הערעור נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. פסק הדין של בית הדין למשמעת הכרעת הדין 2. בהכרעת דינו מיום 20.9.12 קבע בית הדין, כי המערערת, במסגרת תפקידה, הייתה זכאית בהתאם להסכם שכר האחיות לדרגת ניידות אישית שזיכתה אותה בתשלום כספי עבור 550 קילומטר לחודש (להלן: "גמלת ניידות"). תנאי לקבלת התשלום האמור, הינו רישיון נהיגה בר תוקף ורישיון רכב על שם העובד או בן/בת זוגו. על פי הקביעה בהכרעת הדין, במהלך התקופה שבין חודש ינואר 2003 לחודש נובמבר 2009, לא היה אף כלי רכב הרשום על שם המערערת או בעלה. חרף זאת, ועל מנת ליהנות מהתשלום עבור דרגת הניידות, זייפה המערערת רישיון רכב הרשום על שם חמותה, כך שמחקה מהרישיון באמצעות טיפקס את שמה של חמותה ורשמה במקומו את שמה שלה. זאת, בין התאריכים ינואר 2003 - נובמבר 2008. בהמשך, בתקופה שבין החודשים נובמבר 2009 - דצמבר 2009, זייפה המערערת רישיון רכב אחר הרשום על שם אחיה ואחותה, שוב באמצעות מחיקה בטיפקס, ורשמה במקומם את שמה שלה. רישיונות אלה הוגשו על ידי המערערת לגורמים המוסמכים ובעקבותיהם נהנתה מתשלום עבור דרגת ניידות שלה לא הייתה זכאית, בסכום כולל של 25,088 ₪. 3. המערערת טענה בבית הדין למשמעת, כי עשתה שימוש בפועל באותם כלי רכב על מנת להגיע למקום עבודתה ולחזור ממנו אל ביתה, וכן לצורך ביקורי בית שביצעה במסגרת העבודה. לדבריה, הרכב הרשום על שם חמותה, נרשם כך רק בשל סירובו של בעלה לרשמו של שמה, מנימוקים הקשורים ביחסיהם הבין-אישיים ובשנת 2010, לאחר שהחלו הבירורים והחקירות בעניינה, הסכים בעלה לרישום אותו רכב על שמה, וזהו הרישום העכשווי במשרד הרישוי. באשר לרכב הנוסף שהיה רשום על שם אחיה ואחותה, טענה המערערת, כי הרכב נרכש בחודש נובמבר 2009, אולם אחותה מתגוררת בצרפת ומשום כך לא בוצע הליך העברת הבעלות. עוד טענה המערערת, כי המשיבה התירה לה להמשיך ולעבוד בפועל לאורך תקופה של שנה וחצי, לאחר שהוברר לה שהרישומים בפועל אינם תואמים את רישומי הרישיונות במשרד הרישוי, ופרקליטות המדינה החליטה לסגור את תיק חקירת המשטרה שנפתח באותו עניין. 4. בית הדין לעבודה דחה את טענות המערערת, כי הוראות החשב הכללי במשרד האוצר (להלן - "החשכ"ל") לעניין החזר הוצאות נסיעה ברכב פרטי, לא חלות על המערערת, וזאת בהסתמך על החלטת ועדת המעקב - אחיות בריאות הציבור, שהתקבלה ביום 13.1.88, הקובעת בין היתר כי התשלומים עבור החזר הוצאות רכב לאחיות "ייעשו על פי הכללים והנהלים המקובלים בשירות המדינה". בית הדין גם קיבל את דבריהן של גזברית לשכת הבריאות בתל אביב ושל חשבת השכר באותה לשכת בריאות שהעידו בפניו, לפיהם פעלו בהתאם לאותם כללים, וכי בניגוד לטענת ב"כ המערערת, לא ניתנה הנחיה או הוראה לעובד כלשהו לגבי דרך שבה ניתן לעקוף, לשנות או להגמיש את הכללים האמורים. בית הדין גם דחה את טענת המערערת, כי אנשי מנגנון החשבות במשרד הבריאות, הם שהורו לה, בבואה לברר את זכאותה לקבלת גמלה, לשנות בעצמה את שם הבעלים המופיע ברישיון הרכב, שאינו על שמה. 5. בית הדין הוסיף ודחה גם את טענת ההגנה, כי עצם שימושה הקבוע של המערערת בכלי הרכב לצורך ביצוע נסיעות בתפקיד, מקנה לה זכות מעשית לקבלת גמלת ניידות, גם אם מבחינה רישומית לא צוין שמה על גבי רישיון הרכב. בעניין זה נקבע, כי מטרת הכללים שנקבעו בהוראות החשכ"ל היא לקיים פיקוח הדוק על זכאותם של העובדים לקבל גמלת ניידות. המערערת לא כפפה עצמה לפיקוח זה וקבעה לעצמה את גבולות הציות להוראות החשכ"ל, על מנת ליהנות מתשלומי ניידות. בעניין זה נאמר עוד, כי גם לפי פסיקת בתי הדין לעבודה, זכאותו של עובד לקבלת גמלת ניידות, מותנית בהגשת דיווחים ומסמכים כנדרש, כתנאי לקבלת אותן הוצאות. בית הדין גם דחה את טענת ההגנה, כי די בכך שעובד נוהג מנהג בעלים ברכב, כדי להפכו לבעל הרכב, וקבע, תוך ניתוח פסיקה של בית המשפט העליון, כי לצורך הדין המשמעתי, מחייבות הוראות החשכ"ל כי הבעלות ברכב תהיה רשומה במשרד הרישוי. בעניין זה נקבע עוד, כי בהתנגשות שבין האינטרס הציבורי של המעביד, לפיו עובד במדינה המבקש לזכות בגמלת ניידות, יעמוד באופן שיוויוני בכללים הברורים החלים על הכלל, לעומת האינטרס הפרטי של המערערת שלא לרשום, מטעמים אישיים, את בעלותה על הרכב במשרד הרישוי, גובר האינטרס הציבורי לפיו הבעלות הרישומית ברכב תהא תנאי לקבלת החזר הוצאות הרכב וכי רישיון מזויף לא יהווה בשום פנים אסמכתא לתשלום ולא ניתן יהיה להחשיבו בדרך פרשנית כזו או אחרת. 6. בית הדין גם דחה את טענת האכיפה הבררנית שהעלתה ההגנה, בציינו כי לא הוצג בדל ראיה שרשויות התביעה נהגו באופן אחר מזה שנהגו כלפי המערערת, שעה שעובד נחשד בהגשת מסמך מזויף לרשות מרשויות המדינה. בית הדין גם דחה את הטענה כי מדובר בסכומים נמוכים של כ-370 ₪ לחודש, וקבע כי החומרה של המעשה אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר לממון לקופת המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשה. בית הדין גם ציין, כי באשר לרכב הראשון לא סיפקה המערערת תשובה ברורה, מדוע הרכב לא נרשם על שם בעלה, על אף שהדבר יכול היה לפתור מבחינתה את הבעיה. באשר לרכב השני נקבע, כי אחותה של המערערת יכלה לשלוח לה יפוי כוח מחו"ל לצורך ביצוע העברת הבעלות. גזר הדין 7. בית הדין ציין בפסק דינו מיום 25.11.12, כי מעשי המערערת נמשכו על פני תקופה של כשבע שנים, כאשר על סמך רישיונות מזויפים קיבלה שלא כדין סך של כ-25,000 ₪. בית הדין ציין, כי אין המדובר במעידה חד פעמית אלא בהתנהלות נמשכת, כשהזיוף התגלה רק דרך מקרה, בזכות עירנותם של עובדים במשרד הבריאות. בית הדין קבע, כי הוצאת כספים מהקופה הציבורית על סמך מצגי שווא, פוגעת ברמת האמון שהציבור בכללותו אמור לרחוש לעובדי הציבור. אותה חובת אמון מופרת, גם אם המערערת הוציאה באופן ממשי הוצאות להחזקת אותם כלי רכב ששימשו אותה באופן בלעדי. בית הדין ציין את חוות הדעת המצוינות אודות תפקודה של המערערת בעבודה, את נסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות, את חרטתה על המעשה ואת מעצרה על ידי המשטרה באמצע יום העבודה, התנהלות שגרמה להשפלתה ולביושה. 8. בית הדין קבע, כי אופיין של עבירות המשמעת בהן הורשעה המערערת, מחייב את פיטוריה משירות המדינה, וזאת על מנת להעביר מסר מרתיע באשר לחומרתן. יחד עם זאת, בשקלו את משך פסילתה של המערערת בשירות המדינה במשרד הבריאות, נלקחו בחשבון הנסיבות המקלות, כולל הקשיים עמם תתמודד עת תיאלץ למצוא מקום עבודה חדש, וכן את העובדה שבסופו של יום עשתה שימוש בכלי הרכב לצרכי עבודתה. לפיכך, נדחתה עמדת ב"כ המשיבה שעתרה לפסילתה לצמיתות ממשרד הבריאות ולפסילתה עד לגיל 50 משירות המדינה וחלף זאת הוחלט על פסילה לתקופה של שנה וחצי בלבד. עוד נקבע, כי ככל שהמערערת לא תשתלב בתום פסילתה בשירות הציבורי, ישולמו לה גמלאות על פי הזכויות המגיעות לה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות). עיקר טענות המערערת 9. ב"כ המערערת טוען, כי הוראות החשכ"ל עליהן נסמך בית הדין בהכרעת דינו, אינן רלבנטיות כמעט למלוא התקופה הנטענת ביחס לרכב שהיה רשום על שם חמותה של המערערת (ינואר 2003 עד נובמבר 2008), מאחר שפורסמו לאחר מכן בחודש אוגוסט 2008. עוד נטען, כי הסתמכותו של בית הדין על החלטת ועדת המעקב - אחיות בריאות הציבור, מינואר 1988, היא שגויה. זאת, מאחר שהחלטת ועדת המעקב אינה אומרת דבר לגבי חובת הרישום של הרכב על שם העובד או בן זוגו, והתנאי האחרון נכלל רק בהוראות החשכ"ל המאוחרות לתקופה שבה הורשעה המערערת או, למצער, למרביתה המכרעת. עוד לטענתו, שגה בית הדין בהסתמכו על עדויות הגזברית והחשבת, כתחליף להיעדרם של נהלים ברורים בכתב בתקופה הרלבנטית. בעניין זה נטען, כי בית הדין חייב היה לשקול ולו מחמת הספק את האפשרות שנושא הרישום על שם העובד או בן זוגו, לא נתפס בשנים 2003 ואילך כמהותי באמרכלות היחידה של המערערת ובית הדין טעה כשלא שקל את האפשרות שהייתה הסכמה בשתיקה או בעצימת עיניים במנגנון לשינוי הרישום. ב"כ המערערת גם טען, כי קביעת בית הדין שהמערערת ביצעה את העבירה מתוך מודעות מוחלטת, עומדת בסתירה לדבריה בחקירה בנציבות, וכן טעה בדחותו את טענת המערערת כי שגתה בדרך בה פעלה, אך לא קיבלה במרמה החזר שהוציאה לצרכי עבודתה ולא פעלה בזדון על מנת לקבל טובת הנאה פסולה. 10. ב"כ המערערת הוסיף וטען גם נגד דחיית טענת ההגנה מן הצדק שהעלתה המערערת, ודחיית בקשת ההגנה להורות על קיום בדיקה לגבי הוצאות רכב לעובדים אחרים ולזמן לעדות את חשב משרד הבריאות. לטענת ב"כ המערערת, קיימת תופעה נרחבת, העולה מדברי עדי המשיבה עצמם, לפיה אחים ואחיות בשירות המדינה מגישים דיווח אוטומטי כנגזרת ממכסת הקילומטרים המרבית שלה זכאים עובדים בדרגתם, ללא קשר לנסיעותיהם בפועל ומכאן שמדובר בדיווח כוזב בהיקף נרחב שהרשויות עוצמות עיניהם מולו. תופעה זו, אינה שונה לטענת ההגנה מהמיוחס למערערת, דיווח כוזב על בעלות ברכב שבו השתמשה לצרכי עבודתה. עוד נטען, כי בית הדין טעה בכך שלא קיבל את הטענה, כי רישום הבעלות ברכב הוא עניין דקלרטיבי ולא מהותי, בכל הנוגע להחזר בגין דרגת הניידות. לפיכך, עתר ב"כ המערערת לביטול הרשעתה בדין; ולחלופין - לביטול הרשעתה בסעיפי החיקוק המחמירים יותר של חוק המשמעת. 11. בעניין העונש, עתר ב"כ המערערת להקלה בעונש שנגזר עליה, באופן שתבוטל פסילתה משירות המדינה והיא לא תפוטר מעבודתה ולחלופין - תקוצר באופן משמעותי תקופת פסילתה. בעניין זה, צוינו נתוניה האישיים והמשפחתיים וכן עבודתה המסורה במשך כ-24 שנים. עוד נטען, כי העונש שנגזר על המערערת, הרסני מבחינתה. היא לא הצליחה למצוא עבודה אחרת ופסילתה סוגרת בפניה את הפתח להמשיך ולתרום לעבודה בשירות הציבורי. עיקר טענות המשיבה 12. ב"כ המשיבה טענה, כי גם אם לא היו בתקופה הרלבנטית או במרביתה לא היו הוראות חשכ"ל רלבנטיות, שחייבו המצאת רישיון נהיגה על שם העובד או בן זוגו, לשם קבלת גמלת ניידות, הרי שאלה היו הכללים והנהלים המקובלים במערכת. לדבריה, קיימת סתירה פנימית בין טענת המערערת שלא היו נהלים המורים על הגשת רישיון על שם העובד לבין זיוף המסמכים על ידה. עוד נטען, כי מדובר בעבירה פלילית שנמשכה במשך כשבע שנים. לעניין העונש נטען, כי גם אם זיוף הרישיון על שם חמותה של המערערת נבע מסכסוך עם בעלה, אין הצדק מצדיק עבירה חמורה של זיוף מסמך. עוד טענה, כי התמשכות ההליך נגרמה בעיקרה בעטייה של המערערת בשל החלפת ייצוג וכן בשל דחייה ממושכת שנבעה מהדרישה לחקור את החוקרת שחקרה את המערערת במשטרה. 13. המערערת עצמה ביקשה להשמיע את דבריה. היא אמרה לבית המשפט, כי היא איננה זייפנית, ובוודאי לא זייפנית מועדת. לדבריה, עברה טלטלה איומה ונוראית מאז החלה הפרשה, ומיד בהתחלה ביקשה סליחה ולפיכך ביקשה להקל בעונשה. דיון והכרעה 14. דין הערעור על שני אגפיו להידחות. בכל הנוגע לטענות בדבר תחולתן של הוראות החשכ"ל הרלבנטיות לעניין תשלום גמלת ניידות לעובד על המערערת, הרי שמדברי המערערת עצמה עולה כי היא ידעה שנדרשת על ידי הגזברות הגשת רישיונות על שמה (או על שם בן זוגה) לצורך קבלת גמלת ניידות. לעניין זה אמרה המערערת בהודעתה בנציבות (ת/11) עמ' 5, ש' 118 "אני יודעת שהייתי צריכה לרשום את השם שלי כדי לקבל, ורשמתי את שמי". בנוסף, ראוי להביא גם את דברי המערערת בחקירתה הנגדית בש' 20 עמ' 20 לפרוטוקול בבית הדין ביום 28.11.11: "ש. את ידעת שאת זכאית לקבל מה שנקרא דרגת ניידות רכב אישית. ת. נכון. ש. את ביררת ואמרו לך שהרכב צריך להיות רשום על שמך. ת. נכון. ש. לך אמרו את רוצה לקבל את הכסף הזה הרכב צריך להיות רשום על שמך. ת. נכון. ש. ואז הסברת לנו שלא יתאפשר שהרכב בצורה הרשמית יהיה רשום על שמך מסיבות אישיות. ת. נכון. ש. לך אמרו שכדי לקבל את ההחזר הרכב צריך להיות רשום על שמך, את מסיבות אישיות לא יכולת להעביר את הרכב במשרד הרישוי על שמך, וזאת הסיבה שלקחת את הרישיונות של הרכבים האלה, מחקת ורשמת את השם שלך. ת. נכון. ש. למה עשית את זה, כי רצית לקבל את ההחזר שחשבת שמגיע לך. ת. זה מגיע לי. אני טכנית לא רשמתי את הרכב על שמי. זה אוטו שלי וזה שימש אותי לעבודה, לא לקחתי אוטו אחר ועשיתי עם זה משהו". 15. דברים אלה של המערערת, מוכיחים מעל לכל ספק סביר כי הדרישות שהוצגו בפניה לעניין הצגת רישיון רכב היו ברורות ונהירות וכי אותם נהלים ודרישות הוצגו כעולה מעדויות אנשי הגזברות, שלא נסתרו, בפניה ובפני כל שאר העובדים בתפקיד דומה או זהה, כתנאי לקבלת גמלת ניידות, במהלך כל התקופה הרלבנטית. המערערת כפי שהודתה בעצמה על מנת לעקוף דרישות אלה ולמטרה זו בלבד, זייפה את רישיונות הרכב ובכך עברה את העבירות המיוחסות לה. בעיניי אין נפקא מינא אם אותן דרישות היו מעוגנות בתקופה הרלבנטית, כולה או חלקה, בהוראות החשכ"ל ודי בכך שאלו היו ההוראות המחייבות ששימשו, באופן אחיד, כתנאי לקבלת הגמלה לגבי כלל העובדים בדרגתה ובתפקידה של המערערת. יש לציין, כי מעשיה של המערערת משכללים, לכאורה, במישור העובדתי עבירה פלילית של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 אמצע לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק הנ"ל. חסד נעשה עם המערערת שרשויות התביעה החליטו שלא להגיש נגדה כתב אישום בגין המעשים האמורים ולהסתפק בהעמדתה לדין משמעתי. 16. התנהגות מן הסוג האמור באה בבירור בגדרם של הוראות סעיף 17(3) ו-(4) שלשונן: "(3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה; (4) התנהג התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו או בקשר אתו;" לפיכך, יש לדחות את טענות ב"כ המערערת לעניין הרשעתה בעבירות האמורות בחוק המשמעת. 17. בנוסף, יש לדחות גם את הטענה בעניין ההגנה מן הצדק. כעולה מטיעוני ב"כ המערערת, מטרתה של ההגנה היתה לקבל מידע בעניין דיווחי עובדים שאינם משקפים את כמות הקילומטרים שרכבם ביצע לצרכי העבודה. בעניין זה, מקובלת עליי עמדת בית הדין כי אותם נתונים אינם רלבנטיים לתובענה שהוגשה כנגד המערערת ואינם יכולים לסייע לבירור השאלות השנויות במחלוקת. שונים היו פני הדברים אילו בוססה הטענה שהמשיבה נמנעה מסיבות כאלה ואחרות להעמיד לדין עובדים אחרים שעברו עבירות משמעת מאותו סוג באמצעות זיוף מסמכים רשמיים, אולם טענה כזו לא עלתה מפי ההגנה. לא מצאתי ממש גם בטענה בדבר האופי "הדקלרטיבי" של רישום הבעלות. לטעמי, מהנימוקים שציין בית הדין מדובר בתנאי בעל אופי מהותי . יתר על כן, לא יעלה על הדעת שעובד שזייף ביודעין פרטי רישום במסמך של רישיון רכב לצורך קבלת טובת הנאה כספית יישמע בטענה שאותו רישום הוא דקלרטיבי בלבד ולכן אין משמעות לזיוף . 18. גם הערעור לעניין העונש דינו להידחות. מעשי המערערת שפורטו לעיל, מהווים מעילה חמורה באמון הציבור המחייבת תגובה עונשית חד משמעית. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו מפי כב' השופטת פרוקצ'יה בעש"מ 2528-05-06 מדינת ישראל נ' עומר דראושה (לא פורסם, ניתן ביום 24.8.07): "העבירות שביצע המשיב הן חמורות במישור הפלילי והמשמעתי כאחד. ניסיונו של עובד מדינה להשיג באמצעות מצג כוזב טובות הנאה מהמדינה, אשר בשירותה הוא מועסק, מהווה פגיעה שורשית בחובות האמון שעובד ציבור חב כלפי מעסיקו, הם פוגעים בדמותו ותדמיתו של השירות הציבורי כולו, וגורמים נזק רב לאמון שהציבור רוחש לו". 19. בית הדין נתן משקל מירבי בנסיבות ענייננו לשיקוליה האישיים של המערערת מתוך חתירה לנקודת איזון עונשית ראויה. בין היתר התחשב בית הדין בנסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות של המערערת, בקשיי הפרנסה של המשפחה עקב השעייתה מהעבודה כשנה לפני מתן גזר הדין, את תפקודה המסור שנעשה לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליה ואת הקשיים עימם תתמודד עת תיאלץ למצוא עבודה חדשה. לפיכך ובניגוד לעמדת ב"כ המשיבה בפניו, נמנע מפסילתה לצמיתות לעבודה בשירות המדינה במשרד הבריאות וכן לפסילה עד גיל 50 לשירות המדינה (כאשר המערערת מועסקת בפנסיה תקציבית). חלף זאת, צמצם את אמצעי הפסילה והעמידו על פסילה בשירות המדינה (לרבות משרד הבריאות) למשך שנה וחצי בלבד. עוד קבע, כי במידה והמערערת לא תשתלב בתום פסילתה בשירות הציבורי שחוק המשמעת חל עליו, ישולמו לה גמלאות על פי הזכויות המגיעות לה מכח חוק שירות המדינה (גמלאות). בכך, נקט בגישה עונשית מידתית ראויה ומאוזנת שאין סיבה להתערב בה. משה יועד הכהן 20. בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי גם עמדתו של בית הדין למשמעת, כי לא ניתן לגזור לענייננו מפסק דינו כב' ס. הנשיאה (כתוארו אז) השופט סגל בעמש"מ (י-ם) 6598-03-11 מדינת ישראל נ' נוגה לוי, מיום 7.7.11. באותו עניין דובר במעשה נקודתי של הגשת תעודת בגרות מזוייפת לצורך הגשת מועמדות למכרז, כאשר המשיבה משכה את מועמדותה מן המכרז בסופו של יום כך שלא הפיקה טובת הנאה כלשהי ממצג השווא. בנוסף, הורשעה אותה עובדת בכך שיצאה כ-35 פעמים ממקום עבודתה, בשעות אחה"צ, בלי להחתים את כרטיס הנוכחות ובפועל שבה למקום העבודה כשעתיים עד ארבע שעות מאוחר יותר. באותו עניין, נמנע בית הדין מפיטוריה של העובדת, בין היתר, בשל היותה אם חד הורית הנעזרת ברשויות הרווחה כאשר פיטוריה לצמיתות מן השירות הציבורי עלולים לגרום לכך שהיא וילדיה יהפכו לנטל על הקופה הציבורית. בנוסף, הוצגו בפני בית הדין ראיות על כך שבן זוגה בתקופה הרלבנטית נקט כלפיה אלימות מילולית וסחט אותה באיומים. נסיבות דומות אינן קיימות בעניינה של המערערת, מה גם שבמישור העובדתי מעשיה של המערערת דנן נמשכו על פני כ-7 שנים שבמהלכן קיבלה שלא כדין סכומי כסף שלא הגיעו לה ואשר אותם לא נתבקשה להחזיר. עוד יצויין, כי באותה פרשה נדון ערעורה של המדינה על קולת העונש שגזר בית הדין למשמעת, ובית המשפט המחוזי, בדחותו את הערעור, הסתמך על הכלל, לפיו רק במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משפטית או מקום שחלה חריגה מהותית מן הסבירות או המידתיות או שנגרם עוול ממשי אחר, יש מקום להתערב בגזר הדין שקובעת ערכאת המשמעת (ראו: עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם), מיום 7.11.07) ולפיכך נמנע מהתערבות. 21. אותו כלל, אמנם בכיוון ההפוך , חל גם בענייננו וכאמור במכלול אינני סבור כי נפלה בגזר הדין חריגה מהותית מן הסבירות והמידתיות או שנגרם למערערת, בהתחשב בחומרת מעשיה, עוול. לאור כל האמור, הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה. רפואהפיטוריםשירות המדינהמשרד הבריאות