טענה כי משבוטל האירוע נגרם לה כישלון תמורה מלא, כשלטענתה המשיבה הייתה מודעת לקשיים הכלכליים בהם היה האולם, ועל כן קבלת השיק על ידה לניכיון נעשתה במרמה ובחוסר תום לב. לטענתה, השיק הועבר למשיבה לאחר חלוף מועד פירעונו, והמשיבה אינה זכאית לאכוף את פירעונו שכן איננה אוחזת כשורה. לחלופין טענה המערערת כי בכל מקרה לא הרימה המשיבה את הנטל להוכיח תמורה ותום לב בעיסקת הנכיון. 5. בית משפט קמא קבע, כי אומנם לגבי עסקת היסוד, בו שילמה המערערת באמצעות השיק לאולם גן אורנים הוכח כישלון תמורה מלא, ואולם המשיבה הוכיחה כי היא "אוחזת כשורה", ועל כן לא עומדת למערערת הגנת כישלון התמורה, שכן הוכיחה מתן תמורה בעד השיק, והציגה די ראיות לכך (קבלה בגין עסקת הניכיון, צילום השיק שמשכה במסגרת עסקת הניכיון, תדפיס חשבון הבנק המבטא את פירעון השיק שמשכה), בעוד שהמערערת לא הציגה כל ראיה לסתור את טענת המשיבה כי נתנה ערך בעד השיק. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשיבה הוכיחה כי קיבלה את השיק בתום לב, ועל כן הינה אוחזת כשורה, תוך שקבע כי המשיבה הוכיחה שנהגה לעשות עסקים עם האולם ולא מדובר בעסקת אקראי, והוכיחה כי בדקה את עסקת היסוד בטרם ניכתה את השיק. בית המשפט דחה את טענת המערערת לעניין חתימות ההיסב ולהיות השיק לא תקין, וכן דחה הטענה כי יש לשלול את תום ליבה של המשיבה מאחר וידעה או הייתה צריכה לדעת על מצבו הכלכלי הקשה של האולם, וכי השיק נמסר במסגרת עסקת מרמה כלפי המערערת, וקיבל את טענת המשיבה כי לא חשבה שעסקי האולם עומדים לקרוס. לבסוף, קבע בית המשפט, כי "בסופו של יום אין ספק כי סיפור משיכת השיק על ידי הנתבעת מעציב ויביא לכדי כך שהנתבעת תחויב לשלם את מלוא עלותו של אירוע שלא התקיים כלל. למרבה הצער, אין מנוס מכך שכן השיק שמשכה הנתבעת סוחר כדין ונוכה על ידי התובעת שאף היא פעלה בתום לב ובהסתמכות על התחייבותה השטרית של הנתבעת". טענות הצדדים בערעור 6. טענתה המרכזית של המערערת בערעור הינה כנגד קביעת בית משפט קמא כי המשיבה הוכיחה תום לב ומתן תמורה בעד השיק. לטענתה, שרשרת המסמכים עליהם מסתמכת המשיבה אינה מוכיחה תשלום תמורה על ידה בעיסקת הנכיון כנדרש, שכן כל שהמשיבה הציגה הוא צילום לא ברור של השיק שנתנה לטענתה במסגרת עסקת הניכיון, כאשר בצילום לא ניתן כלל לראות מהו מספר השיק, ועל כן לא ניתן להתאים בין שיק זה לבין תדפיס הבנק שהגישה המשיבה, כאשר בית משפט קמא התעלם מטענה זו. לטענתה, היה על המשיבה להציג את הראיה הטובה ביותר, דהיינו, אם לא את השיק המקורי, הרי לפחות צילום סביר בו ניתן לראות את כל הפרטים המהותיים, ולכל הפחות ליתן הסבר מדוע אין בידה צילום סביר. למעשה, טוענת המערערת, כי בהעדר המצאת צילום קריא לא הוכח קשר בין השיק שניתן במסגרת עסקת הניכיון לבין תדפיס הבנק, ומשכך לא הוכחה תמורה. עוד טוענת המערערת, כי המשיבה אף לא הוכיחה תום לב, וזאת בהעדר הוכחה לביצוע בדיקות מינימליות של עסקת היסוד. לטענתה, אומנם העיד מנהל המשיבה כי בוצעו בדיקות, אך אלה, כפי שהעיד, לא בוצעו על ידו, ולא הובאו לעדות הגורמים שביצעו את הבדיקות, דבר שיש לזקוף לחובת המשיבה. בהקשר זה, טוענת המערערת כי משמנהל המשיבה לא ביצע את הבדיקות לא ניתן היה להגיש באמצעותו את אותם "מסמכים פנימיים" עליהם התבסס בית המשפט בקביעתו כי אכן בוצעה בדיקה. 7. מנגד, המשיבה, סומכת ידה על פסק דינו של בית משפט קמא, וחוזרת וטוענת כי היא עמדה בנטל והוכיחה ששילמה תמורה בעד השיק, וכי עשתה זאת בתום לב, לאחר שביצע בדיקות של עסקת היסוד. לטענתה, ניתן לראות בשיק שניתן במסגרת עסקת הניכיון כי מספרו מתחיל ב"5089", באופן שמתאים לתדפיס הבנק. ד י ו ן 8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור בעיקרי הטיעון ושמעתי טענות הצדדים בפני, ועיינתי בכל המסמכים שצורפו - אני סבורה שדין הערעור להתקבל. 9. אקדים ואציין שפסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק, ואף נכון מבחינה משפטית, ואולם אני סבורה שבצדק טוען ב"כ המערערת כי בדיקה מדוקדקת של המסמכים שהוצגו על ידי המשיבה להוכחת טענתה כי היא "אוחזת כשורה" וכי הוכיחה תמורה מלאה בעיסקת ניכיון השיקים - מלמדת כי היא לא הרימה את הנטל המוטל עליה, כפי שיפורט להלן. 10. המסמכים שצורפו לתצהיר מנהל המשיבה, כפי שהוגשו לבית משפט קמא, להוכחת עסקת ניכיון השיקים הם כדלקמן: א. קבלה על עסקת הניכיון - נספח ג' לתצהיר, בה מפורט לכאורה סכום השיק וסכום הניכיון. יצויין, שבקבלה זו אין כל התייחסות למספר השיק שנתנה המשיבה במסגרת הניכיון לגן אורנים. ב. תדפיס מחשבון הבנק של המשיבה בו לטענתה ניתן לראות את השיק שנתנה במסגרת עסקת הניכיון - נספח ה' לתצהיר. ג. העתק צילומי של הספח לשיק והשיק שלטענת המשיבה באמצעותו שולם הניכיון - נספח ד' לתצהיר. 11. לכאורה, אם המסמכים היו שלמים וקריאים, די היה במסמכים אלה כדי להוכיח את טענת המשיבה לעניין התמורה,. ואולם, בדיקת המסמכים מלמדת, כי המסמכים שצירפה המשיבה אינם הראיה הטובה ביותר, הם מסמכים חסרים ובלתי ברורים, ואין בהם כדי להוכיח טענותיה. 12. עיון בהעתק הצילומי של השיק שניתן במסגרת עסקת הניכיון (נספח ד' לתצהיר), מלמד, כי חלקו העליון של הצילום, שאינו ברור כלל ועיקר, הוא צילום לכאורה של הספח לשיק (החלק הכרוך שנותר בידי המשיבה, שלא הייתה בעיה להציגו במקור לבית משפט קמא), מה גם שהפרטים בספח ריקים! יתרה מזאת, צילום השיק שמופיע בחלק התחתון של נספח ד', לא רק שאינו ברור, אלא שהחלק העיקרי ובו אמור להופיע מספר השיק, מופיע בצילום בצבע שחור באופן שאין כל אפשרות לזהות את מספר השיק. משכך, לא ניתן להשוות בין השיק לתדפיס הבנק. 13. אוסיף ואציין כי לאחר שבעת הדיון טען ב"כ המשיבה כי יש בידו העתק צילומי אחר שיתכן וממנו ניתן בכל זאת לפענח את מספר השיק, טרחתי ועיינתי בנט המשפט, לרבות במסמכים שהוגשו לבית משפט קמא, ואכן קיים עותק שהוגש לבית משפט קמא, בו ניתן לזהות 4 ספרות - 5089 - וזאת רק בחלק העליון של הספח המצולם של השיק, ולא בשיק עצמו. השאלה מה משמעות ארבעת הספרות הללו. השוואה של ספרות אלה עם התדפיס של הבנק שצורף, ממנו ניתן לראות את כל ההפקדות של אותו יום, מצביעות על כך שאלה כנראה ארבעת הספרות הראשונות בלבד של השיק לגביו נטען שהמשיבה נתנה במסגרת עסקת הניכיון, דבר שאינו יכול לזהות את השיק ואין בו משום הוכחה, שהרי כל סדרת שיקים מתחילה באותן ספרות ורק הספרות האחרונות של השיק הן אלה שמזהות את השיק עצמו. 14. הלכה פסוקה היא שלאחר שהמערערת הוכיחה כישלון תמורה בעסקת היסוד, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא - נטל ההוכחה להראות שניתנה תמורה בתום לב בעסקת הניכיון רובץ לפתחה של המשיבה, וזאת לאור סעיף 29(ב) לפקודת השטרות, המשיבה, שזה עיסוקה, מודעת היטב לחובת ההוכחה במקרה זה, ולא יעלה על הדעת שלא יכולה הייתה בזהירות הדרושה לדאוג להציג את הראיה הטובה ביותר. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח תשלום תמורה במסגרת עסקת הניכיון, ועל כן אינה בגדר "אוחז כשורה" כהגדרתו בסעיף 28 לפקודת השטרות ואף אינה בגדר "אוחז תמורת ערך" לפי סעיף 26 לפקודת השטרות. די בכך (ומבלי להתייחס לשאלת תום הלב), כדי לקבוע כי עומדת למערערת הגנת כישלון התמורה בעסקת היסוד. 15. באשר לטענת המשיבה, כי בכל מקרה עסקת הניכיון בוצעה לפני כישלון התמורה, תוך שהיא מפנה להלכה שנקבעה בע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז 595, הרי שבנסיבות המקרה דנן, אין בכך כדי להועיל למשיבה. באשר להלכת גויסקי, יפים דברי השופט שנלר בע"א (ת"א) 2591/07 א.א.ח.פלסט בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( 02.02.09): "...הפסיקה הסתייגה מהלכת גויסקי הישנה משנת 1962 וסימנה לגביה לפחות 'הערת אזהרה' (ע.א 1560/90 ציטאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498, רע"א 6553/97 חג'ג' נ' חברת עבודי חיים בע"מ פ"ד נב(2) 345), כאשר לכאורה יצרו קורלציה כמעט מלאה בין דיני החוזים לדיני השטרות, כטענת ההגנה, וניתן לטעון שטענת הגנה של כשלון תמורה, גם אם לאחר הסיחור, תעמוד למושך אף כנגד אוחז בעד ערך..." (הדגשות שלי - ר.ל.ש). דברים אלה נכונים ביתר שאת בנסיבות המקרה דנן, כאשר אומנם לכאורה כישלון התמורה בעסקת היסוד מאוחר לעסקת הניכיון, ואולם המשיבה כלל איננה אוחזת בעד ערך, שכן כמפורט לעיל, לא הוכחה תמורה במסגרת עסקת הניכיון, בהעדר ראיות מספיקות, והצגת צילום בלתי קריא של השיק נשוא עסקת הניכיון, ושלילת האפשרות להשוות בין השיק שניתן במסגרת עסקת הניכיון לבין תדפיס הבנק. מכאן שבענייננו, לא הוכיחה המשיבה כי היא אוחזת בעד ערך במסגרת עסקת הניכיון, ועל כן טענתה כי עסקת הניכיון בוצעה לפני כישלון התמורה בעסקת היסוד, אינה יכולה להועיל לה בנסיבות המקרה דנן. סוף דבר 16. לאור כל האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט בטל, והתביעה שהגישה המשיבה - נדחית. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. הפיקדון שהפקידה המערערת יוחזר לה, באמצעות בא כוחה. כשלון תמורה