הבטחה שלטונית מצד המינהל כי תוקצה קרקע חלופית תחת חלק מחלקה 3 בגוש 30465 שבתחומי המועצה המקומית מבשרת ציון (במאמר מוסגר יוער, כי מלכתחילה הוגשה התובענה גם נגד המועצה המקומית וגם נגד חברת "ערים", אולם התובענה נגדם נמחקה בהסכמת התובע, משהודה כי הקצאת קרקע בנסיבות הנטענות היא בסמכות הנתבע בלבד). על פי הנטען, חלקה זו הוחזקה על ידו כבר רשות ושימשה אותו לאחסנת ציוד מכני כבד. בשלב מסוים נדרש לפנות את החלקה לשם סלילת כביש. משסרב לעשות כן אלא אם יימצא לו שטח חלופי, הוגשה נגדו תביעת פינוי, בסדר דין מקוצר (ת"א 9414/96 של בית משפט השלום בירושלים). לדבריו, בעקבות החלטת בית המשפט ליתן לו רשות להתגונן, יזם הנתבע, ביחד עם המועצה המקומית, פגישה משותפת עימו על מנת להגיע להסכמות. הפגישה התקיימה ביום 10.12.97. לטענתו, באותה פגישה סוכם, כי הוא יפנה לאלתר חלק מן המקרקעין לגביהם הוגשה תביעת הפינוי, כנגד התחייבותו של הנתבע להקצות לו קרקע חלופית - והכל בלא תלות בתביעת הפינוי או בתוצאותיה. 2. התובענה נסמכת על מכתב מיום הפגישה, אותו כתב ראש המועצה המקומית מבשרת ציון למנהל המחוז בנתבע. על פי האמור במכתב סוכם בה, כי "על מנת להוציא את המטרד של משפחת כרמלי דוד, הצמוד לכביש 72, והמפריע להמשך העבודות, יש לאשר למר כרמלי שטח באיזור התעשייה במעוז ציון ... להעמדת כל הציוד הכבד, תוך התחייבות מצד כרמלי לסלק את כל הציוד מהאזור ולאפשר המשך העבודות בכביש 72 בשכונה י"א". התובע טוען כי בעקבות הפגישה וההבטחה הנטענת, קיים את חלקו בהסכם, ופינה את הציוד שהיה מונח על אותו חלק מן החלקה הנ"ל למגרש חלופי ששכר על חשבונו. טענה זו מוכחשת על ידי הנתבע בכתב ההגנה מטעמו (סעיף 50 לכתב ההגנה). 3. לטענת התובע, סמוך לאחר אותה פגישה איתר הנתבע (ביחד עם המועצה המקומית) שטח חלופי, שאמור היה לשמש הן את התובע והן אדם נוסף, דוד דוגה שמו, אשר גם הוא נדרש לפנות חלק מקרקע שהייתה בחזקתו לשם סלילת הכביש. לאחר שאותרה הקרקע, הכינו התובע ודוגה תוכנית לשינוי ייעודה (פעולה שהתחייבה משום שעל פי התכנית התקפה הייתה מיועדת הקרקע החלופית הנטענת ל"ייעור"). התכנית אושרה על ידי מהנדס המועצה המקומית, ואף נחתמה על ידי אדריכל המחוז בנתבע. במאמר מוסגר יוער, כי חתימתו של אדריכל המחוז על התכנית מסויגת בהערה כי חתימתו היא "אך ורק מנקודת מבט תכנונית" (נספח ד' לכתב התביעה). מכל מקום, רשויות התכנון והבנייה לא אישרו את התכנית, ולפיכך פנה ראש המועצה המקומית פעם נוספת למנהל המחוז, במכתב מיום 14.9.98. במכתב נאמר כי הציוד הכבד המוחזק על ידי התובע בחלקה הנדונה מהווה מטרד לכל השכנים הגובלים בה ומפריע לביצוע עבודות הפיתוח לשכונה י"א. עוד נאמר בו כי לאחר הפגישה הסכים התובע לפנות חלק מן הציוד, אולם "חשוב להקצות למר כרמלי מגרש חלופי כדי שיפנה את כל יתר הציוד שלו לשם". לפיכך מבקש ראש המועצה ממנהל המחוז בנתבע, כי יביא "את בקשת המועצה ומר דוד כרמלי בפני ועדת המטרדים בהקדם, על מנת לקבל אישור להקצות לו מגרש חלופי שבו יוכל להעמיד את הציוד ולפנותו לשם - וזאת כפי שסוכם עם מר כרמלי בפגישתנו בנושא". פנייה נוספת של התובע (לטענתו - בהנחיית הנתבע) לרשויות התכנון והבנייה בבקשה לאשר את התכנית נדחתה אף היא, בשנת 1999. 4. בשנת 2000 התקיימה פגישה נוספת של התובע עם נציגי הנתבע. סיכום הפגישה, מיום 30.8.2000, היה כי התובע "יתאם עם אדריכל המחוז, מר עמוס המרמן, ויאתרו מגרש לייעוד תעשייה במבשרת ציון. אם יאותר מגרש כאמור, יובא הנושא לדיון בהנהלת המינהל". 5. ביום 29.5.03 ניתן נגד התובע פסק דין בת"א 9414/96 הנ"ל, המחייבו לסלק ידו מחלקה 3 גוש 30465 הנ"ל (להלן: חלקה 3). בהתייחס לפסק דין זה נאמר בכתב התביעה שלפניי (סעיף 24), כי "לגבי השטח שפונה מרצון על ידי התובע שנים קודם לכן לא היה פסק הדין רלוונטי שכן כאמור פינוי זה נעשה לנוכח הסיכומים אשר פורטו לעיל". 6. לדברי התובע, במהלך השנים שחלפו מעת שניתן פסק הדין, התקיימו דיונים בינו לבין המועצה המקומית, והוא נדרש "להמתין בסבלנות רבה" עד לקידום תכנית שיוזמת המועצה ביחד עם הנתבע, ואשר תכלול גם את חטיבת הקרקע שהובטחה לו ולמר דוגה. בשנת 2007 התקיימה פגישה בין התובע לבין אנשי המועצה המקומית, ובמהלכה הובהר כי המועצה אינה יכולה לקדם את בקשתו לשימוש באותו מגרש חלופי הנזכר לעיל, בהיעדר דרך גישה אליו. לטענתו, רק בשנת 2008 נודע לו, להפתעתו הרבה, כי המועצה, ביחד עם הנתבע, מקדמת תכנית, הכוללת את הקרקע שהובטחה לו, אלא שהדבר נעשה רק למען מר דוגה, תוך התעלמות מן ההבטחה שניתנה גם לו. 7. הסעד המבוקש בתובענה, שהוגשה בשלהי 2012, הוא פסק דין הצהרתי לפיו התובע זכאי לקבל קרקע בשטח של 2 דונם, במקום העסק שהיה בבעלותו ואשר פונה במסגרת תביעת הפינוי הנזכרת לעיל. עוד מבוקש, כי בית המשפט יורה לנתבע להקצות לתובע מגרש באזור התעשייה במעוז ציון, ללא מכרז, כנגד תשלום 31% מערכו או בתנאים שבהם הוקצה מגרש למר דוגה, אם אכן כך היה. 8. הנתבע מכחיש את טענות התובע לגופן, ובפרט מכחיש הוא את קיומה של ההבטחה השלטונית הנטענת. אולם עניינה של הבקשה שלפניי אינו בטענות לגופה של התובענה, אלא בבקשת הנתבע להורות על דחיית התביעה על הסף. הבקשה לדחייה על הסף - טענות הצדדים 9. על פי הנטען בבקשה, ההבטחה הנטענת ניתנה - גם לשיטת התובע - בשנת 1997. מאחר שהתובענה הוגשה בשלהי 2012, הרי שחלפו 15 שנים מעת מתן ההבטחה. עילת התביעה של התובע התגבשה ביום בו ניתנה לו ההבטחה הנטענת, היינו בשלהי 1997. מכאן, שחלפו למעלה משבע שנים מעת שהתגבשה העילה, ודין התובענה להידחות מחמת התיישנות, כאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לחילופין נטען, כי התובענה הוגשה בשיהוי כבד, ויש ללמוד מכך כי התובע זנח את זכות התביעה. השיהוי הכבד הביא לשינוי מצבו של הנתבע לרעה משום שגרם לו נזק ראייתי הפוגע בהגנתו. בהקשר זה מדגישה ב"כ הנתבע כי מעת שניתנה לו אותה הבטחה שלטונית (המוכחשת), כמעט שלא פנה התובע לנתבע במרוצת השנים, ואת פנייתו אליו חידש רק בשנת 2009. גם אז המתין לסוף שנת 2012 עת הגיש את התביעה הנדונה. בכל אותן שנים עמד התובע בקשר עם הנתבע בנושאים שונים וניהל מולו הליכים משפטיים רבים. מכאן יש להסיק כי התובע זנח את זכות התביעה. בנוסף, ומבלי לגרוע מן הנטען לעיל, טוען הנתבע כי דין התובענה להידחות על הסף גם מחמת השתק עילה ו/או השתק פלוגתא, שכן טענותיו של התובע נדונו ונדחו או צריכות היו להיטען בהליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בינו לבין הנתבע. 10. התובע טוען, מנגד, כי ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף טעונה, כשלעצמה, בירור עובדתי, ודי בכך כדי לדחותה. עוד טוען הוא, כי מאחר שהסכם ההרשאה עם מר דוגה נחתם בשנת 2007, הרי שרק במועד זה נעשו כלפי התובע מעשים המהווים אפלייה פסולה, ומשכך, ממילא לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת שהוגשה התביעה. מכל מקום, לטענתו, נקט במהלך השנים פעולות לשם מימוש הבטחת הנתבע שניתנה לו בשנת 1997, ובכללן הגשת תכנית לשינוי ייעוד הקרקע החלופית שאותרה, ופנייה בשנת 2009 בדרישה למימוש ההבטחה. רק בשנת 2011 נענה מפורשות כי הנתבע אינו רואה מקום לקיום מגעים בעניין, וכי טענותיו יתבררו בבית המשפט. על פי הנטען, הייתה זו הפעם הראשונה בה נודע לתובע כי הנתבע אינו מתכוון לקיים את התחייבותו, וזה המועד בו התגבשה עילת התביעה. בהקשר זה מדגיש התובע כי אלמלא ההתחייבות, אין להעלות על הדעת שהנתבע היה חותם על התכניות שהוגשו לו מטעם התובע ולא היה חותם על הסכמה להגשת תכנית לשינויי הייעוד של קרקע שאינה שייכת לתובע, כפי שאין להעלות על הדעת שהתובע היה מכין תכניות ומוציא הוצאות נכבדות לשם שינוי הייעוד של קרקע, אלמלא הובטחה לו כקרקע חלופית לזו שנלקחה ממנו, בהסכמתו. ועוד מדגיש הוא את העובדה שמר דוגה זכה להקצאת קרקע, עובדה התומכת אף היא בהבטחה הנטענת. אשר לטענת השיהוי טוען התובע כי מעולם לא זנח את טענותיו, וכי עד לשנת 2011 הוצגו בפניו מצגים לפיהם תוקצה לו קרקע חלופית במסגרת תכנית חדשה הנמצאת בהכנה. בכל הנוגע לטענה בדבר מעשה בית דין טוען התובע כי המדובר בטענה סתמית, וכי שאלת ההבטחה השלטונית כפיצוי בגין פינוי חלק מן הקרקע בה החזיק התובע מעולם לא נדונה בהליך שיפוטי כלשהו. הכרעה 11. דין התביעה להידחות על הסף מחמת השתק שיפוטי, ובמילים אחרות, שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. 12. כאמור, בשנת 1996 הגיש הנתבע כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד התובע, לפינוי חלקה 3 - כולה. התובע ביקש רשות להתגונן, וכעולה מפסק הדין, טען להגנתו כי חוזה החכירה שנעשה בשעתו בינו ובני משפחתו לבין הנתבע, מתייחס אמנם לחלקה סמוכה (חלקה 12 בגוש 30463), אולם גם חלקה 3, שנשמטה מחוזה החכירה בטעות, אמורה הייתה להיכלל בו. בית המשפט (כב' השופט ר' שטראוס ז"ל) דחה טענה זו וקבע כי לא הוענקה לתובע כל זכות חכירה בחלקה 3. עם זאת, היה מוכן לצאת מנקודת הנחה כי בני משפחת התובע קיבלו רשות - ולו על דרך של הסכמה שבשתיקה - להחזיק בחלקה 3, אולם רשות זו בוטלה כדין על ידי הנתבע במכתב הדרישה לסילוק יד ששלח לתובע ביום 20.5.96. כעולה מפסק הדין, השימוש שעשה התובע בחלקה 3 פוצל לשניים: את חלקה האחד גידר וסיפח ל"חלקת הבית" (חלקה 12), ואילו על חלקה האחר, שנותר פתוח, היו "מונחים מכונות וציוד רב" (עמ' 17 לפסק הדין). אבחנה זו נעשתה על יסוד תצהירו של התובע, ולפיו חלק אחד מחלקה 3 משמש לחצר בית משפחתו, ואילו על החלק האחר הניח ציוד המשמש אותו לעבודתו כקבלן בניין, וכן על יסוד עדויות נוספות ובכללן מפה שהוצגה בבית המשפט (פסקאות 3 ו-4 לפסק הדין). הנה כי כן, החלק הפתוח הוא אותו חלק שלטענת התובע (המוכחשת) פונה על ידו - למעלה מחמש שנים קודם לפסק הדין - בתמורה להבטחה שיקבל קרקע חלופית. הבטחה זו אינה נזכרת ולו ברמז בפסק הדין, וכך גם אין נזכר בו הפינוי שלטענת התובע בוצע על ידו מיד לאחר מתן אותה הבטחה. לא רק שלא נטען בפניי כי הטענה נטענה אך לא זכתה לבירור משום מה, כי אם להיפך - התובע הוא שטוען כי עניין זה לא הובא לבירור משפטי עד כה. 13. במקביל, ובעוד התביעה לסילוק יד מתבררת, התנהלו בין הצדדים חילופי דברים. הזכרנו לעיל את הפגישה מיום 10.12.97, אשר סיכומה הועלה על הכתב. במענה למכתב האמור, השיב מנהל המחוז ביום 25.12.97 לראש המועצה המקומית במכתב (נספח 13 לכתב ההגנה מטעם הנתבע), ובו נאמר כך: "אין לרשות המינהל מגרשי תעשיה פנויים במבשרת. כדי לאפשר הפינוי למקום סביר, יש לייעד שטח לצורך כך. מוצע על ידי המינהל לאפשר תכנית שתייעד את השטח שממזרח לאיזור המלאכה תב"ע מי/441 לפתרון הפינוי הנ"ל ולפתרון נושא דוד דוגה. יתכן שיש מקום למגרש נוסף לפתרון בעיות דומות. עד אישור התב"ע נכון לאשר שימוש חורג לשני הנושאים". 14. פנייה נוספת מטעם התובע לנתבע נעשתה ביום 26.7.98 (נספח 3 לכתב ההגנה). במכתב פנה עו"ד יואב לוי, בא כוחו של התובע, בבקשה לקדם בהנהלת הנתבע מהלך להקצאת קרקע עבור התובע, "במסגרת הפשרה שהושגה עימו בגידרו של ההליך המשפטי שננקט נגדו". עו"ד לוי ממשיך וכותב: "כפי שנמסר לי ... נבדקה ע"י מח' התכנון שלכם האפשרות הספציפית להקצאה של מגרש 6ב בגוש 30966 באזור התעשייה של מעוז ציון ומבחינה מעשית אכן יש אפשרות להקצאת המגרש. בנסיבות המתוארות אני משוכנע שהמלצת המחוז לוועדת פשרות בהנהלה הארצית לא תדחה על ידם..." חילופי מכתבים נוספים היו בשנת 1999, כאשר במכתבו של עו"ד יואב לוי מיום 7.3.99 (נספח 4 לכתב ההגנה) כותב הוא שהבין כי הגם שיש המלצה להקצות לתובע מגרש חלופי, יתעכב הדבר עד להשלמת התב"ע הנמצאת בהליכי הכנה וכי ההערכה היא שנחוצים שישה חודשים להשלמת המהלך. במענה למכתב זה השיב היועץ המשפטי לנתבע, כי ההמלצה היא של המחוז, אולם הנושא טעון אישור הגורמים המוסמכים בהנהלת הנתבע, כפי שהודע הדבר לתובע. עוד יש להזכיר את הפגישה משנת 2000, בה סוכם כי התובע ואדריכל המחוז ינסו לאתר מגרש, וכי אם יאותר מגרש כזה, יובא הנושא לדיון בהנהלת הנתבע. בולט הדבר, כי בכל אותם חילופי מכתבים וסיכומי דיונים, אין נטענת מטעם התובע כל טענה בדבר מילוי חלקו בהסכם ופינוי השטח, כנגד הבטחה שטרם מומשה. 15. פנייה נוספת לנתבע נעשתה רק לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום, בה נתקבלה תביעת הפינוי מחלקה 3 בכללותה. במכתב מיום 16.2.04 כותב בא כוחו של התובע, עו"ד רוני דובר, כי הוא מציע הצעת פשרה לפיה יוציא הנתבע שומה ביחס למקרקעין נשוא התביעה, וכי תיערך עסקה בין אם התובע לבין הנתבע, לפיה היא תשלם 51% מערך הקרקע לאחר אישור העסקה בוועדה לפטור ממכרז או בוועדת פשרות. רוצה לומר, לאחר שניתן נגד התובע (ואימו) צו פינוי על חלקה 3 כולה, נעשה ניסיון מטעמו לרכוש את הזכויות בחלקה בפטור ממכרז, בשיעור של 51% מערכה. אין מובאת במכתב כל טענה לפיה חלק מן החלקה פונה זה מכבר ואינו מצוי עוד בחזקתו של התובע. הנה כי כן, גם הצעת הרכישה (כמו גם חילופי המכתבים המתוארים לעיל) אינה מתיישבת עם הטענה לפיה עוד בשנת 1997, בעקבות ההבטחה הנטענת, פינה התובע אותו חלק מן החלקה עליו הניח ציוד שבבעלותו. 16. באותה שנה (2004), הגיש התובע ערעור לבית משפט זה, על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 4391/03). הערעור נמחק בהסכמה בשל מו"מ שהתנהל בין הצדדים, תוך שמירת זכותו של התובע לשוב ולערער, היה והמו"מ ייכשל. הד למו"מ שהתנהל בין הצדדים מצוי בפנייה מאפריל 2005 מטעם התובע אל הנתבע, בעקבות פגישה שהתקיימה במשרדי הנתבע ביום 9.9.94. במכתב שכותרתו "כרמלי נגד ממ"י - בהמשך לפגישה במשרדך מיום 9.9.04 - תיק הוצל"פ (פינוי) 14-03859-05-9" (נספח 8 לכתב ההגנה) כותב ב"כ התובע כי בפגישה הנזכרת התבקש להמציא נתונים "על מנת לבדוק אפשרות להשגת הסדר ו/או הסדר חלקי. ציינת כי אינך מתחייב לדבר אולם בעקבות הנתונים תערך בדיקה". ב"כ התובע ממשיך וטוען באותו מכתב, כי הוא משך את הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום על מנת לאפשר ניהול מו"מ מחוץ לכותלי בית המשפט, "אשר על כן מרשינו הופתעו לקבל זה עתה אזהרה בתיק הוצל"פ לעניין הפינוי, כאשר דומה כי ההליכים המשפטיים והאחרים טרם מוצו עד תום". רוצה לומר, נגד התובע נפתחו הליכי הוצאה לפועל לפינוי חלקה 3, מכוחו של פסק הדין של בית משפט השלום, כשלכאורה, לשיטת התובע, פונה חלק מן החלקה נשוא הליכים אלה, עוד בשנת 1997. לא למותר להדגיש כי גם ממכתב זה נפקד מקומה של הטענה הנטענת בפניי עתה, ולפיה בין הצדדים כבר הושג הסכם חלקי עוד בשנת 1997, ושהתובע מילא אחר חלקו בהסכם מבלי שתמורתו תתקבל - וזאת על אף שחלפו כבר 8 שנים ממועד ההבטחה הנטענת. למען האמת, במכתב כתוב ההיפך: שהגורם בנתבע אליו מופנה המכתב (היועץ המשפטי למחוז ירושלים) ציין בפני ב"כ התובע כי אינו מתחייב להסדר - מלא או חלקי - בעניין הנדון. 17. בעקבות כשלון המו"מ, הגיש התובע את הערעור פעם נוספת (ע"א 11057/07). בערעור טען טענה חדשה ולפיה מגרש 13ב, המהווה חלק מחלקה 3, הוקצה לו כקרקע חלופית תמורת הפקעה שבוצעה מחלקה 13, שגם בה הייתה לו זכות חכירה. עיון בפרוטוקול הדיון בערעור משנת 2007 מלמד, כי המערער הביא לבחינתה של ערכאת הערעור את פסק דינו המלא של בית משפט קמא, היינו חלקה 3 בכללותה, ולא נטען דבר לגבי פינוי שכבר נעשה על ידו, עוד בשנת 1997, מאותו חלק עליו נהג לאחסן ציוד מכני כבד. ההיפך הוא הנכון. לשאלת בית המשפט לעניין הקשר בין מגרש 13ב, אשר לגביו טען כי הובטח לו שיקבל אותו בתמורה להפקעה שבוצעה מחלקה אחרת שהייתה בחזקתו, לבין מושא הערעור, השיב כך: "לשאלת בית המשפט איך זה קשור לתיק שלנו אני משיב ש13ב יושב בקרקע עליה אני מערער, בשטח המגודר, בתוכו" (עמ' 2 לפרוטוקול, נספח 9 לכתב ההגנה). משמע, שטענת התובע בערעור היא שמגרש 13ב שהובטח לו תמורת הפקעה, מצוי בחלק המגודר, היינו, בחלק המשמש כחצר הבית, והמהווה חלק מחלקה 3 - מושא הערעור. ואכן, פסק הדין בערעור, שניתן בהמשכו של הפרוטוקול (עמ' 4), עושה אבחנה ברורה בין אותו חלק המצוי בשטח המגודר, היינו מגרש 13ב, לבין כל היתר: על פי הודעת התובע, שחזר בו מן הערעור, נדחה הערעור, וכאמור, לגבי מגרש 13ב ניתנה לתובע אפשרות למצות את טענותיו על דרך של הגשת תביעה חדשה. לפיכך עוכב ביצוע הפינוי ממגרש זה בלבד, היה ותוגש תובענה חדשה בתוך 30 יום. ובמילותיו של בית המשפט: "...אם המערערים (התובע ואימו) יגישו תביעה חדשה בעניין זה תוך 30 יום מהיום, כי אז הליכי הפינוי, ככל שהם נוגעים לחלקה 13ב לפי תב"ע מי/340, יעוכבו עד למתן פסק דין בתביעה חדשה שתוגש כאמור". משמעות הדבר, שפסק הדין המורה לתובע לסלק ידו מכל חלקה 3, ובכללה החלק עליו הועמד הציוד המכני הכבד, הפך חלוט. בהקשר זה אשוב ואדגיש, כי בית משפט קמא אבחן מפורשות בין שני חלקיה של חלקה 3, החלק האחד שגודר והפך לחצר בית משפחת התובע, והחלק האחר, שנותר פתוח, ושימש את התובע לאחסנת ציוד מכני כבד. נעלה מכל ספק, כי החלק הלא מגודר הוא העומד ביסוד התובענה שלפניי, וראו למשל פסקה 2 לכתב התביעה, בה טוען התובע כי החל משנות החמישים החזיק כבר רשות חלק מחלקה 3, לצורך אחסון ציון מכני והנדסי כבד. חלק זה מכונה על ידו "השטח המפונה", וכאמור, נטען על ידו (סעיף 11 לכתב התביעה), כי פינה אותו על יסוד ההבטחה למגרש חלופי. טענה זו עומדת בסתירה חזיתית לעמדת התובע בהליך הפינוי שהתנהל בבית משפט קמא, ולעמדתו בערעור. 18. התובע אכן הגיש לבית משפט זה המרצת פתיחה (ה"פ 6436/07). במסגרתה ביקש סעד הצהרתי, לפיו זכאי הוא להירשם כבעל זכות חכירה במגרש 13ב הנ"ל. ביום 14.5.12 דחה בית המשפט (כב' השופט מ' סובל) את הבקשה שביסוד המרצת הפתיחה, וקבע כי לא ניתנה לתובע כל הבטחה לפיה יוקצה לו מגרש 13ב, המצוי בחלקה 3, בתמורה להפקעה שנעשתה מחלקה 13. 19. עוד המרצת הפתיחה תלויה ועומדת, פנה התובע בעתירה מנהלית לבית משפט זה, בגידרה ביקש להביא לאכיפת ההבטחה השלטונית שניתנה לו, לטענתו, על ידי הנתבע, ולפיה תוקצה לו קרקע חלופית תחת אותו חלק מחלקה 3, אשר פונה על ידו בהסכמה לשם סלילת הכביש לשכונה י"א. עתירה זו (עת"מ 4175-01-12) נדחתה על ידי ביום 5.6.12 מחוסר סמכות עניינית. בדצמבר 2012 הגיש התובע את התובענה שלפניי, המהווה חזרה על הנטען בעתירה המנהלית. 20. העולה מן המקובץ: במסגרת ההליך לסילוק יד שהתנהל נגד התובע בכל הנוגע לחלקה 3, נלחם התובע על זכותו להחזיק בה, כולה. אין חולק - כך עולה מטענות התובע במסגרת הבקשה שלפניי, וכפי שהדבר משתקף בפסק הדין - שלא נטענה על ידו כל טענה לפיה פינה כבר חלק ממנה, במסגרת ההסכם הנטען עם המינהל, בתמורה להבטחה למגרש חלופי. התובע לא מצא לנכון - כעולה מטענותיו הוא, להודיע לבית המשפט כי חלק מן החלקה כבר פונה, על יסוד הבטחה שניתנה לו, וכי על כן הליך הפינוי כבר "אינו רלוונטי" עוד (כלשונו), לגביה. לא זו אף זו, התובע הגיש פעמיים ערעור לבית משפט זה, במסגרתו ביקש לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, שחל, כאמור, על החלקה כולה. רוצה לומר, הן בפני הערכאה למטה, והן בפני בית משפט זה (פעמיים), טען כי הוא מחזיק בנכס בדין, וכי על כן אין לפנותו. ובמילים אחרות, בכל ההליכים הללו נזקק התובע לטענת ההחזקה על מנת לשכנע את בית המשפט לדחות את התביעה או לקבל את הערעור, שהוגש על כלל חלקה 3. והלא אין זה מתקבל על הדעת שהתובע ניהל הליך סרק, במסגרתו התנגד לפינוי כלל חלקה 3, ואף הגיש ערעור וחזר בו, תוך שקיבל אפשרות למצות את טענותיו אך ורק לגבי אותו "חלק מגודר" (היינו מגרש 13ב). לו פינה עוד בשנת 1997 את השטח הבלתי מגודר, היינו אותו שטח עליו הניח ציוד מכני כבד, מה טעם בניהול ההליך על כלל החלקה בבית משפט קמא, מה טעם בניהול מו"מ בניסיון להשיג את הסכמת הנתבע לרכישת כלל החלקה, ומה טעם בניהול ערעור על כלל החלקה וחזרה ממנו, בכפוף לאפשרות למצות את בירור טענותיו אך ורק לגבי אותו "חלק מגודר" המהווה את מגרש 13ב? האם הסכים התובע לצו פינוי חלוט לגבי אותו חלק שפינה, לטענתו, ממילא, מבלי להודיע על כך לבית המשפט? הנה כי כן, אם אמר אמת בהליכים הקודמים כשטען כי הוא מחזיק בחלקה 3 כולה, הרי שממילא לא קיים את חלקו בהסכם ולא פינה אותו חלק מן החלקה שנדרש לפנותו לאלתר. ואם קיים את חלקו בהסכם והתפנה, הרי עשה שימוש לרעה בהליכים בכך שלא הודיע לבית משפט קמא ולבית משפט זה, במסגרת הערעורים שהגיש, כי פינה חלק מן הקרקע, ועמד על סעד של ביטול ההחלטה להורות על סילוק ידו מן החלקה כולה. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהתובע אינו יכול להישמע היום בטענה כי מילא חלקו בהסכם (הנטען) ופינה את החלק עליו הוסכם. 21. ואם צריך ראיה נוספת למסקנה זו, היא תימצא לנו בהתבוננות בקשר שבין תאריכי הפניות השונות שעשה התובע לנתבע במרוצת השנים, לבין ההתפתחות בהליכים שתוארו לעיל. בסעיף 3.3 לתשובת התובע לבקשה לדחייה על הסף מפרט הוא השתלשלות עניינים שהתרחשה בין השנים 1997-2000, במסגרתה, כך לטענתו, פינה את הקרקע נשוא התביעה שלפניי והוכנה על ידו תכנית שסורבה על ידי רשויות התכנון. יושם אל לב, כי שנים אלה מקבילות לשנים בהן התנהלה נגדו תביעת הפינוי מחלקה 3 כולה. הפנייה הבאה שאותה מצא לנכון לציין היא משנת 2009, היינו לאחר שנכשל המו"מ שהתנהל בינו לבין הנתבע, לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום, ולאחר שחזר בו מן הערעור על פסק דין זה, תוך שפינויו רק מאותו חלק מחלקה 3 המסומן כמגרש 13ב מעוכב, עד להכרעה בתביעה החדשה שהגיש. רשימת תאריכים זו מלמדת, כי התובע אינו עושה דבר דבר אלא כשכלו כל הקיצין. התנהלות זו מתיישבת עם התנהלותו בערכאות, היינו עם טענתו לפיה הוא מחזיק בחלקה כולה כדין, ולא עם הטענה הנטענת עתה, היינו שאותו חלק ששימש אותו להנחת ציוד פונה על ידו עוד בשנת 1997, במסגרת הבטחה שלטונית שקיבל תמורת הפינוי מרצון. לא למותר להעיר, כי עיון בפנייה מטעמו של התובע לנתבע, משנת 2009, מלמד כי גם בה אין נזכרת כלל אותה הבטחה שלטונית שניתנה לו, לטענתו, בתמורה לפינוי. כל שנאמר בה, כי בשעתו קיבל התובע מן הנתבע הרשאה משותפת לו ולמר דוגה, לתכנון המגרש שבכותרת; כי ההרשאה לא מומשה עקב שיקולים תכנוניים; וכי לאחרונה נודע לו שהנתבע הגיע להסדר עם מר דוגה, תוך התעלמות ממנו. במכתב דורש ב"כ התובע לקבל לידיו את פרטי ההסדר עם מר דוגה על מנת שהתובע יוכל לכלכל את צעדיו. מכתב ההגנה עולה (סעיף 54), כי הנתבע רואה שוני מהותי בין עניינו של התובע לבין עניינו של מר דוגה, שכן מר דוגה פינה את השטחים אותם נדרש לפנות ללא צורך בהליכים משפטיים, בעוד שנגד התובע נאלץ הנתבע לנהל הליכים. דברים אלה מתיישבים אף הם עם שפורט לעיל, היינו שהתובע מעולם לא טען, לא בפני בתי המשפט השונים ולא בפני הנתבע, כי פינה את השטח הנדרש, שאם לא כן לא היה נזקק כלל להליך הפינוי ולשני הערעורים שהגיש על פסק הדין שניתן נגדו. 22. גם ההתנהלות בפני כב' השופט מ' סובל מלמדת כי אין התובע מהסס לשנות את טיעוניו העובדתיים על מנת לשרת את תכליותיו. כעולה מן הערעור שהגיש על פסק דינו של בית משפט השלום, כמו גם מהנטען מלכתחילה בהמרצת הפתיחה, טען התובע כי מגרש 13ב הוא חלק מחלקה 3, וליתר דיוק, מצוי ב"חלק המגודר" של חלקה 3. בכך השיג את עיכוב פינויו מחלק זה, וניתנה לו האפשרות למצות את טענותיו בהליך חדש. משהבין, כי העובדה שהתביעה לסילוק יד שהוגשה נגדו חלה על כלל החלקה, עומדת בסתירה לאפשרות שמגרש 13ב הובטח לו עוד קודם להגשת אותה תביעה בתמורה להפקעה שבוצעה מחלקה אחרת שבחזקתו, שינה טעמו וטען כי מגרש 13ב כלל אינו מצוי בחלקה 3. אלה דברי בית המשפט בהקשר זה: "... בשנת 1996 הוגשה על ידי המינהל תביעה נגד המבקש ואימו לסילוק ידם מחלקה 3 בגוש 30456, וביום 29.5.03 ניתן פסק דין שקיבל את התביעה (ת"א 9414/96 בבית משפט השלום בירושלים). כפי שנכתב נכונה בפתח המרצת הפתיחה המקורית - וחרף ניסיונו הבלתי-ראוי של המבקש לסגת מהודאה זו בהמרצת הפתיחה המתוקנת - מגרש 13ב נכלל בשעתו בחלקה 3 הנ"ל (עד לרפרצלציה שבוצעה בשנת 2006 בגוש 30465, במסגרתה מגרש 13ב הוצא מחלקה 3). מסיבה זו כרך המבקש את טענתו לזכות במגרש 13ב בערעור שהגיש על פסק הדין בתביעת סילוק היד; ומאותה סיבה פסק הדין בערעור (מיום 27.11.07) עיכב את ביצוע סילוק היד ממגרש 13ב עד להכרעה בהמרצת הפתיחה דנן (ע"א 11057/07). ... המבקש העיד ... כי כבר בשנת 1994 נמסרה לו הדרישה לסילוק היד, שתורגמה שנתיים לאחר מכן, בשנת 1996, לתביעת סילוק היד. הכללת מגרש 13ב בתביעת סילוק היד סמוך למועד בו המועצה המקומית וערים קיימו ביניהן את המגעים בנוגע למגרש זה, מוכיחה אף היא כי לא ניתנו למבקש הבטחה או התחייבות לקבלת המגרש". 23. נוכח כל אלה מסקנתי היא, כי על עניינו של התובע חלה דוקטרינת ההשתק השיפוטי, המונעת אפשרות העלאת טענות סותרות בהליכים שונים על ידי אותו בעל דין. תכליתה - מניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי, באמון הציבור במערכת המשפט, ומניעת ניצולם לרעה של בתי המשפט (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, מיום 8.3.05). אכן, קיימת בפסיקה גישה לפיה אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הוא הצלחה בהליך הקודם, היינו שבעל הדין שמועלית כלפיו טענת השתק זכה בהליך הקודם על יסוד הטענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני. עם זאת, וכפי שהעיר כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) בעניין בית ששון בע"מ הנ"ל, ספק אם יש מקום לקבוע שדרישת ההצלחה הקודמת תתקיים בכל מקרה כ"תנאי שאין בלתו לתחולתו של השתק שיפוטי" (שם, פסקה 10). ואכן, בע"א 8517/06 מדינת ישראל נ' שכטמן (מיום 1.6.11) קבע כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) כי אין צורך בהצלחת הטענה בהליך הראשון כדי להקים השתק מפני העלאת טענה סותרת בהליך השני, וכי עצם "המהפך בטיעונה של החברה אינו עולה בקנה אחד עם ערכי ההגינות הדיונית והשמירה על טוהר ההליך השיפוטי, אשר עומדים בבסיסה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי" (שם, פסקה 8). במקום אחר ראה בית המשפט אפשרות ללמוד על דרך האנלוגיה מדוקטרינת ההשתק השיפוטי ולהחילה מקום שאדם טען טענה עובדתית בפני הרשות וקיבל על יסודה פטור ממס, ולאחר מכן טען טענה הפוכה בהליך משפטי (ע"א 8430/06 אמנון שבתאי נ' משה ספני, מיום 3.11.08, פסקה 37), וברע"א הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 16.7.13), העיר בית המשפט כי ניתן ליישם כללים של השתק או מניעות במצב בו בהתדיינות קודמת לא העלה בעל דין טענה שיכול היה להעלותה, עד כי לא יתאפשר לו לטעון לה בהתדיינות מאוחרת (שם, פסקה 13). 24. והנה, בענייננו, מעמדתו של התובע בהליכים הקודמים עולה מפורשות כי טענתו העובדתית היא, שהוא מחזיק כדין בחלקה 3 כולה, וכי על כן אין לפנותו. טענה זו עומדת בסתירה לטענה העומדת ביסוד התובענה שלפניי, ולפיה פינה חלק מאותה חלקה. כך גם טען התובע בפני הנתבע, בשנת 2004, כי הוא מעוניין לרכוש את החלקה כולה, משמע שטרם פינה אותה. טענה זו, שנטענה בפני הנתבע, אף היא עומדת בסתירה לטענה העומדת ביסוד התובענה שלפניי. מכל מקום, הטענה לפיה החלק הפתוח של חלקה 3 פונה על ידו עוד בשנת 1997, סמוך לאחר תחילת הליכי הפינוי נגדו, מעולם לא נטענה על ידו בהליכים הקודמים, כמו גם בפניותיו לנתבע במהלך השנים. בנסיבות שפורטו לעיל אין הוא יכול להעלותה עתה. בפרשת בית ששון בע"מ ראה כב' השופט א' רובינשטיין להוסיף, כי אף הוא אינו סבור שלשם השתק שיפוטי חייב שיתקיים בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת, וכדבריו: "לדידי, באספקלרית תום הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך'". דומה, בכל הכבוד, כי דבריו אלה של כב' השופט רובינשטיין כמו נאמרו על התובע, התר לו אחר "תכנית כבקשתו" כל אימת שנכשל - בטענה זו או אחרת - לקבל לידיו זכות במגרש שבבעלות הנתבע, בין אם בחלק (לפחות) מחלקה 3, ובין במגרש חלופי. משבאתי לכלל מסקנה זו, איני רואה מקום להידרש לטענות הנתבע בעניין ההתיישנות והשיהוי, וכאמור, דין התביעה להידחות על הסף מחמת השתק שיפוטי. התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. קרקע חלופיתהבטחה שלטונית