ערעור שבגדרו חוייב המערער לשלם למשיב סך של 170,000 ₪, כהחזר הלוואה, אחר שבקשת רשות להתגונן מטעם המערער נדחתה. אלה עיקר העובדות הדרושות לעניין: המערער והמשיב פעלו במשותף להקמת פרוייקט בנייה בגבעת זאב. מטענות הצדדים עולה, כי המשיב הוא שיזם את הקמת הפרוייקט והמערער סייע בידו. במסגרת זו, במהלך החודשים נובמבר 2010 ועד יולי 2011 פעל המערער לקידום את הפרוייקט. בסופו של דבר לא יצאה העסקה אל הפועל והפרוייקט לא קם. ביום כ"א בסיון תשע"א (23.6.11) קיבל המערער מהמשיב הלוואה בסך של 170,000 ₪. המערער מאשר בכתובים את קבלת הסכום האמור, ועניין זה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. כאשר ביקש המשיב כי המערער ישיב את הסכום שלווה, סירב המערער להשיבו, בטענה כי מדובר בתשלום עבור עבודתו לטובת הפרוייקט. בעקבות זאת הגיש המשיב כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, והמערער ביקש כי תינתן לו רשות להתגונן. בהחלטה מיום 29.10.12 דחה בית משפט קמא את בקשת הרשות להתגונן וקבע, כי על המערער להשיב למשיב את ההלוואה שנטל, כיוון שהפרוייקט לא יצא לפועל. קביעה זו מתייחסת לאחד משני נוסחי אישור בדבר קבלת ההלוואה, שעליהם חתום המערער, שבו נכתב כך: "אור ליום ה כא' סיון תשעא קיבלתי מהר' א. שונברג סך - 170,000 שח' עבור הפרויקט בג. זאב. מוסכם בזה שאם לא יצא לפועל הכסף יוחזר. אין בקבלת הכסף הוכחה או הודאה לדו'ד דיש בינינו". כן דחה בית משפט קמא את טענת הקיזוז שהעלה המערער כעילה למתן רשות להגן וקבע, כי טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהמערער פירט כיצד הגיע לסכומים שבהם נקב ומהו הבסיס המשפטי לחיוב המשיב בסכומים אלה. עם זאת ציין בית משפט קמא, כי בפני המערער פתוחה הדרך להגשת תביעה עצמאית נפרדת בגין הכספים שהוא טוען כי מגיעים לו. בהמשך להחלטה זו, נחתם ביום 5.11.12 פסק דין, המחייב את המערער לשלם למשיב סך של 170,000 ₪. מכאן הערעור, שבגדרו מעלה המערער מספר טענות כנגד החלטת בית משפט קמא. ראשית טוען המערער, כי בין הצדדים קיימת תניית בוררות, וכי בהתאם לכך יש לעכב את ההליכים ולהפנות את ההליך לבוררות. המערער מסביר, כי כיוון שלא היה מיוצג עת הגיש את בקשת הרשות להתגונן, הוא לא היה מודע לעניין זה בעת הדיון בפני בית משפט קמא. לגוף הדברים טוען המערער, כי הסמכות הייחודית לדון במחלוקת שבין עובד לבין מעביד נתונה לבית הדין לעבודה, וכי כיוון שסכום הכסף ניתן למערער במסגרת פרויקט גבעת זאב, שבו היתה קיימת מערכת יחסים של עובד-מעביד בין המשיב למערער, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בחוסר סמכות. כן טוען המערער, כי הואיל והעדים מטעמו לא נחקרו על ידי המשיב, יש לקבל את האמור בתצהיריהם כעובדה שלא נסתרה, ולפיה המשיב חייב למערער סכומי כסף גבוהים תמורת עבודתו של זה האחרון בפרוייקט גבעת זאב. המערער מוסיף, כי תצהירים אלה אף מהווים את התשתית הראייתית הדרושה לתמיכה בטענת הקיזוז. המשיב טוען מנגד, כי ההלוואה שנתן למערער אינה קשורה להתנהלות העסקית בין הצדדים באותה העת, וכי מדובר בכספים אישיים של המשיב. לטענתו, הדברים עולים מנוסח שטר החוב שצורף כנספח א' לתביעה בסדר דין מקוצר, שבגדרו התחייב המערער לפרוע את ההלוואה עד תאריך כ' באב תשע"א מבלי להעלות טענות קיזוז, כמו גם מעדותו של המערער עצמו בפני בית משפט קמא. לגישתו, מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים; המערער מעולם לא קיבל תלוש משכורת; הוא לא דווח לרשויות כעובד; והחברה שהוקמה לצורך קידום הפרוייקט הייתה "על שמו" של המערער. מכאן, כי המערער לא היה בבחינת עובד, אלא שותף לעסקה, ובמצב זה, ודאי שאין מדובר בהלוואה בין עובד למעביד. לעניין חקירת המצהירים מטעם המערער מציין המשיב, כי הוויתור על חקירתם נעשה בהתאם להמלצת בית משפט קמא, ומבלי להודות באמור בתצהירים, כך שאין לייחס לעניין זה כל משמעות ממשית. דיון טענותיו של המערער בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיב, כמו גם בדבר קיומה של תניית בוררות בין הצדדים, נסמכות על מסמך הנושא את הכותרת "הסכם שותפות בקרקעות שעל-יד מגדל המים", שצורף כנספח ה' לכתב הערעור. המערער טוען כי מסמך זה נוסח בידי המשיב. מסמך זה קובע, כי הצדדים הסכימו ביניהם על "שותפות מלאה בכל מה שידרש בקידום הפרויקט" וכי במקרה של חילוקי דעות יפנו לבוררות. כן קובע המסמך, כי בתמורה לפועלו של המערער בקידום הפרוייקט הוא "יתוגמל ב- 4,000 ₪ לחודש ובנוסף 30 ₪ לשעה. משכורת זו היא ללא קשר לשותפות". אלא שהמסמך האמור אינו נושא את חתימות הצדדים. ואכן, מחקירתו של המערער בבית משפט קמא עולה, כי אין מדובר בהסכם מחייב שנכרת בין הצדדים, אלא באחת מיני כמה טיוטות שהוחלפו ביניהם, ולא נחתמו (פרו' הדיון בבית משפט קמא, ע' 2, ש' 17-18). במצב זה, אין לקבל טענה בדבר עיכוב הליכים מחמת קיומה של תניית בוררות. בנוסף, טענה זו לא הועלתה קודם שטען המערער לגוף התובענה, וממילא לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 5(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. את טענת הקיזוז שהעלה המערער יש לבחון בהתאם להוראת סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובעת כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". בענייננו, אינני סבורה כי ניתן לראות את התשלום הנדרש מצד המערער כחיוב קצוב. בסעיף 20 לבקשת הרשות להגן מונה המערער את הסכומים שלגישתו חייב לו המשיב, וביניהם שכר המחושב לפי שעות עבודה ולפי חודשי עבודה; החזר הוצאות בגין נסיעות לתל-אביב, לבית-אל ונסיעות בעיר; טלפונים; הוצאות אש"ל והוצאות משרד. המערער לא פירט מהו הבסיס העומד מאחורי הסכומים הנקובים בבקשת הרשות להגן ולא הציג מסמך מחייב המעגן את זכותו לקבל סכומים כאלה ואחרים מאת המשיב בקשר לפרוייקט. למעשה, גם לגרסתו של המערער לא הושגה הסכמה בינו לבין המשיב בדבר בסיס השכר שישולם למערער. לפי גרסת המערער בתצהירו, הוא דרש שתשולם לו משכורת חודשית בסך 30,000 ₪, כי ישולמו 250,000$ מחובות אביו וכן תובטח לו דירה בפרוייקט. לגרסת המערער, המשיב הציע כי ישולם למערער סך של 4,000 ₪ בחודש וכן סך של 30 ₪ לשעת עבודה. המערער אינו מצהיר כי הצעה זו היתה מקובלת עליו וכי תנאי העבודה סוכמו בין הצדדים, אלא מציג מסמך טיוטה, שכאמור, לא נחתם. כיוון שלא הושגה הסכמה בין הצדדים באשר לתשלום שישולם למערער בעד עבודתו, ציין המערער בסעיף 20 לתצהירו, בצד הסכומים שטען כי המשיב חייב לו, את המילים "לפי שיטתו הוא", דהיינו - לפי הצעת המשיב, תוך שלא נטען כי הצעה זו קובלה בידי המערער. לפיכך, גם אם יוכח כי המערער זכאי לקבל מן המשיב תמורה בגין פעילותו בפרויקט, הרי שלצורך הקמת טענת הקיזוז, ובוודאי קיזוז סכום קצוב, היה על המערער להציב תשתית כלשהיא לסכום לו הוא זכאי, לגרסתו, מכוח הסכמה בינו לבין המשיב. המערער לא הציג הסכמה שכזו. הסכם כתוב בין הצדדים לא הוצג, ומגרסתו של המערער עצמו עולה, כי אף הסכמה בעל-פה לא הושגה ביניהם בעניין זה, אלא הנושא נשאר "פתוח" בינהם, לשיטת המערער עצמו. בנסיבות אלה, ודאי שלא ניתן להתייחס אל התמורה שציפה המשיב לקבל מן הפרויקט כאל "סכום קצוב". טענת המערער, כי בשלב מסויים היה המשיב נכון לשלם לו תשלום מסויים בגין הפרויקט, איננה מלמדת על הסכמה מחייבת, שהרי חוזה נכרת כתוצאה ממפגש רצונות, הצעה וקיבול, ולא מהבעת עמדה, כנטען, בשלב מסויים. בנוסף, אין די בנקיבת סכום מסויים כ"הוצאות" כדי שייחשב כסכום קצוב לעניין זכות קיזוז. במצב דברים זה, אין לראות את החיובים בין הצדדים כחיובים קצובים או ככאלה המבססים תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז (ראו: ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 768 (1986)). המערער טען, כי החיובים נובעים מעסקה אחת, והפנה למסמך שצורף כנספח ז' לערעורו, ובו הוא מאשר בחתימתו כי "קיבלתי מהר' א. שונברג סך - 170,000 שח' עבור הפרויקט בג. זאב. מוסכם בזה שאם לא יצא לפועל הכסף יוחזר". המשיב, מצדו, צירף לתביעתו אישור בנוסח אחר בחתימת המערער (נספח א' לתביעה בסדר דין מקוצר), ובו נאמר כי "לוותי סך 170,000 שח' מהר' א. שונברג ז.פ. כ' אב תשעא או לכשידרוש". לטענת המשיב, האישור הנכון הוא זה שהחזיק בידיו שלו, ולפיו אין קשר בין ההלוואה שניתנה לבין הפרוייקט. בפני בית משפט קמא טען המשיב, כי נתן את ההלוואה למערער אחר שזה סיפר לו כי הוא נקלע למצוקה כספית וכי הוא נושא בחובות כבדים שלו ושל אביו. בית משפט קמא לא הכריע מהו האישור הנכון בין שני האישורים שהוצגו בפניו. לאחר עיון במכלול הנתונים סבורה אני, יש לקבוע כי האישור שהוצג על ידי המשיב, שאינו קושר בין מתן ההלוואה לבין הפרויקט, הוא האישור שנחתם בין הצדדים בעת מתן ההלוואה, ואין להשגיח במסמך האלטרנטיבי אליו הפנה המערער. מסקנה זו מבוססת על שלושה טעמים. ראשית, לפי הגיונם הפשוט של דברים, בעת מתן הלוואה מוסר הלווה כבטוחה לפרעון ההלוואה מסמך הנושא את חתימתו לידי המלווה. לכן יש להניח, כי המסמך המוחזק בידיו של המשיב-המלווה, הוא המסמך שנחתם בידי המערער-הלווה בעת מתן ההלוואה. שנית, המערער לא טען בתצהירו כי האישור שהמשיב הסתמך עליו בתובענתו איננו נכון ואף לא צירף לתצהירו את האישור הקושר בין מתן ההלוואה לבין הפרוייקט. המערער הציג אישור זה לראשונה כפי הנראה לקראת סיום חקירתו הנגדית (פרו' בית משפט קמא, ע' 3, ש' 27-30), ולמעשה הוא לא צורף כלל כראיה לתיק בית משפט קמא, ולא סומן כמוצג בתיק. התנהלות כזו מצד המערער פוגמת באופן ממשי ביכולת להסבסס על המסמך האמור כאישור אותנטי, שכן היא מעוררת תהייה מדוע לא הוצג מסמך זה מלכתחילה אם אכן היה בידי המערער בכל העת, בבחינת "ראיה כבושה". שלישית, גרסת המשיב, שלפיה ההלוואה אינה קשורה בהתנהלות העסקית בין הצדדים, אלא ניתנה אחר שהמערער נקלע למצוקה כספית, עולה בקנה אחד עם דברי המערער בתצהירו, כי החל לעסוק ביזמות ובנדל"ן אחר ש"אבי נקלע לחובות אדירים ואני נחלצתי לעמוד לימינו בנטילת הלוואות ובפרעונן". במצב זה, אף שהרקע להיכרות בין הצדדים ולמתן ההלוואה הוא הפרויקט המשותף, אין לומר כי ההלוואה שהמשיב נתן למערער וקידום הפרוייקט הם בבחינת "עסקה אחת". מדובר בשתי עסקאות העומדות בפני עצמן וניתנות לניתוק אחת מהשניה (ראו: ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מד(1) 177, 180 (1989)). בנוסף, באישור קבלת ההלוואה מצויין, כי "אין בקבלת הכסף הודאה או הוכ[ח]ה לדו'ד שביננו". הסכמה זו שהושגה בין הצדדים מבססת אף היא את המסקנה, כי אין קשר בין מתן ההלוואה לבין ההתנהלות העסקית בין הצדדים בקשר לפרויקט, ואף על ויתור על טענת קיזוז, ככל שזו יכולה היתה לעמוד למערער. בנסיבות אלה, לא קמה אפוא למערער טענת קיזוז נגד תביעת המשיב. גם בהמנעותו של המשיב מניצול זכותו לחקור את המצהירים מטעם המערער, אין כדי לשנות את התמונה. בעוד שיש בחקירה על תצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי שבאין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר (ראו: ע"א 248/89 החברה הכלכלית למוסיקה (1973) בע"מ נ'Warner Home Video (Ltd) U.K., פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). בתצהירים הנוספים שצירף המערער לבקשת הרשות להגן מטעמו נאמר, כי המערער עבד בחריצות ובנאמנות משך שעות ארוכות, לקידום פרויקט הבניה בגבעת זאב. אחד המצהירים אף העיד בתצהירו, כי הוא שמע מאת המשיב כי המערער עובד עבורו וכי הוא התחייב לשלם לו בתמורה לכך שכר טרחה של 250,000$ בנוסף למשכורת שוטפת. גרסה זו סותרת את גרסת המערער עצמו, שטען בתצהירו כי המשיב סירב לשלם שכ"ט זה (סעיף 8 לתצהיר המערער בתמיכה לבקשת רשות להגן). מכל מקום, ככל שנתעלם מן הסתירה, הרי שהאמור בתצהירים אלה בוודאי אינו מוסיף על גרסת המערער, ואין בו כדי להוביל למסקנה כי החיוב הנטען בידי המערער הוא חיוב בסכום קצוב או כי מדובר בעסקה אחת. לפיכך, גם בתצהירים הנוספים אין די כדי להקים למערער טענת קיזוז מבוססת כדבעי, והימנעות המשיב מחקירת עדי המערער אינה פועלת לחובתו. נוכח המסקנה שאליה הגעתי, שלפיה ההלוואה ניתנה למערער על-ידי המשיב על רקע ההיכרות ביניהם, אך ללא קשר לפרויקט הבניה בגבעת זאב, ברי כי דין הטענות בדבר היעדר סמכות עניינית של בית משפט קמא - להידחות. מובן כי אין באמור משום הבעת דעה באשר לטענותיו של המערער בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיב וחובות הנובעים מיחסים נטענים אלו. על יסוד כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך 8,000 ₪. החזר הלוואהערעורהלוואה