בית משפט הורה על מחיקת תובענה לפיצויים בגין גירושין של אשה דרוזית בעל כורחה, כיוון שסבר כי מתקיים דיון, שעדיין לא הסתיים ולא ניתנה בו הכרעה, בבית הדין הדרוזי בעכו (להלן "בית הדין"), בין היתר, בשאלה אם האשה גורשה בעל כורחה. 2. לפני בית משפט קמא עמדה תובענה של המערערת למתן פיצויים לפי סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, עקב טענתה שבעלה, שהוא המשיב, גירש אותה בעל כורחה. המערערת העמידה את תביעתה על הסכום של 300,000 ₪. במקביל מתנהלת בין בני הזוג תובענה בבית הדין בעכו, שבה תבע המשיב פירוד והתרת קשר הנישואין ופיצויים לפי הדין הדרוזי, מאחר ולעמדת המשיב, המערערת גירשה אותו וגרמה להרס הנישואין. המשיב העמיד את תביעת הפיצויים שלו על הסכום של 500,000 ש"ח. יצויין כי תביעת המשיב הוגשה ראשונה בזמן. עוד יצויין כי המערערת לא טענה בבית הדין נגד סמכותו של בית הדין הדרוזי. 3. בעת הדיון ביום 21/3/12, עלתה טענתה, ונאמר המודגשת, של האישה שהיא גרושה בעל כורחה כיוון שהבעל אמר לה במהלך אותו דיון בין היתר ש- "אישה זו יצאה מנפשי ונהפכה כמו גב אימי עליי, ועל כן אבקש מכבוד הקאדי הפירוד והתרת הקשר". בא כוחה של האישה טען בבית הדין, וארוכות, שיש בכך משום גירושין בעל כורחה. 4. בית הדין קבע בהחלטתו מיום 21/3/12 כי: "על מזכירות ביה"ד לקבוע דיון קרוב ככל האפשר ולהודיע לצדדים על המועד, וזו תהיה לשמיעת הצדדים וכן למתן צו פירוד ותעודות גירושין רשמיות לשני הצדדים". בהחלטתו הנוספת, מיום 6/5/12 קבע בית הדין הדרוזי, כי: "אין להוציא החלטה בגירושין בעל כורחה, כי בית הדין לא הגיע לשלב מי האשם מבין השניים לחוסר הסיבות והראיות המספיקות" בהחלטה נוספת, שהתייחסה לבקשת האשה שיינתן לה אישור כניסה לביתה, כי: "אנו מבהירים בהחלטתנו זו, כי בית הדין הדרוזי לא נתן החלטה כי הגירושין שקראו (כך במקור) בין הצדדים בתיק זה, באו בעל כורחה מטעם הבעל. ניתן לחזור לעיין בתיק בהחלטה קודמת של בית הדין בעניין זה בתיק". החלטתו של בית משפט קמא 5. בית משפט קמא פסק, כי יש למחוק את התובענה של המערערת כיוון שעדיין לא נקבע כי הגירושין הם בעל כורחה, וזאת כעולה משתי החלטות של בית הדין הדרוזי. בית משפט קמא הוסיף כי "כל עוד בית הדין הדרוזי, אשר הוציא את פסה"ד לגירושין, לא קבע כי הגירושין היו בע"כ, ולא רק שלא קבע אלא ציין במפורש כי הוא עדיין לא הכריע בכך, הרי שעילתה של התובעת עדיין לא התגבשה ומדוע הזדרזה להגיש תביעתה טרם הכריע ביה"ד הדרוזי כי אכן התקיימו גירושין בע"כ?!" עוד קבע בית משפט קמא כי איננו פוסק בשאלה למי הסמכות לדון בעילת הפיצויים, על פיה תבעה המערערת, אולם ההכרעה העובדתית באשר לשאלה כיצד הסתיימו הגירושין, היא בסמכותו של בית הדין הדרוזי לפסוק בה, כאשר "הוא שנתן את פסה"ד לגירושין ומי כמוהו יודע האם פסה"ד שהוא עצמו נתן , הינו גירושין בע"כ אם לאו". כן קבע בית משפט קמא, כי המערערת תיהיה רשאית לחזור ולהגיש את התביעה, אם וכאשר יכריע בית הדין בגירושין, וכי בית המשפט, על פי הלכת פלמן (וראו בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן פד"י נ"ז (2) 118"לא יגרר למחטף סמכויות והואיל והתביעה הראשונה הוגשה לביה"ד הדרוזי, מן הראוי שביה"ד הדרוזי יכריע בעניין סמכותו מדין הכיבוד ההדדי שבין הערכאות". נימוקי הצדדים בערעור 6. המערערת טענה כי העובדה שהמשיב גירש אותה עולה בבירור מפרוטוקול בית הדין, כאשר המשיב הצהיר כמצוטט לעיל בסעיף 3 וכיוון שבית הדין הוציא צו לגירושין. 7. לעמדתה של המערערת, עולה מסעיף 181 לחוק העונשין, אשר דן, כאמור, בעבירה של גירושין בעל כורחה של האשה, כי אין זיקה בין קביעת בית דין דתי שהגירושין ארעו בעל כורחה של האשה, אלא העובדות העולות מהמקרה הן שייקבעו. 8. בא כוחה של המערערת אף סבור, כי בית הדין הדרוזי סיים את תפקידו כאשר נתן צו גירושין. זאת ועוד: גירושיה של המערערת בעל כורחה על ידי בית הדין, פוגעים בה קשות, כיוון שהם מונעים ממנה לקבל את הסעד של פיצויים אותו היא דורשת בבית דין קמא, כל עוד לא טרח בית הדין הדרוזי לקבוע גם בשאלה מי אשם בגירושין. 9. המשיב טען בעיקרי הטיעון מטעמו, כי יש לבית הדין הדרוזי סמכות לדון בתובענה בהפנותו לבג"צ 2829/03 פלונית נ' בית הדין הדרוזי (פס"ד מיום 7/11/05); אין זה נכון כי המשיב גירש את האשה במהלך הדיון בבית הדין הדרוזי; מי יותר מבית הדין הדרוזי שבפניו נשמעו הדברים להם טוענת האשה, שבקיא בדין הדתי הדרוזי ושלו הסמכות הייחודית לפסוק גירושין, יידע ומוסמך לפסוק אם הגירושין היו בעל כורחה של האשה, אם לאו; אף המערערת עצמה הגישה לבית הדין בקשה לפי סעיף 49 לחוק המעמד האישי הדרוזי, המתיר לבית הדין לפסוק פיצויים אם האשה גורשה בעל כורחה. דיון במקביל בשתי ערכאות אינו ראוי, עלול להביא לתוצאות שונות באותו עניין והוא עומד בניגוד לכלל של "הליך תלוי ועומד". דיון והכרעה 10. נקדים ונקבע שאנו סבורים כי בית משפט לא טעה כאשר מחק את התובענה על הסף (אם כי ניתן היה גם להשאירה תלויה ועומדת לפניו ומחכה להכרעה בסוגיה שהועמדה לפתחו של בית הדין). שוכנענו כי הסוגיה, שהועמדה בפירוש על ידי הצדדים בבית הדין, עדיין עומדת לפתחו. על אף שיש סמכות גם לבית משפט קמא להכריע בה על דרך הגררא, הרי משהקדימו הצדדים ופנו באשר אליה אל בית הדין הדרוזי, על בית המשפט לחכות להכרעתו בסוגיה זו על פי הכלל של "הליך תלוי ועומד". בפסק דין שניתן לאחרונה, ביום 11/7/13 רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ ואח' חזר בית המשפט העליון על ההלכה בדבר "עניין תלוי ועומד" בכותבו: 10. כבר נפסק בבית משפט זה כי הרציונאל העומד בבסיס דוקטרינת ההליך התלוי והעומד הינו מניעת ניהול הליכי סרק וחיסכון בזמן שיפוטי, וכן מניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד [ראו: רע"א 627/13 סגל נ' פנינת מלכי ישראל בע"מ (19.2.2013), פסקה 13 להחלטתי; רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ'KIA MOTORS CORPORATIONS (27.6.2012), פסקה 16 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין; ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 483 (1975) (להלן: עניין אל-עוקבי)]. כך, גם הוגדרו השיקולים שעל הערכאה הדיונית לשקול בבואה להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד, אשר בגדרם באים, בין היתר: זהות השאלות שבמחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי, הימנעות מכפל התדיינות ומאזן הנוחות [ראו למשל: רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב (21.11.2011), פסקה 6 להחלטת השופט ע' פוגלמן]. 11. למעשה, ישנו קשר הדוק בין השיקולים שיש לבחון לצורך עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך תלוי ועומד לבין האפשרות שתוצאת ההליך המקביל תהווה מעשה בית דין ביחס לצדדים בהליך שעיכובו מתבקש. כך, נפסק כי גם בבסיס הדוקטרינה של מעשה בית דין עומדים השיקולים של מניעת הכבדה על בתי המשפט, מניעת הכרעות סותרות וכן מניעת הטרדה חוזרת ונשנית של בעל דין. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ע' ארבל בע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל (8.9.2005): "בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העלולה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל דין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר" (ההדגשות הוספו - י. ד.) [שם, בפסקה 7. ראו גם: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.2009), פסקאות 13 ו-16 לחוות דעתי (להלן: עניין אספן); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 15-13 (1991) (להלן: זלצמן)]. כך, שניים מתוך השיקולים אותם ישקול בית המשפט בבואו להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד - זהות השאלות שבמחלוקת וזהות הצדדים - נכללים במפורש במסגרת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא במסגרת הדוקטרינה של מעשה בית דין [ראו: עניין אספן, בפסקה 14 לחוות דעתי; ע"א 9287/07 דנוך נ' ד"ר גדעון נגר (1.3.2011), פסקה 11 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן. ראו גם: זלצמן, בעמ' 141]. בית משפט זה אף עמד על הדמיון שבין דוקטרינת מעשה בית דין לבין הדוקטרינה של הליך תלוי ועומד בעניין זהות השאלות שבמחלוקת בעניין אל-עוקבי, ובלשונו של השופט עציוני: "לפי ההלכה, כמו ב'מעשה-בית-דין', כך גם ב'ענין תלוי ועומד' העילות צריכות להיות זהות" (שם, בעמ' 480). 12. יוצא מכל האמור עד כה, כי על אף שסמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב הליכים בתובענה אינה מוגבלת אך למקרים בהם יש חשש שיתקיים מעשה בית דין בין הצדדים לה במסגרת אותו הליך תלוי ועומד, הרי שכאשר עולה חשש כאמור מתקיימת הצדקה לעיכוב ההליכים בתובענה, וזאת בשל הדמיון הרב שבין העקרונות שעומדים בבסיס שתי הדוקטרינות. כעת, יש לבחון מה היקפה של הדוקטרינה של מעשה בית דין בהליכי בוררות, וזאת כדי לענות על השאלה האם הליך בוררות יכול להצדיק עיכוב הליכים בתובענה. כאן, נתמלאו, לעמדתנו, הדרישות שההליך יעוכב על מנת לקבל את פסק הדין או ההחלטה בערכאה האחרת: אותה פלוגתא אמורה להיות נידונה גם בבית הדין - באשמתו של מי נסתיימו הגירושין וכיצד; ככל שמחלוקת זו תידון בשתי הערכאות, עלולות להיות תוצאות שונות; ההחלטה בבית הדין עשויה בהחלט להיות פלוגתא או עילה פסוקות בשל זהות הצדדים והמחלוקת. כתבה על כך המלומדת נ' זלצמן בספרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א 1991 עמ' 8): "סייג לדברים יש להוסיף ביחס לחלותה של תורת מעשה בית דין בבתי הדין הדתיים. מאחר שמקור קליטתה של תורה זו במשפט המקומי הוא סימן 46 לדבר המלך במועצתו, אין היא חלה בבתי הדין הדתיים. אך פסק דינו של בית הדין הדתי יקים מעשה בית דין בבית משפט אזרחי, הן מבחינת העילה הפסוקה והן מבחינת הפלוגתא הפסוקה" (וראו בהערת השוליים את פסקי הדין שאליהם יש הפניה בעניין זה). 10. זאת ועוד: אפילו פסק בית הדין, כטענת המערערת, ושלא כפי שאנו מסיקים מההחלטות של בית הדין, שהוצגו לנו, כי הגירושין לא היו בעל כורחה של האשה, הרי יש לערער על כך במסגרת הערכאות של בית הדין הדרוזי, ולא על ידי דרישה כי בית המשפט יפסוק אחרת. ועדיין פתוחה הדרך לפני המערערת לפנות לבית הדין על מנת שיתן החלטה המאשרת כי סיים את תפקידו, ואזי תיפתח הדרך לפניה לחזור לבית משפט קמא בתביעתה (ואין אנו מתייחסים כאן להשלכה של פלוגתא פסוקה ככל שתיהיה) 11. לפיכך, אך ברור הוא, מכל הנימוקים שהבאנו לעיל, כי מדיניות שיפוטית נכונה היתה לעכב את הדיון בתיק בית משפט קמא עד להחלטת בית הדין, שלפניו הונחה המחלוקת ודווקא על ידי המערערת. 13. אם סבורה המערערת כי בית הדין לא יחזור לדון במחלוקת לפניו, עליו לפנות בבקשה למתן החלטה ברורה בעניין זה. כמו כן פתוחה הדרך לפני המערערת לחזור ולבקש מבית הדין הכרעה מהירה במחלוקת על מנת שלא תשאר תלויה בין שתי הערכאות מבלי שהסעד אותו ביקשה יידון לגופו. 14. אנו מחייבים את המערערת בהוצאות הערעור בסכום כולל של 4,000 ₪. ככל שהופקד עירבון, יש להעביר מתוכו את הסכום שפסקנו כהוצאות למשיבה באמצעות בא-כוחה. פיצוייםהמגזר הדרוזימחיקת תביעה / הליךגירושין