הורשע, על פי הודאתו, בעבירה ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, ללא היתר ובסטייה מתוכנית, עבירה לפי סעיף 204 (א)+)ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965. 2. על פי כתב האישום, במהלך חודש יוני 2010 או בסמוך לכך, בוצעו במקרקעין, שהמערער הוא בעליהם או המחזיק והמשתמש בהם, עבודות לבניית מבנה בעל שתי קומות, בשטח כולל של כ - 300 מ"ר. 3. בית המשפט קמא השית על המערער קנס בסך 60,000 ₪, חייבו לחתום על התחייבות בסך 20,000 ₪ וכן להרוס את המבנה בתוך 12 חודשים, אלא אם כן יהא בידו היתר כדין; בנוסף, ניתן צו האוסר על השימוש במבנה שיכנס לתוקפו 12 חודשים לאחר מתן גזר הדין. 4. מלכתחילה הוגש הערעור כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד חומרת גזר הדין, אולם לאחר שהתקיים דיון בערעור, הגישו הצדדים הודעה בדבר הסדר דיוני, במסגרתו חזר בו המערער מהשגותיו על הכרעת הדין וביקש לצמצמם את הערעור לטיעונים כנגד חומרת העונשים שהוטלו עליו. 5. מעבר לדרוש, ומאחר ונשמעו בפני טיעוני המערער כנגד הכרעת הדין ובחנתי אותם, אומר כי לא היה כל ממש בערעור על הכרעת הדין. המערער הורשע בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, בישיבה שהתקיימה ביום 29/03/12, לאחר שהודה בביצועה, כל זאת בהיותו מיוצג על ידי סנגורו דאז, עורך הדין מנסור אבו סאלח, ולא מצאתי כל עילה להתיר למערער לחזור בו מהודיה זו. בהודעת הערעור טען ב"כ המערער, כי הודאת המערער ניתנה בהעדרו, לאחר שבא כוחו הודה בשמו בעבירה שיוחסה לו, כל זאת מבלי שהמערער היה מודע ל"הודאתו" ולהרשעה שניתנה בעקבותיה, עד לאחר שנגזר דינו. טענות אלה אינן מתיישבות עם פרוטוקול הדיון ונסתרו הן על ידי ב"כ המשיבה, אשר נכחה באותה ישיבה, והן על ידי סנגורו הקודם של המערער. יתרה מכך, המערער לא הצביע על כל נימוק המצדיק ביטול ההודיה, שכן גם בהודעת הערעור לא הייתה בפיו כל טענת הגנה הראויה להידון, ואשר בעטיה הותרת הכרעת הדין על כנה, עלולה לגרום לו לעוות דין. הערעור על גזר הדין: 6. לטענת ב"כ המערער, גזר הדין מופלג בחומרתו, וזאת בשים לב לכך שהמערער נשוי, אב לילדים ואין לו כל עבר פלילי. המערער מפנה לפסיקה, שלטענתו מצביעה על כך, שהעונשים שהוטלו על המערער חורגים במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירה בה הורשע בנסיבותיה. 7. בהשלמת טיעונים בכתב, שהגיש המערער, בהתאם להסדר הדיוני, הוא הדגיש, כי אין מניעה תכנונית לקבל היתר לבניית המבנה וקבלת ההיתר מתעכבת אך בשל עמדת מנהל מקרקעי ישראל. עוד נטען כי לא נעשה במבנה כל שימוש, קרי, לא מופק ממנו שום רווח. 8. המערער מוסיף וטוען, כי הוגשה בקשה להיתר בנייה, שולמו אגרות והיטלים, אולם, הדבר היחיד המשהה את קבלת ההיתר הינו עמדת מנהל מקרקעי ישראל. 9. המערער ממקד את ערעורו ברכיב הקנס, שהוא חורג, לעמדתו, מרף הענישה הנוהג. לשם כך הוא מפנה לשורה של גזרי דין, התומכים, לגישתו, בטענה זו. 10. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענת בא כוחה, גזר הדין איננו חורג לחומרה, אלא להיפך, ובוודאי שאיננו חורג במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. המשיבה מציינת כי בית המשפט קמא לא קבע מתחם ענישה, (תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, לא חל על המקרה), אך קבע רף ענישה, המשקף מתחם מקל יחסית, בהתחשב במכלול הנסיבות המיוחדות של המקרה. 11. לטענת המשיבה, רף הענישה שנקבע, משקף מתחם ענישה המביא בחשבון את המצב המשפטי, התכנוני, קנייני, ואנושי ייחודי, השורר במרחב התכנון של הוועדה המקומית מעלה חרמון, מצב המוכר היטב למותב שגזר את הדין ואשר שומע תיקים רבים הנוגעים לאוכלוסיה הדרוזית ברמת הגולן. 12. המשיבה טוענת עוד כי הנסיבות הספציפיות בעניין הנדון כאן, היו מצדיקות הטלת ענישה מחמירה יותר. מדובר בבנייה על מקרקעין שייעודם למגורים, אשר קיימת לגביהם מחלוקת קניינית בין מדינת ישראל לבין הוקף הדרוזי ברמת הגולן, ולכן לא ניתן להשיג היתר בנייה, נוכח עמדת המנהל. המשיבה מציינת כי מדובר בבנייה של מבנה למגורים רחב ידיים ובעל נראות בולטת, בשטח של כ- 300 מ"ר. 13. המשיבה מבקשת לאבחן את הפסיקה אליה הפנה ב"כ המערער ומפנה מצידה לפסיקה, המבטאת ענישה דומה או חמורה יותר מזו שהוטלה על המערער. דיון והכרעה 14. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בגזר הדין של הערכאה הדיונית, אלא מקום בו נפלה טעות בולטת בגזר הדין או שהוא חורג באופן ניכר מרף הענישה הנהוג. 15. במקרה זה, מדובר בבניית בית מגורים, בשטח של כ-300 מ"ר. הבניה התגלתה עוד ביוני 2010 ומאז נמשך ההליך, מבלי שהמערער פעל לקבלת היתר בנייה. (המערער אף הכחיש במהלך הדיון בערעור כי בקשה למתן היתר שהוגשה לוועדה הוגשה על ידו או מטעמו). 16. המערער לא המציא כל אסמכתא באשר למצבו הכלכלי, למעשה לא טען כלל בערעור כי הוא נתון במצוקה כלכלית, מה גם שקשה לקבל, ללא הוכחה וללא הסבר, טענה כי מי שבנה בית מגורים בשטח כזה של 300 מ"ר, נתון בקשיים כלכליים. 17. בנוסף, טענת הסנגור בהליך בפני בית המשפט קמא, לפיה המערער עומד לקבל היתר בנייה, התבררה כלא נכונה. למעשה, בנה המערער על מקרקעין, לגביהם קיימת מחלוקת קניינית. מדובר בשיקול לחומרה, שכן המערער ביודעין הציב עובדות בשטח במקרקעין, אשר אין כל ודאות כי הוא בעל הזכויות בהם. 18. בנסיבות המפורטות לעיל, ואף לאחר שבחנתי את הפסיקה אליה הפנו הצדדים, לא שוכנעתי כי העונש שהושת על המערער הוא חמור יתר המידה, כל שכן, חורג לחומרה מרף הענישה הנוהג, במידה ניכרת, המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. 19. סוף דבר, הערעור נדחה. משפט פלילימקרקעיןהרשעהשימוש במקרקעין