ביטול הסכם העברת זכויותיו כדייר מוגן בנכס ביהוד תמורת סכום של 60,000 דולר. עם זאת בית המשפט קיבל את גרסת המנוח והצהיר כי "הסכום האמיתי של העיסקה הוא 180,000 דולר נטו". המערערים משיגים על ההצהרה בדבר סכום התמורה, והמשיבים מערערים על אי קבלת תביעתם לביטול ההסכם וכן על שתי החלטות ביניים שהחליט בית המשפט. 1. רקע א. בשנת 1956 שכר המנוח מעמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן: "עמידר") בית ברחוב העצמאות 2 ביהוד (להלן: "הנכס") למטרת מגורים. בשנת 2002 כרתו עמידר והמנוח הסכם שכירות מוגנת נוסף באשר לאותו נכס שהפעם הושכר לצורכי בית מלאכה ומחסן לציוד חקלאי. המשיבים הם יורשי המנוח, שנפטר לאחר שמיעת הראיות בבית משפט קמא. ב. מר דודו בן ג'ויה (להלן: "הרוכש") שהמערערים באים בנעליו ביקש לרכוש מהמנוח את זכויותיו בנכס. כאן אולי המקום לציין כי לבעל זכות הדיירות המוגנת בנכס עמדה הזכות לרכוש את הבעלות בנכס מעמידר, כנראה בתנאים טובים יותר מתנאי השוק. המנוח והרוכש הכירו באמצעות שני שותפיו של המנוח בני משפחת אלגזי. ג. ביום 7.8.2006 כרתו המנוח והרוכש זיכרון דברים למכירת זכויותיו בנכס (להלן: "זיכרון הדברים"). בזיכרון הדברים הסכימו הצדדים כי המנוח ירכוש את זכויות הבעלות בנכס (שהצדדים כינו אותו "מגרש") מעמידר, והרוכש התחייב לשאת בעלות התשלום לעמידר, ובתשלום נוסף למנוח בסכום השווה ל- 180,000 דולר בגין זכויות המנוח. עוד הוסכם כי אם המנוח לא יצליח לרכוש את הבעלות בנכס, יחתמו הצדדים על תצהירי דייר יוצא ודייר נכנס להעברת הזכות המוגנת לרוכש, והרוכש ישלם למנוח 180,000 דולר עבור זכותו, וכן את "העלויות מול עמידר בהחלפת הדיירות המוגנת". ד. ביום 24.8.2006 חתמו המנוח והרוכש על "הסכם הלוואה ואופציה", שאותו ערך עו"ד דורון אלקיים (להלן: "הסכם ההלוואה"). בהסכם התחייב המנוח לנקוט בפעולות הדרושות לרכישת זכות הבעלות בנכס מעמידר, והרוכש התחייב להעמיד לרשות המנוח הלוואה בסכום שיידרש לרכישת הזכויות. עוד סוכם כי עם השלמת הרכישה יחתמו הצדדים על הסכם למכירת הנכס לרוכש תמורת 130,000 דולר, וכי אם הרוכש לא יממש את האופציה לרכישת הזכויות בנכס, ישיב לו המנוח את סכום ההלוואה, כאשר זו תוחזר לו מעמידר, ועדיין יפעלו הצדדים להעברת זכות הדיירות המוגנת לרוכש אשר יישא בתשלומים לעמידר. ה. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 8.3.07, חתם המנוח על הסכם להעברת זכותו כדייר מוגן למערערת מס' 1, הגב' ליאורה בן ג'ויה (להלן: "המערערת") , תמורת 60,000 דולר (להלן: "ההסכם"), על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המערערת שבו מינה את עו"ד אברהם אלטלף ועל תצהיר דייר יוצא. המערערת חתמה על תצהיר דייר מוצע. המערער 2, מר חיים בן ג'ויה, אחיו של הרוכש (להלן: "המערער"), שהיה בחו"ל במועד כריתת ההסכם, הצטרף כרוכש לאחר שובו לישראל. בהסכם נקבע כי במעמד כריתתו תפקיד המערערת סכום של 60,000 דולר בנאמנות בידי עו"ד אלטלף, אשר יעבירו למנוח עם קבלת אישורה של עמידר להעברת הזכויות. בתצהירי הדייר היוצא והנכנס הצהירו המנוח והמערערים כי סכום דמי המפתח הכולל את חלקה של עמידר הוא 328,000 ₪ וחלקו של המנוח 246,000 ש"ח. ביום 11.3.07 הפקידו המערערים בידי עו"ד אלטלף את הסכום של 251,760 ₪ - שווה ערך ל- 60,000 דולר (לפי שער יציג של 4.196 ₪ לדולר). ו. ביום 8.5.2007 החליטה ועדת דמי המפתח של עמידר כי שווי דמי המפתח המלאים הוא 525,000 ₪, וכי כפוף לתשלום חלקו של בעל הבית (מינהל מקרקעי ישראל באמצעות עמידר) תאושר ההעברה. סמוך לאחר מכן, ביום 10.5.07, שלחה עמידר מכתב למנוח שבו נאמר כי הוועדה אישרה את ההעברה כפוף לתשלום חלקה של עמידר בדמי המפתח בסכום של 351,750 ₪, וכי המנוח מתבקש לסור למשרדי עמידר כדי לקדם את ההעברה. המנוח העביר מכתב זה למערערים שחבו בתשלום על פי המוסכם. ז. במכתביו מיום 13.5.07 ומיום 17.5.07 פנה עו"ד אלטלף, בשם המערערים, בהשגה על שומת דמי המפתח. לאחר קבלת שומת השמאי הממשלתי, מיום 22.7.07, החליטה ועדת דמי המפתח בעמידר, ביום 4.2.2008, לאמוד את שווי הזכויות המוגנות ב- 447,840 ₪, ולאשר ההעברה כפוף לקבלת חלקו של בעל הבית בשומה זו. ח. ביום 18.2.2008 שלח עו"ד ינון שי מכתב לעמידר, בשם המנוח, בבקשה להקפיא את הטיפול בהעברת הזכויות בנכס. נטען במכתב כי הרוכש שכנע את המנוח למכור לו את זכויותיו תמורת 180,000 דולר, כאשר בדיעבד התברר כי הרוכש ועורך דינו ניצלו את מצבו הרפואי וגילו של המנוח, והחתימו אותו על מסמכים שונים לרבות הסכם מכר לרכישת הזכויות בנכס תמורת 60,000 דולר בלבד. ביום 3.3.08 שלחה עו"ד אירנה ברייש מטעם עמידר מכתב תשובה לעו"ד שי, שבו הודיעה כי עמידר אינה מוסמכת לדון בטענות המנוח, ושעיון במסמכים שצורפו למכתב מלמד כי המנוח חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לעו"ד אלטלף. ט. ביום 27.3.08 כרתה עמידר עם המערערים הסכם שכירות מוגנת לגבי הנכס. ביום 30.3.08 שלח עו"ד אלטלף מכתב אל המנוח, שבו בישר כי העיסקה אושרה בידי עמידר וכי המערערים קיבלו "הסכם חתום על שמם עם חברת עמידר". המנוח נדרש למסור את החזקה בנכס כשהוא פנוי ולהמציא אישורים "על ביצוע כל התשלומים הרלוונטיים לנכס עד לאותו מועד", שאז יוכל עו"ד אלטלף להעביר לו את הפיקדון שבידיו. י. המנוח טען, בתובענה על דרך המרצת פתיחה (ה"פ 164/08) שהייתה אחר כך לכתב התביעה דנן, כי המערערים ניצלו את מצבו לרעה כשהחתימו אותו על מכירת זכויותיו בנכס שלא על פי המוסכם בזיכרון הדברים, שם הועמדה התמורה על 180,000 דולר. עוד טען המנוח כי הרוכש התחייב למצוא פתרון דיור לפועלים שהתגוררו בנכס, וכי המערערים לא שילמו תמורת העברת הזכויות בנכס. נטען כי נסיבות המקרה, לרבות היעדר ייצוג של המנוח ומודעות עו"ד אלטלף לקיומן של גרסות קודמות להסכם המכר, מובילות למסקנה שההסכם נכרת בתנאי עושק ותוך הטעיית המנוח. לפיכך ביקש המנוח להצהיר כי ההסכם וייפוי הכוח שנמסר לעו"ד אלטלף בטלים, ושהזכויות בנכס שייכות למנוח, ולחלופין ליתן כל סעד אחר שבית המשפט ימצא לנכון. יא. בכתב ההגנה טענו המערערים שהם באו בנעלי הרוכש, לאחר שזה לא חפץ עוד ברכישת הנכס, מאחר שלא ניתן היה לרכוש את זכות הבעלות בו מאת עמידר. המנוח והרוכש הסכימו שזכות הדיירות המוגנת תירכש תמורת 60,000 דולר, בתוספת חלקה של עמידר כבעלת הבית. המערערים שילמו לעמידר את חלקה, אולם מאחר שהמנוח סירב למסור לידם את החזקה בנכס, נותרה התמורה במלואה בידי עו"ד אלטלף. עוד נטען כי לא התקיימו יסודות עילת העושק ולא הוכחה הטעיה. טענת המנוח למצבו הרפואי והשכלי הירודים לא נתמכה במסמך רפואי, ותנאי העסקה לא הוכחו כגרועים באופן בלתי סביר. לבסוף, המערערים טענו כי מאחר שהמנוח לא ניהל עסק ולא התגורר בנכס, אין יורשיו זכאים לזכויות בגינו, ממילא הסעד המתבקש אינו אופרטיבי, ואם תתקבל התביעה והמכר יבוטל, יחזור הנכס לרשות עמידר. 2. פסק הדין וההחלטות נושא הערעור א. בפסק הדין סקר בית המשפט את הראיות שבאו לפניו וביניהן שורה של עדים מטעם המנוח: הוא עצמו, עו"ד שי, מר מאיר אזיאליס, יהודה אלגזי ובנו משה וכן שמאי מקרקעין, ומטעם המערערים הרוכש, עו"ד אלטלף, המערער ועובדת עמידר הגב' אמליה יפרח. ב. בית משפט דחה את טענת המנוח, שכתנאי לעסקת המכר היה עליו למצוא מקום להלין את הפועלים הזרים שעבדו בשטחים החקלאיים השייכים למשפחת אלגזי, מהטעם שתנאי זה לא נזכר כלל בזיכרון הדברים, ומטעם נוסף שהמנוח לא יידע את עמידר בדבר הלנת עובדים זרים בנכס. ג. נקבע כי משמשכו הצדדים את חוות דעת רפואיות שהגישו, באשר למצבו הרפואי והמנטלי של המנוח עובר לחתימת ההסכם, לא נותרה עוד כל ראיה "שהמנוח היה מוגבל מנטלית בעת החתימה על [ההסכם]". עומדת בתוקפה אפוא החזקה שאדם החותם על חוזה מבין את תוכנו. המנוח גם העיד, באופן ברור וענייני, ניכר כי הבנתו טובה והוא אף העיד כך על עצמו. ד. נדחתה טענת המשיבים שהמערערים, באמצעות הרוכש ועו"ד אלטלף, עשקו את המנוח וגרמו לו לחתום על ההסכם, כשהתמורה הנקובה נמוכה בהרבה מהסכום שסוכם בין הצדדים קודם לכן. בית המשפט עמד על התנאים הנדרשים להוכחת עילת העושק - מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון של המתקשר, מודעות הצד השני למצב דברים זה וניצולו לקביעת תנאים גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. נמצא כי המנוח לא הוכיח שבעת כריתת ההסכם היה במצב של מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון. במיוחד כך משויתר המנוח על חוות הדעת הרפואית בדבר מצבו הרפואי והמנטלי, וכאשר עדותו שלו לימדה כי הבנתו הייתה טובה, כי לא היו לו בעיות קריאה וכי הסכים לחתום על ההסכם מתוך הבנה. המנוח אף העיד שסיפר לילדיו על אודות כוונתו למכור את הזכויות בנכס, ואם מצבו של המנוח היה כנטען בתובענה, היו ילדיו שומרים על זכויותיו. גם מעדותה של הגב' אמליה יפרח מטעם עמידר, שהיא עדה אובייקטיבית, עלה כי המנוח היה מעורב בעסקה וביקש לקדמה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי יש לזקוף לחובת המשיבים את מחדלם לזמן עדים שהיו יכולים להעיד לטובתם. בין השאר, המשיבים לא זימנו את עו"ד אלקיים, אשר החתים את הצדדים על הסכם ההלוואה והאופציה, או את מר יוסי אלגזי אשר לפי עדותו של מר יהודה אלגזי סוכם שיקבל 120,000 דולר מתוך הסכום של 180,000 דולר. עוד נקבע כי המשיבים לא הוכיחו את טענת המרמה וההטעיה. ה. בית המשפט קבע אפוא כי המנוח היה מודע והסכים לתוכן ההסכם, לייפוי הכוח וליתר המסמכים שנלוו לעסקה. אפילו היו טענותיו של המנוח בדבר עושק ותרמית מתקבלות, עדיין לא היה מקום לבטל את העסקה, שכן ממילא זיכרון הדברים עומד על תילו. ו. באשר לסוגיית התמורה מצא בית המשפט כי התמורה האמתית שעליה הסכימו הצדדים אכן הייתה 180,000 דולר ולא 60,000 דולר. נמצא כי הסכמה זו נעשתה שלא בנוכחות עו"ד אלטלף, אשר חשד בכך. זאת, כאשר לשני הצדדים היה מניע לציין בהסכם סכום נמוך מהסכום האמתי שעליו הסכימו, וכאשר המערערים לא הציגו הסבר הגיוני מדוע יסכים המנוח לסכום נמוך מהמצוין בזיכרון הדברים. על כך הוסיף בית המשפט שבשנת 2001 הוסיף ושילם המנוח עבור זכות הדיירות המוגנת העסקית 120,000 ₪, ולא סביר שימכור את זכויותיו תמורת 60,000 דולר שנים ספורות לאחר מכן. ז. המשיבים מערערים גם על שתי החלטות ביניים: האחת מיום 18.7.2011 שבה ביטל פסק דין מחוסר מעש שדחה את תביעת המנוח, מהטעם שלא הגיש סיכומיו במועד, והתנה זאת בתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ₪ (5,000 ₪ למערערים ו- 5,000 ₪ לאוצר המדינה), השנייה מיום 24.2.12 שבה דחה את בקשת המנוח להביא עדות משלימה או עדות הזמה. 3. עיקר טענות המערערים (ע"א 23873-12-12) המערערים מתמקדים בקביעת בית המשפט באשר לסכום התמורה שהתחייבו לשלם למנוח. אלו עיקר טענותיהם: א. בקביעתו כי התמורה הנכונה הייתה 180,000 דולר העניק בית המשפט סעד שלא נתבקש בתובענה. סעד זה נדרש רק בסיכומי המשיבים ודרישתו הייתה בבחינת הרחבת חזית אסורה. בהתאם להלכה, בית משפט לא ייתן סעד שלא נתבקש, אלא במקרים שבהם מתקיימים התנאים הקבועים בפסיקה, ואלו לא מתקיימים בענייננו. ב. סוגיית "התמורה האמיתית" הייתה טעונה הוכחה והיא לא נדונה כלל בבית משפט קמא. אמנם שוויה של זכות הדיירות המוגנת נדון אגב הדיון בטענת העושק, אך לא נדון לעצם השאלה מה הייתה התמורה המוסכמת. ג. שגה בית משפט קמא שהתעלם מהראיות שהובאו, שעל פיהן התמורה של 60,000 דולר, בצירוף תשלום חלקה של עמידר בדמי המפתח, מבטא תמורה כוללת של 377,640 ₪. תמורה שכזו היא סבירה לרכישת זכויות הדיירות המוגנת בנכס, גם בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם עמידר מיום 22.7.2007. סכום של 180,000 דולר מבטא שווי זכות דיירות מוגנת של 270,000 דולר, ושווי זה גבוה בשיעור של 250% מחוות דעתו של השמאי. ד. שגה בית המשפט כשקבע שהצדדים ציינו בהסכם סכום נמוך מהתמורה האמתית שעליה הסכימו. קביעת בית המשפט עלולה להוביל למסקנה כי הצדדים חפצו להטעות את רשויות המדינה, דבר שאף אחד מהצדדים לא טען. ועוד: הצדדים חתמו על הסכם הלוואה ואופציה, אשר החליף את זיכרון הדברים, שלפיו התמורה בגין מכירת הזכויות בנכס עומדת על 130,000 דולר ולא 180,000 דולר. 4. עיקר טענות המשיבים לטענת המשיבים, סוגיית שווי התמורה האמתית נדונה בכתבי הטענות, למשל, בתצהירים שהוגשו במסגרת המרצת הפתיחה (שהוסבה לתביעה אזרחית). נשמעו גם ראיות בסוגיה זו. אפילו היה מדובר בהרחבת חזית, הרי בהתאם להלכה הפסוקה יש להבחין בין העלאת טענה עובדתית להעלאת טענה משפטית, שככל שהנושא נכלל בעילת התביעה לא בהכרח תיחשב טענה משפטית להרחבת חזית. המערערים גם לא התנגדו להרחבת חזית בסיכומיהם. 5. עיקר טענות המשיבים בערעורם (ע"א 41916-12-12) ערעור המשיבים מופנה כלפי קביעות שבעובדה שקבע בית משפט קמא. לטענתם בחינת הראיות מובילה למסקנה כי העסקה נכרתה בעושק ובהטעייה שעל כן יש לבטלה. אלו נימוקיהם: א. הוכח כי המערער לא היה מעורב כלל במו"מ למכירת זכויותיו בנכס, וכי מר משה אלגזי סיכם את תנאי העסקה עבורו. ב. כפי שקבע בית משפט קמא, זיכרון הדברים ובמיוחד סעיף 6 הימנו, הוא המסמך היחיד שמשקף את התנאים הכספיים האמתיים שעליהם הסכימו הצדדים - תמורה בסכום של 180,000 דולר. בית משפט קמא התעלם מראיות לעניין המרמה וההטעיה שהפעילו הרוכש ועו"ד אלטלף כלפי המנוח, שבעטיין חתם המנוח על הסכם שבו התמורה היא 60,000 דולר. בית המשפט התעלם גם מנסיבות ועיתוי החתימה, מהיעדרה של טיוטת הסכם כאמור בעדותו של עו"ד אלטלף, מסתירות בין עדות עו"ד אלטלף לעדויות לקוחותיו באשר לסדר החתימה על המסמכים ומהיעדר ייצוג למנוח בעת החתימה. ג. שלא כקביעת בית המשפט, ובהתאם לעדויות משה אלגזי, יהודה אלגזי ומאיר אזיאליס, פתרון הדיור להלנת העובדים הזרים, כתנאי לעסקה, היה ידוע לכל המעורבים במו"מ. מעדותם של המנוח ושל אזיאליס עולה כי כאשר הצדדים נוכחו שאין פתרון לסוגיית הלנת העובדים הזרים, הם נסוגו מההסכמות. חצי שנה לאחר מכן, בשל התדרדרות במצבו של המנוח, ניצל הרוכש שעת כושר והחתים את המנוח על ההסכם בניגוד למוסכם. ד. בית המשפט התעלם מהסתירות העולות מעדותה של הגב' אמליה יפרח. שלא כפי שהעידה, המנוח לא ידע כלל כי המשיבים ועו"ד אלטלף מקדמים את העסקה בעמידר. זאת ועוד, הגב' יפרח לא העידה אמת בבית משפט, למשל, כשהעידה כי לא התערבה בנושא העיסקה, בעוד שמעדויותיהם של המנוח, יהודה אלגזי ומשה אלגזי עולה כי היא הייתה זו שהפנתה אותם לעו"ד שי. בהקשר זה, המשיבים מערערים גם על דחיית בקשתם לזמן את עו"ד שי להשלמת חקירה, או למתן עדות הזמה לעדותה של הגב' אמליה יפרח (החלטה מיום 18.7.2011), שכן עו"ד שי, כדבריו, לא העלה על דעתו שהגב' יפרח תעיד את שהעידה. ה. המשיבים מערערים גם על החלטת הביניים מיום 24.2.2012 שבה חויבו בהוצאות בסך 10,000 ₪ כתנאי לביטול פסק דין עקב הגשת סיכומים באיחור. נטען כי הוכח לבית המשפט שהסיכומים הוגשו במועדם. כן מערערים המשיבים על ההחלטה שבה סירב בית המשפט לאפשר השלמת חקירה או עדות הזמה. 6. עיקר טענות המערערים (המשיבים בערעור זה) א. מדובר בערעור המכוון נגד קביעות שבעובדה. הלכה היא שערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שמצאה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. ב. שלא כטענת המשיבים, ועל פי עדותו של משה אלגזי, הוא היה מעורב בתחילת המו"מ, אך לאחר מכן הטיפול עבר למר דודו אלגזי, שהעיד על כך, ולמנוח. ג. זיכרון הדברים אינו המסמך היחיד המשקף את ההסכמות בין הצדדים. כשלושה שבועות לאחר כריתתו חתמו הצדדים על הסכם נוסף, הסכם הלוואה ואופציה. משנודע לרוכש כי התמורה שהוסכמה גבוהה מדי, ניהלו הצדדים מו"מ עד לחתימת ההסכם כחצי שנה לאחר מכן. יתר על כן, זיכרון הדברים הוא שנגוע בעושק ובהטעיה. בהקשר זה יצוין כי החזרה מזיכרון הדברים הייתה משום שתנאיו היו בלתי סבירים. ד. דין הערעור על החלטת בית המשפט, לדחיית בקשת המשיבים להביא עדות הזמה, להידחות. בית משפט נתן אמון מלא בעדותה של הגב' אמליה יפרח, והדין עמו שכן עדות הזמה תותר רק במקרים חריגים. ה. באשר להחלטת בית המשפט שעניינה חיוב בהוצאות, טוענים המערערים כי בהתאם להחלטה מיום 17.11.2011 היה על המשיבים להגיש סיכומיהם עד ליום 31.1.2012, שאם לא ייקבע התיק למחיקה בשעה 08:30 בו ביום. ואולם, המשיבים הגישו סיכומיהם בשעה 23:58, כלומר לאחר המועד שנקבע. לפיכך, בית המשפט עשה חסד עם המשיבים כשביטל את פסק דינו ובתוך כך חייבם בהוצאות. 7. בקשה להבאת ראיות נוספות ביום 16.8.2013, ולאחר שנשמעו טענות הצדדים בערעור, הגישו המשיבים בקשה לצירוף ראיה שהיא הכרעת דין מיום 9.10.2012, שנתן בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (הע"ז 17490-08-10 מ"י נ' סטון שירותי כוח אדם בע"מ) נגד המערער. לטענת המשיבים הראיה נחוצה הן כדי להטיל ספק במהימנותו של המערער, הן כדי להוכיח שהפתרון לסוגיית העובדים הזרים היווה תנאי לעסקה. המערערים מתנגדים לבקשה ואנו סבורים שהדין עמם. לא היה מקום לצרף את הכרעת הדין לבקשה בטרם ניתנה רשות להבאת הראיה. ממילא הכרעת הדין אינה חלוטה שהרי טרם ניתן גזר הדין. מדובר אפוא בראיה שאינה חלוטה ואף אינה פסק דין, ועל פי הוראת סעיף 42א(א) בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ה-1971, ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי יהיו קבילים כראיה במשפט אזרחי רק אם פסק הדין חלוט. לפיכך דין הבקשה להידחות. 8. דיון והכרעה - ערעור המשיבים א. דינו של ערעור זה להידחות מאחר שהוא מופנה כלפי קביעות שבעובדה שקבע בית משפט קמא. כידוע ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות שכאלו אלא במקרים חריגים (ר' למשל ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 150 (1984). אין אנו סבורים שהמקרה שלפנינו חריג. נוסיף כי בית משפט קמא נימק כדבעי את מסקנתו שטענת העושק לא הוכחה, ושלא נתקיימו בענייננו התנאים הקבועים בחוק להתקיימותו של עושק. נזכיר כי המשיבים ויתרו על חוות דעת הרפואית מטעמם בדבר מצבו של המנוח, ובית משפט קמא מצא כי המנוח העיד "בצורה עניינית וברורה, וניכר כי הבנתו טובה והוא אף העיד זאת על עצמו" (עמ' 13 ש' 29-30). לא עמדה לפני בית המשפט כל ראיה אחרת המוכיחה את מצבו של המנוח בעת שחתם על ההסכם. בית משפט קמא הוסיף וציין שהמשיבים, ילדיו של המנוח, ידעו על העסקה, וחרף ידיעתם לא שמרו על זכויות המנוח. למעשה, המנוח לא טען דבר נגד העסקה עד לפנייתו לעו"ד שי, כשנה לאחר כריתת ההסכם. ב. אין ממש בטענה שהעברת הזכויות הייתה מותנית בהסדרת מקום לינה לעובדים שהתגוררו בנכס. עניין זה לא נזכר בזיכרון הדברים או בהסכם, ואף אינו נראה להיות תנאי יסודי להעברת הזכויות. בדין דחה אפוא בית המשפט טענה זו. ג. יש לדחות גם את טענת המשיבים שהמנוח חתם על ההסכם עקב הטעיה. במקרה דנן, לא הוכח שהרוכש או עו"ד אלטלף הציגו למנוח מצג שווא, שבעטיו חתם על ההסכם כשסכום התמורה הנקוב בו אינו הסכום המוסכם. אם המנוח לא עיין במסמך, והוכח כי יכול היה לקרוא ולהבין, לא היה עליו לבוא בטרוניה אלא לעצמו. כפי שנראה להלן היו לפני בית המשפט ראיות לכך שהצדדים ביקשו להסתיר את התמורה הנכונה מעמידר, וייתכן גם שמשלטונות המס. ד. ועוד. אפילו הוטעה המנוח באשר לסכום שננקב בהסכם, אנו סבורים שלא היה מקום לבטל ההסכם, ולו מהטעם שבינתיים נפטר המנוח, הזכויות הועברו למערערים, וביטול ההסכם בשלב זה יפקיע כנראה את זכויות המשיבים כדיירים בנכס. במיוחד כך, כאשר לא נטען כי התקיימו התנאים להקניית זכויות דיירות מוגנת בנכס לבני משפחתו או ליורשיו של המנוח ונראה לכאורה כי אלו לא התקיימו (ר' סעיף 23 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972). אדרבא, כפי שהוכח המנוח השכיר את הנכס לפועלים. ה. ככול שטענת ההטעיה מופנית לכך שהרוכש החליף עצמו במערערים, הרי שגם אותה יש לדחות. בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהמנוח ביקש למכור את זכויותיו בנכס בכל מאודו, ושלא התעניין בזהות הרוכש. בית משפט קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מהמנוח, זו מסקנתו וערכאת הערעור לא תתערב בה. ו. יש לדחות גם את הטענות נגד ממצאים שמצא בית המשפט על פי עדותה של הגב' אמליה יפרח. בהקשר זה מקובלים עלינו החלטתו ונימוקיו של בית המשפט, לדחיית בקשת המשיבים לשוב ולזמן את עו"ד שי כעד הזמה לעדותה של הגב' יפרח. נציין כי המשיבים כבר השיגו על החלטה זו בבקשה לרשות לערער שהגישו עליה לבית משפט זה (רע"א 2360-10-11 בנצור נ' בן ג'ויה), אשר נדחתה בהחלטת השופטת מ' נד"ב מיום 24.11.11. ז. בעניין אחד ראינו לקבל את ערעור המשיבים, והוא החלטת בית המשפט מיום 1.2.12, שבה חייב אותם בתשלום 5,000 ₪ הוצאות לטובת אוצר המדינה ו- 5,000 ₪ למערערים, כתנאי לביטול פסק דין שדחה את התביעה מחוסר מעש. בהחלטה מיום 17.11.11 קבע בית המשפט כי "אם עד ליום 31.1.12 לא יוסדר עניין ייצוג יורשי המנוח ולא יוגשו הסיכומים, תימחק התביעה מחוסר מעש. למחיקה מחוסר מעש ליום 31.1.12 שעה 08:30". המשיבים הגישו את הסיכומים ביום 31.1.12 בשעה 23:58, בדרך אלקטרונית באמצעות נט המשפט. אכן מדובר בזמן שלאחר סיום יום העבודה ובכך אומנם הפרו המשיבים את הוראת בית המשפט בדבר המועד האחרון להגשת סיכומים. עם זאת אין אנו סוברים שהיה מקום למצות את הדין עם המשיבים כאשר הגישו את הסיכומים ביום האחרון שנקבע להגשתם, אפילו עשו כן באיחור של כמה שעות או למחרת. לפיכך אנו מבטלים את החיוב בהוצאות. דיון והכרעה - ערעור המערערים א. אנו סבורים שיש לדחות גם ערעור זה. לדעתנו צדק בית משפט קמא כשקבע שהתמורה המוסכמת הייתה 180,000 דולר, כפי שנקבע בזיכרון הדברים, ולא 60,000 דולר שנזכרו בהסכם. גם קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה היא קביעה שבעובדה, שאין אנו רואים להתערב בה. ההסכמה בזיכרון הדברים ברורה ומפורשת. הוסכם שם במפורש שסכום התמורה ישולם נוסף על חלקו של בעל הבית; כאמור בסעיף 4 בזיכרון הדברים: "עבור המגרש דודו [הרוכש] ישלם לבן צור [המנוח] 180,000$ בנוסף על התשלום לעמידר". ב. קביעה זו של בית משפט קמא מעוגנת גם בראיות המרמזות על כוונת הצדדים להסתיר מעמידר את הסכום האמיתי של התמורה. כך למשל עדותו של עו"ד שי שהבין חד-משמעית משיחתו עם עו"ד אלטלף כי הצדדים הסכימו בדבר תמורה נוספת, מעל ומעבר לסכום שנקבו בהסכם, וכי המערערים אנשים ישרים וישלמו את הסכום שלא נזכר בהסכם (פר' עמ' 6, ש' 3-6). כך גם עדותו של מר יהודה אלגזי כי הצדדים הסכימו לתמורה של 180,000 דולר, כך שסכום של 60,000 דולר יצוין בהסכם, בעוד סכום של 120,000 דולר ישולם ליוסי אלגזי ישירות, ושהעד עצמו התנגד לכך (עמ' 8 בפסק הדין ש' 18-20, מוצג ד' ממוצגי המשיבים, פר' עמ' 82 ש' 22-25, עמ' 83 ש' 1). הסברי המערערים לשינוי הסכום לא היו מקובלים על בית משפט קמא, וגם עלינו אין הם מקובלים ולו משום שנראה שזכות הדיירות המוגנת מקנה לדייר המוגן את הזכות לקנות את הנכס מעמידר, בדרך כלל במחיר הנופל משוויו בשוק. ג. אנו ערים לכך שבית המשפט התעלם למעשה מהסכם ההלוואה והאופציה שעליו חתמו הרוכש והמנוח ביום 24.8.06, שסכום התמורה שנקבע בו היה 130,000 דולר. אכן היה ראוי שבית המשפט ידון גם בטענות הרוכש באשר להסכם זה. עם זאת סברנו שאין מקום להחזיר העניין לבית משפט קמא מנימוקים אלו: טענות הרוכש, שהצדדים חתמו על הסכם זה לאחר שניהלו מו"מ נוסף, אינן נתמכות בראיות האחרות, ונראה לכאורה כי דין הסכם זה כדין ההסכם האחרון שבו הועמדה התמורה על 60,000 דולר. נראה כי שני ההסכמים נועדו ליצור מצג כלפי עמידר שסכום התמורה נמוך יותר מהסכום שעליו הסכימו הצדדים בזיכרון הדברים, והסברו של הרוכש להפחתה בתמורה, בהסכם ההלוואה והאופציה, דומה להסברו להפחתת התמורה בהסכם האחרון - הסבר שלא היה מקובל על בית משפט קמא. ראו בהקשר לזה את עדותו של המנוח (פר' עמ' 41-40). ד. המערערים טענו כי משלא נטען בבית משפט קמא לאי חוקיות ההסכם, לא היה מקום שבית המשפט יקבע דברים ברוח זו. אולם, בית המשפט הסיק את המניע לסכום התמורה שנרשם בהסכם מהראיות שבאו לפניו, והיה עליו לעשות כן כדי לעמוד על הגיון הדברים. לא מצאנו בכך כל פגם. ה. אשר לטענה שבקובעו כי סכום התמורה היה 180,000 דולר העניק בית המשפט סעד שלא התבקש, וכי לא התקיימו התנאים הנדרשים להענקת סעד שכזה: אכן, הסעד המפורש של הצהרה באשר לסכום זה של התמורה לא התבקש בכתב התביעה ונזכר לראשונה בסיכומי המשיבים, אולם המערערים בסיכומיהם לא התנגדו להוספת הסעד. יתר על כן, בנסיבות העניין אנו סבורים שהיה מקום לפסוק את הסעד, מטעמים שנפרטם להלן. הפסיקה קבעה שלושה תנאים מצטברים למתן סעד שלא התבקש במפורש. הראשון, אם בית המשפט ראה שהדבר מתחייב כדי להגיע לתוצאה צודקת, או כדי ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת (ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון, פ"ד כד(2) 378, 383-384 (1970)). השני, כי מדובר בסעד הנובע ישירות מהסעד שנתבקש (רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372 (1988)). השלישי, כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד התבררו ולפני בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות הכרעה באשר לסעד הנוסף, ללא צורך בהתדיינות נוספת (ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); ראו גם: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פס' 12 בפסק דינו של השופט א' לוי (8.6.2005)). תנאים אלו מתקיימים בענייננו. הדיון בסוגיית התמורה המוסכמת עמד ביסוד התביעה שבה נטען נגד תוקפו של ההסכם, שהרי על סכום התמורה שבהסכם, לעומת זיכרון הדברים, יצא קצפו של המנוח. הראיות באו, בין השאר, כדי לברר את טענתו של המנוח כי הסכום שננקב בהסכם אינו הסכום הנכון, וכי הסכום שננקב בזיכרון הדברים הוא הנכון. הדיון בסוגיית התמורה הנכונה נועד ללבן את שאלת תוקפו של ההסכם ותנאיו, ולשם כך נדרש בית המשפט לבחון את הסכמת הצדדים באשר לתמורה שנקבעה בו. משקבע בית המשפט שההסכם בין הצדדים תקף, לא יכול היה שלא להוסיף את "תיקון המעוות" דהיינו הסכום המסוכם של התמורה, כפי שעלה מן הראיות ומממצאיו שבעובדה. מכאן, שהתקיימו הנסיבות החריגות ליתן סעד שלא נתבקש. נוסיף שאלמלא פסק בית המשפט את הסעד האמור לא היה מעמיד את הדברים על מכונם והצדדים היו נזקקים להליכים נוספים כדי לברר את טענותיו וזכויותיו של המנוח. לסיכום לפיכך הגענו למסקנה שדין הערעורים להידחות, למעט לעניין ביטול ההוצאות שפסק בית משפט קמא. משנדחו למעשה שני הערעורים אין אנו עושים צו להוצאות. הערבונות יוחזרו. חוזההעברת זכויותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)ביטול חוזה