ערעור על החלטת הרשמת שדחתה את בקשת המערער לשום את הוצאות המשפט, בהתאם להוראות פסק דין של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, השופט יצחק יעקבי שווילי (בדימוס)), בתיק אישות 1090/87, מיום 3/5/1989. ההליכים הקודמים: 2. כמפורט בהחלטת כב' הרשמת וכעולה מכלל הראיות שהוצגו, בשנת 1987 היו בעלי הדין צדדים להסכם גירושין, ולהם בת אחת. הצדדים הגיעו להסכם גירושין בהסכמה במסגרת תיק אישות 477/87. הסכם הגירושין אושר על ידי כב' השופט ח' פיזם. כשנתגלעו מחלוקות בין הצדדים הוגשה תביעה על ידי המשיבה, שבמסגרתה תבעה המשיבה, בין היתר, ביטול הסכם הגירושין. תביעה זו נדונה בפני כב' השופט י' יעקבי שווילי בתיק אישות 1090/87 (להלן: פס"ד אישות). בפס"ד אישות אישר בית המשפט המחוזי את הסכם הגירושין, ובנוגע להוצאות נקבע שם כי המשיבה תשלם למערער את יציאותיו במלואן, כולל אגרות בית משפט והדפסת פרוטוקול, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לשנה מיום הוצאתם ועד לתשלום למערער. בנוסף חויבה המשיבה לשלם למערער סכום של 1,500 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. 3. למרות שניתן פסק הדין לטובת המערער, לא ניתן גט ולאחר חמש שנות פירוד חזרו בני הזוג להתגורר יחדיו ואף נולדו להם בן ובת. בסופו של דבר התגרשו בעלי הדין ביום 6/9/09. בחודש ספטמבר 2009 הגיש המערער את פס"ד אישות ללשכת הוצאה לפועל בנתניה במסגרת תיק 16-26247-10-3 (להלן: תיק ההוצל"פ). לאחר שפסק הדין אושר חזר המערער ופנה להוצאה לפועל ביום 9/12/10, שאז למעשה נפתח תיק ההוצל"פ בגין חיוב בהוצאות של 1,500 ₪, ומבלי שעובר לאותו מועד הגיש בקשה לשומת הוצאות עליהן הורה בית המשפט בפס"ד אישות. 4. במסגרת תיק ההוצל"פ, שנפתח כאמור ביום 9/12/10 - 23 שנים לאחר שניתן פס"ד אישות, תבע המערער את סכום ההוצאות הפסוק בסך של 1,500 ₪ ועוד הפרשי קרן והצמדה ובנוסף אגרת משפט והוצאות נוספות, כך שבמועד מתן ההחלטה על ידי כב' רשמת ההוצל"פ (הר ציון ליאת, להלן: כב' רשמת ההוצל"פ), עמדה יתרת חוב על סך של כ-35,000 ₪ בנוגע לסכום ההוצאות הפסוק (1,500 ₪). המשיבה כחייבת הגישה בקשה לסגירת התיק, העלתה טענת פרעתי, חוסר תום לב, שיהוי משמעותי אשר הביא להגדלת החוב בדרך של צבירת ריבית והפרשי הצמדה בסכומים משמעותיים המצביעים גם הם על חוסר תום לב. המשיבה טענה כי בני הזוג חזרו לחיים משותפים, ומאחר שהמערער לא עשה דבר במהלך כל התקופה האמורה ולא פנה בדרישה כלשהי בעניין החוב, הרי שיש לראות בהתנהלותו משום ויתור על החוב נשוא תיק ההוצל"פ. 5. בהחלטה שניתנה על ידי כב' רשמת ההוצל"פ ביום 27/12/11 נקבעו הממצאים הבאים: - המשיבה לא הוכיחה כי המערער ויתר על חוב ההוצאות הפסוק, ואין בעובדה שבעלי הדין חזרו לחיים משותפים כדי להעיד אחרת, מאחר שהחזרה לחיים משותפים לא הייתה לתקופות ממושכות ובסופו של דבר נפרדו דרכיהם; - לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, לא התיישנה הזכות לביצועו של פס"ד אישות, ולכן לא מנוע המערער מלהוציא לפועל את פסק הדין הנ"ל, ואולם התנהלותו מצביעה על שיהוי משמעותי, שיש לתת לו ביטוי באכיפת החיוב, לחובת המערער; - השיהוי הממושך גרם להרעה במצבה של המשיבה וזאת מאחר שחוב בסך של 1,500 ₪, הגיע למימדים של עשרות אלפי שקלים. - טענת "פרעתי" של המשיבה, נדחתה. במסגרת ההחלטה דנה כב' רשמת ההוצל"פ בשאלת ההשלכות של מועד הגשת הבקשה לביצוע פסק הדין, השיהוי ואף לסמכותה להורות על הפחתת שיעורי הריבית שנקבעו. בסופו של דבר נקבע "כי יש בהתנהגות זאת מצד הזוכה שלא נקט הליכים משך יותר מ-20 שנים כמקרה פרטי של הסכמה ל"דחיית" המועד לגביית החוב, ולכן יש להפחית סכומים אלה מסכום החוב בפסק הדין". המשיבה חוייבה לשלם למערער סך של 1,500 ₪ ומחצית ההצמדה מיום מתן פס"ד אישות עד ליום פתיחת תיק ההוצל"פ, ואכן על פי טענת המשיבה, שולם על ידה ביום 31/5/12 במסגרת תיק ההוצל"פ סכום של 5,207 ₪. 6. על החלטה זו הוגש ערעור על-ידי המערער במסגרת תיק ע"ר 2022-02-12 בבית משפט השלום בנתניה. במסגרת הערעור טען המערער, כי לא הייתה סמכות לכב' רשמת ההוצל"פ לאיין את החיוב בהוצאות בסכום הנקוב של 1,500 ₪. בפסק דין שניתן ביום 19/12/12 בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה (כב' השופטת מרים קראוס), נקבע כי הייתה סמכות לכב' הרשמת להפעיל את שיקול דעתה במקרה כגון זה, וכי היא עשתה כן בדרך נכונה וצודקת. לפיכך, נדחה הערעור ובית המשפט הורה על סגירת תיק הערעור. כמו כן חוייב המערער לשלם למשיבה, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 1,500 ₪, בתוך 30 ימים. 7. המערער הוסיף והגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (רמ"ש 25424-2-13), במסגרתה חזר וטען כי לא הייתה סמכות לרשמת ההוצל"פ להורות על הפחתת ריביות והצמדות בביצוע פסק דין כספי, עליו הורה בית המשפט, וכי אין סמכות לרשם לשנות את הוראות פסק הדין המורה על גובה ההוצאות וסוג הריבית וההצמדה. בהחלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ורדה פלאוט) ביום 13/6/13, נדחתה הבקשה, וזאת לאור העובדה שלא עולה שאלה עקרונית או משפטית, החורגת מהמחלוקות הפרטניות שבין הצדדים וכמו כן, בהתייחס לגוף המחלוקת, קבע בית המשפט כי הדיון בערכאות הקודמות, היה ענייני ומפורט, תוך הפעלת שיקול דעת נכון, ולכן אין מקום להתערב במסקנות אליהן הגיעה כב' רשמת ההוצל"פ. 8. ביום 25/6/12 הגיש המערער בקשה לבית משפט זה בהתייחס לפס"ד אישות, לשומת הוצאות משפט שנקבעו לזכותו. כאמור, מדובר בפסק דין שניתן ב-3/5/1989. שם נקבע, כאמור, כי על המשיבה לשלם למערער את יציאותיו במלואן, כולל אגרת בית משפט והדפסת פרוטוקול, משוערכים מהמועד בו הוצאו ההוצאות ועד לתשלום בפועל. במסגרת הבקשה לשומת הוצאות, טען המערער כי למרות הזמן שחלף, אין לקבל טענת ויתור לאור פסק הדין שניתן על-ידי כב' רשמת ההוצל"פ. המערער הוסיף ופירט את השתלשלות היחסים בין הצדדים וההליכים שננקטו על ידם במהלך השנים (סעיפים 42-5 לבקשה). בהתייחס לשומת ההוצאות, טען המערער, כי יש לקחת בחשבון את מספר התביעות שהוגשו על-ידי המשיבה כמו גם תביעותיו בהן זכה, מספר הישיבות לצורך שמיעת העדים, נסיעות בהתחשב בעובדה שהוא הגיע לבית המשפט מביתו לבית המשפט בחיפה וחזרה וזאת לפחות 20 פעמים, לרבות הגשת כתבי טענות, צילום מסמכים ובטלה של ימי עבודה, כאשר שכר עבודתו ליום נטען מגיע ל-76.63 ₪, עלות דמי הנסיעה הלוך וחזור כ-47 ₪ (כולל קווים פנימיים). בגין צילום מסמכים ביקש סכום כולל של 400 ₪ נכון למועד פס"ד אישות. עוד ביקש להוסיף לזכותו, אגרות משפט והוצאות רישום פרוטוקולים. כמו כן הפנה המערער לתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וביקש שיערוך מלא ממועד מתן פס"ד אישות ועד ביצוע התשלום המלא בפועל (ראה פירוט בסעיפים 44-43 לבקשה). לבקשה צורף תצהיר (3 סעיפים), לפיו אושר תוכן הבקשה, מבלי שצורפו מסמכים אשר יש בהם לבסס את שומת ההוצאות שפורטה על-ידי המערער. המשיבה חזרה והגישה התנגדות לבקשה, תוך פירוט העובדות שהובאו בפני כב' הרשמת. 9. בהחלטת כב' הרשמת של בית משפט זה, נקבע כי הבקשה בפניה נדונה על פי תקנה 513(2) לתקנות, כך שקביעת ההוצאות נתונה לשיקול דעת הרשם, ואולם גם אם הייתה נדרשת לבקשה על פי תקנה 513(1) לתקנות, לא היה מקום להיעתר לבקשה ולפסוק, כיום, הוצאות בגין הליך שהתנהל ב-1989. כב' הרשמת ביססה החלטתה בנימוקים הבאים: - המערער לא הוכיח את ההוצאות הנטענות על ידו, משבחר שלא להמציא מסמכים המבססים טענותיו; - פסק הדין ניתן לפני 23 שנים וגם אם לא התיישן, הרי שכעבור זמן כה רב, יצר הדבר אצל המשיבה מצג של הסתמכות בסופיותו של סכום פסק הדין; - מעצם העובדה שהמערער הגיש פסק דין לביצוע בגין הסכום הנקוב בלבד (1,500 ₪) מבלי שמצא לנכון לפנות קודם לכן לשום את ההוצאות הנוספות, הרי שיש לראות בכך ויתור של המערער על פסיקת ההוצאות והצהרה כי סכום החוב אותו נקב בבקשת הביצוע במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח על ידו על פי אותו פסק דין, הוא בלבד סכום החוב על פי פס"ד אישות. בנסיבות העניין, נפסקו הוצאות על סך 2,340 ₪ בלבד. 10. על החלטת כב' הרשמת הוגש הערעור בפניי. המערער חזר ופירט את ההליכים שהיו בין בעלי הדין, ובעיקר טען כי לא הייתה סמכות לכב' הרשמת שלא לשום את ההוצאות, משנקבע חיוב כזה בפס"ד אישות והסמכות שהייתה לכב' הרשמת, הצטמצמה בקביעת שיעורם של ההוצאות, ולו של שקל אחד. עוד טען המערער, כי טענות המשיבה, ובכלל זה טענת "ויתור" מצדו על ההוצאות הנוספות, לא יכולות היו עוד להתברר בפני כב' הרשמת, לאור ההחלטה שניתנה על ידי רשמת ההוצל"פ שדנה בנושא וקבעה כי לא היה ויתור מצד המערער על הוצאות המשפט שנפסקו. המערער הוסיף וטען שגם אם לא נתקבלו טענותיו בנוגע לשיעור ההוצאות, היה על בית המשפט, לחלופין, לקבוע את סכומן על דרך האומדנה או על פי שיקול דעתו, אך לא לדחות את עצם בקשת החיוב בהוצאות, הנסמכת כאמור, על פסק דין שניתן, לרבות החלטת כב' רשמת ההוצל"פ. 11. המשיבה חזרה והדגישה כי מדובר בבקשה לשומת הוצאות, שהוגשה 24 שנים לאחר שניתן פסק דין, לאחר שהצדדים חזרו לחיים משותפים והולידו שני ילדים נוספים ואף רכשו דירה משותפת. המשיבה הוסיפה ופרטה את ההליכים שהיו בין הצדדים בנוגע להליכי הוצל"פ שננקטו בקשר לסכום ההוצאות הנקוב (1,500 ₪). לגוף המחלוקת, חזרה המשיבה וטענה כי המערער לא הציג ולו אסמכתא אחת להוצאותיו וביקשה לאשר את החלטת כב' הרשמת, על נימוקיה. דיון ומסקנות: 12. דין הערעור להידחות, ויש לחזור ולאשר את החלטת כב' רשמת בית המשפט המחוזי. כפי שפירטה כב' הרשמת בהחלטתה, מדובר בבקשה שהוגשה לפי תקנה 513(2) לתקנות. תקנה זו שכותרתה "חישוב הוצאות" קובעת: "הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת: ... (2) שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". לצורך קביעת ההוצאות, היה על המערער להגיש אסמכתאות שהיה בהן כדי לבסס את טענותיו. מבדיקת התיק עולה, כי אף בתצהיר לא היה פירוט נדרש לעניין זה ולא צורפה כל אסמכתא אשר היה בה להעיד על ההוצאות שהיו למערער, במיוחד כאשר עמדה מנגד הטענה כי באותם ההליכים היה המערער מיוצג על-ידי עורך-דין. 13. אני ערה לפסק הדין שניתן ברע"א 2993/04 (בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לונדנר, פ"ד מח(5) 49, 53-52), שם נקבע כי ההוצאות המנויות בתקנות המשנה (1) ו-(2) לתקנה 513 לתקנות, עומדות לחישוב טכני בידי מזכיר בית המשפט או בידי הרשם, מכוח סמכויותיו על פי סעיף 105(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המסמיך את הרשם לבוא במקום המזכיר הראשי, וכי במקרה כזה לא נתונה לרשם סמכות שבשיקול דעת להפחית מההוצאות (ראה גם בש"א (י-ם) 2176/05 מאיר אטיאס נ' מוניות העיר בית שמש 1993 בע"מ [29/6/2005], כב' השופט יוסף שפירא (כתוארו אז)). ואולם קביעה זו אינה מייתרת חובת הזוכה בפסק הדין להוכיח הוצאותיו וצריך הוא לבססן באסמכתאות של ממש. מעבר לאמור, אין בתקנה האמורה כדי להתייחס לנסיבות שאינן קשורות לאמור בפסק הדין עצמו אלא להתנהלות הצדדים עד להגשת ההליך למימושו של פסק הדין. שאלות כגון התנהגות הצדדים בין מועד פסק הדין ועד למועד נקיטה בהליכי הוצל"פ, לרבות טענת שיהוי והשלכותיה, לא קיבלו כל ביטוי בפסק הדין עצמו, ואלה נתונים לשיקול דעתו של הרשם בבואו לשום את ההוצאות, לרבות אופן נקיטה בהליכי הוצל"פ. למעשה, די היה בנימוק זה כפי שקבעה כב' הרשמת של בית משפט זה, כדי לדחות את הבקשה לשומת ההוצאות. 14. המערער טען בפניי, כי למעשה לכב' הרשמת של בית משפט זה לא הייתה סמכות להחליט בנוגע לטענת הויתור, אשר הוכרעה על-ידי כב' רשמת ההוצל"פ, כאשר דחתה טענה זו שהועלתה על-ידי המשיבה בנוגע להליכי הוצל"פ שננקטו על-ידי המערער על סכום ההוצאות הנקוב של 1,500 ₪, במיוחד כאשר המשיבה לא הגישה ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ. טענה זו על אף שעל פניה יכול היה שתחשב כטענה בעלת משקל, דינה להידחות. יש לחזור ולהדגיש כי קביעת כב' רשמת ההוצל"פ, שלא היה ויתור מצד המערער בנוגע להוצאות שנפסקו לזכותו בתיק פס"ד אישות, התייחסה לסכום ההוצאות הנקוב בלבד, בסך של 1,500 ₪. כב' רשמת ההוצל"פ לא נדרשה לקביעת עובדות לגבי ההוצאות הנוספות שהיה צורך לשום אותן. התוצאה מן האמור, שהטענה בדבר ויתור בנוגע להוצאות הנוספות, יכולה הייתה להישמע בפני כב' רשמת בית משפט זה ונתונה לה הסמכות המלאה להחליט בנושא ולהגיע למסקנה אליה הגיעה, לפיה בנסיבות העניין משפתח המערער תיק הוצל"פ מבלי שביקש לשום את הוצאותיו קודם לפתיחתו ועמד על מימוש הוצאות בסך 1,500 ₪ בלבד, ניתן לראות בנסיבות העניין ויתור על ההוצאות הנוספות. משנקבעה מסקנה זו על-ידי כב' הרשמת, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. 15. אוסיף עוד ואדגיש, כי השיהוי הממושך שהיה בתיק זה, גם לו הוכח סכום ההוצאות הנטען על-ידי המערער או חלקו, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה כי בנסיבות העניין יש להעמידן על אפס ("0"). התוצאה: 16. אשר על כן, ולאור הפירוט שהובא לעיל, אני מורה על דחיית הערעור. אני מחייבת את המערער לשלם למשיבה, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בגין ערעור זה בסכום כולל של 3,000 ₪, בתוך 30 ימים מהיום. הוצאות משפטערעור על החלטת רשםרשםערעור