המשיב לגשת לבחינות הלשכה מספר רב של פעמים. בחלק מהפעמים נכשל המשיב בבחינות, ובחלקן - דחתה הלשכה את בקשתו על הסף. 2. בכתב הקובלנה שהוגש נגד המשיב ביום 9.8.10, נטען, כי המשיב הופיע ביום 17.4.07 בבית משפט השלום בעכו (בפני כב' הרשמת שלאעטה-חלאילה), כאשר הוא מייצג חייבת בהליך התנגדות לביצוע שטר. עוד נטען, כי המשיב הציג את עצמו כמתמחה ממשרד עו"ד חרף העובדה כי סיים שנים רבות קודם לכן את תקופת התמחותו, והופעתו בדיון לא הייתה בשמו או במקומו של עו"ד. 3. בבית הדין המשמעתי המחוזי הורשע המשיב במיוחס לו, לאחר דיון הוכחות אליו בחר לא להתייצב כלל. גם את החלטת בית הדין בנוגע להגשת טיעונים לעונש בכתב לא כיבד המשיב, ובסופו של יום נגזר עליו עונש של פסילה לצמיתות משורות המקצוע וקנס כספי בסך 3,000 ₪. 4. במסגרת הדיון בערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, העלה בית הדין מיוזמתו את שאלת סמכותו לדון בעניינו של המשיב, כמו גם שאלה נוספת הנוגעת לסדרי הדין שננקטו בבית הדין המחוזי. לאחר שמיעת טענות הצדדים בנושא, הורה בית הדין הארצי, בדעת רוב (עוה"ד יעקב אמסטר ואורי ויזנברג), על מחיקת הקובלנה, לאחר שקבע כי המערערת לא הרימה הנטל להוכיח את סמכותו העניינית של בית הדין, שעה שבמועד בו ביצע המשיב את המיוחס לו הוא לא נתון היה תחת מרותה של הלשכה. בית הדין הגיע למסקנה זו משני טעמים: האחד, תוך פרשנות לשונית של סעיף 41 לחוק לשכת עורכי הדין, בצוותא עם כללים 1 - 3 לכללי לשכת עורכי הדין (קבלת חברים ללשכה וחידוש החברות), התשכ"ב-1962, מהם עולה, לשיטת בית הדין הארצי הנכבד, כי על מנת להתחיל תהליך שבסופו הכרעה בדבר קבלה ללשכת עורכי הדין, על המועמד להגיש בקשה בהתאם לכללים, כאשר לא הוכח כי בקשה כזו אמנם הוגשה; מה גם, שכל עוד לא עמד המועמד בתנאים המוקדמים, ביניהם עמידה בבחינה המעשית, אין שאלת קבלתו ללשכת עורכי הדין עומדת על הפרק, וממילא אינה טעונה הכרעה. בית הדין הארצי המשיך וקבע, כי מצב בו מועמד שסיים את ההתמחות, נכשל בבחינה ולא עשה כל פעולה נוספת כדי להתקבל ללשכת עורכי הדין עדיין יהיה כפוף למרות הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין לעולם ועד, אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. באשר לענייננו, כך נקבע, לא עמדה הלשכה בנטל ההוכחה המוטל עליה - להוכיח את סמכותה ביחס למשיב, באמצעות הגשת ראייה לכך שבמועד הרלוונטי לקובלנה הייתה בקשה תלויה ועומדת של המשיב להתקבל כחבר בלשכה, שטרם ניתנה בה החלטה סופית או שחלף המועד הסביר למתן החלטה בה. אף שגם דעת המיעוט בבית הדין הארצי (עורך דין משה רביזאדה) הסכימה לתוצאה הסופית בנסיבות העניין, ההנמקה שניתנה על ידה הייתה מעט שונה, שכן לשיטתה, אין מקום להפסקת תחולת כללי האתיקה על מי שמבקש להימנות על ציבור עורכי הדין, ולשם כך הגיש בקשת חברות ו/או מתנהג באופן ברור כמי שמבקש זאת, זולת אם לשון החוק קובעת זאת מפורשות. עם זאת, לא הורם הנטל להוכיח כי בקשתו של המשיב להתקבל כחבר בלשכה סורבה לאחר המועד הקובע, וממילא יש לאמץ את הנחת המוצא המיטיבה עמו, לפיה הבקשה סורבה קודם למועד בו בוצעה לכאורה העבירה, וממילא כללי האתיקה לא חלו עליו במועד זה. 5. לטענת ב"כ המערערת בערעור דנן, עורך דין דקלה קליין-יונה, הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הינן שגויות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, אין לראות את סירובה של הלשכה לאפשר למשיב - כמו גם לכל מבקש אחר - להיבחן בבחינות ההסמכה, כהכרעה סופית בדבר קבלתו כחבר בלשכה, כלשון סעיף 41 לחוק, ומדובר ב"סירוב לשעה" בלבד, כאשר המשיב רשאי לשוב ולעתור להתקבל כחבר בלשכה, כבר במועד הבחינה הבאה. שנית, תכלית החקיקה המשמעתית הינה שמירה על טוהר המקצוע, ומכאן הרחבת תחולתה גם על אי אלו מצבי ביניים, כפי שפורטו בסעיף 41 לחוק. זאת ועוד, מתמחים רבים ממשיכים לעבוד באותה מסגרת, גם לאחר תום שנת ההתמחות הרשמית שלהם, והם אף רשאים לייצג במסגרת זו את שולחי מאמניהם בבית המשפט. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה לעריכת אבחנה בין התקופות השונות לעניין מרותה של הלשכה, קל וחומר שלא בענייננו, בו המשיב גילה את רצונו לשוב ולהימנות על שורות הלשכה, הן קודם לאירוע מושא הקובלנה והן שנים רבות לאחריו, וכאשר העבירה המיוחסת לו נעברה, לכאורה, בזיקה ישירה למקצוע עריכת הדין. קושי רעיוני נוסף בפסק דינו של בית הדין הארצי הנכבד, כך לשיטת ב"כ המערערת, נסוב על כך שהוא מוביל, הלכה למעשה, להחלת סמכותה של הלשכה באופן רטרואקטיבי על המועמד - וזאת בניגוד לעקרון החוקיות - שכן שעה שהוא עותר להתקבל כחבר בלשכה ובקשתו מתקבלת, ממילא מרות הלשכה חלה עליו גם בתקופות הביניים בין המועד בו נדחתה בקשתו הקודמת ועד לקבלת הבקשה החדשה. 6. המשיב, מנגד, סמך ידיו על פסק דינו של בית הדין הארצי, וטען כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שפורטו שם בהרחבה. עוד טען ארוכות לגופה של העבירה המיוחסת לו - לרבות העובדה כי אמנם הופיע בבית המשפט בשמו של עורך דין X, אולם טען כי ציין לפרוטוקול שהוא עובד במשרדו של עורך דין X ולא מתמחה במשרדו, כפי שנרשם בפועל. בנוסף אישר המשיב, כי מעולם לא חדל לנסות להתקבל כחבר בלשכה עורכי הדין, והוא מבקש לשוב ולהתקבל לשורות הלשכה מיד לכשיתאפשר הדבר. לעיקרי הטיעון מטעמו של המשיב צורף מכתב מאת עורך דין X, שאישר כי אִפשר למשיב לעבוד במשרדו מספר ימים בשבוע, על מנת "לעמוד על עבודתו של עורך דין" ו"לרענן את הידע המשפטי שלו" לקראת בחינת ההסמכה. דיון 7. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בכלל החומר הרלוונטי, ושמעתי את הצדדים שטענו לפניי בעל-פה, דעתי הינה כי דין הערעור להתקבל, כך שהדיון יוחזר לבית הדין המשמעתי הארצי כדי שישמע את טענות הצדדים לגופן. כמפורט לעיל, לוז המחלוקת בין הצדדים נוגע לפרשנות המונח "ועד להכרעה סופית בדבר קבלתו כחבר הלשכה", בו נעשה שימוש בסעיף 41 לחוק. כפי שנקבע בפסיקה, תכליתו של סעיף זה הינה ליצור "רציפות מבחינת תחולתו של הדין המשמעתי ומבחינת מרותם של בתי הדין המיישמים אותו, באופן שהם מלווים את כל המבקש לבוא בשעריו של מקצוע עריכת הדין למן הרגע שבו נרשם כמתמחה, לאורך תקופת התמחותו וכל עוד הינו חבר הלשכה" (על"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 09.06.2004). להלן: "עניין בולוס")) אכן, קיימת עמימות מה בניסוח החוק, במובן זה שאין בהירות חד משמעית בשאלה מהי אותה הכרעה סופית בדבר קבלת מועמד כחבר הלשכה. ב"כ המערערת הודתה בכך, בהגינותה, ואף ציינה כי בשל כך נוהגת וועדת האתיקה להפעיל שיקול קודם להגשת קובלנות ביחס למעשים שלכאורה נעשו בתקופת הביניים כאמור. עם זאת, בענייננו, סבורני כי התשובה לשאלת החלת סמכותה ומרותה של הלשכה הינה בחיוב, נוכח מכלול נסיבות העניין. להלן יובאו נימוקי. 8. על פי המסמכים שצורפו לכתב הערעור, ואשר ביחס אליהם כלל לא הייתה מחלוקת, החל משנת 2002 ועד לחודש מאי 2012, פעל המשיב ללא לאות על מנת להתקבל כחבר בלשכה. כך סיים המשיב את התמחותו ביום 30.9.02, ניגש לבחינות ההסמכה בחודש אוקטובר 2002, ונכשל; נרשם באיחור לבחינות ההסמכה במועד מאי 2003 (ומשכך, בקשתו סורבה); נרשם אך לא הופיע לבחינות ההסמכה במועד אוקטובר 2003; ניגש ונכשל בבחינות ההסמכה במועדים: מאי 2004, אוקטובר 2004, מאי 2005, אוקטובר 2005 ומאי 2006; ביקש להיבחן במועדים: מאי 2007, אוקטובר 2007, מאי 2008 ואוקטובר 2008, אך בקשתו סורבה על ידי הלשכה; ונכשל בבחינות במועדים אוקטובר 2020, מאי 2011 ונובמבר 2011. זאת ועוד, המשיב אישר - הן בעיקרי הטיעון מטעמו, והן בטיעונו בעל פה במסגרת הדיון שנערך ביום 27.1.13, כי בכוונתו לשוב ולהיבחן בבחינות הלשכה, וכך ייעשה עד שניסיונותיו יוכתרו בהצלחה. הוא אף ביקש ממותב זה, לאחר הדיון שנערך בעניינו, כי פסק הדין יינתן בהקדם על מנת שיתאפשר לו לגשת לבחינות הלשכה במועד מאי 2013 (ראו: בקשה מיום 26.2.13). 9. הנה כי כן, בין אם בקשתו של המשיב להיבחן בתקופה הרלוונטית למעשים מושא הקובלנה סורבה קודם לביצועם (לכאורה), ובין אם לאו, ברי כי כל החלטה שניתנה בבקשתו לגשת לבחינה לא הכריעה באופן סופי את סוגיית קבלתו כחבר הלשכה, והסוגיה המשיכה ונדונה לאורך השנים, תוך שהמשיב מגלה את דעתו, פעם אחר פעם, כי הוא חפץ להימנות על שורות הלשכה. 10. על פי הפסיקה, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של "סירוב לשעה", באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות (ראו: על"ע 5997/03 שיינברום נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 8.9.203)); וכן עניין בולוס, שם). עוד צוין, כי הכפיפות לדין המשמעתי ולמרותם של בתי הדין למשמעת, חלה על המועמדים לגבי מעשים שנעשו מאז תחילת ההתמחות ואילך (השוו: עניין בולוס, שם, וכן ע"א 6936/00 ד"ר שאמי נ' שר הבריאות, פ"ד נה(5) 599 (2001)). 11. בנסיבות אלו, ושעה שהמעשים אף בוצעו בזיקה ישירה למקצוע, ותוך שהמשיב טוען - אף היום - כי הם בוצעו לצורך "רענון זכרון", על מנת לגשת לבחינות הלשכה, איני רואה כל טעם לקביעה כי המשיב לא היה נתון למרות הלשכה במועד ביצועם, לכאורה. 12. למותר לציין, כי דברים אלה עולים בקנה אחד גם עם מספר פסקי דין שיצאו תחת ידן של הערכאות המשמעתיות המבררות, בהם נקבע כי מפרשנות תכליתית של לשון סעיף 41 עולה, כי רק במקרים בהם גילה המועמד דעתו במפורש או במשתמע כי אין בכוונתו לשוב ולהיבחן, או להימנות על שורות הלשכה, לא תחול מרותה של לשכת עורכי הדין עליו (השוו, לדוגמה: בד"מ 146/08 הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין נ' טדלהסיום, פסקאות 25 - 33 לפסק הדין (לא פורסם, 5.4.2009); בד"א 38/09 הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני (לא פורסם, 21.9.2009), ועוד). 13. מהמקובץ לעיל עולה, אפוא, כי דין הערעור להתקבל, וכך אני מורה. הדיון בעניינו של המשיב יוחזר לבית הדין המשמעתי הארצי, על מנת שידון בערעורו של המשיב לגופו. 14. נוכח מכלול נסיבות העניין ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות. התמחות (במשפטים)עורך דין