האם איזה מההחלטות הביניים שניתנו במהלך הבוררות מהווה, בפני עצמה, פסק בורר, הניתן לאישור, או, לפחות, פסק ביניים המכריע בחלק מהמחלוקות נשוא הבוררות. בעוד שהמבקשת חפצה לראות בהחלטה שניתנה ב 26.5.11 (כב' אייר תשע"א), יחד עם ההחלטה מיום 17.11.11 (כ' מרחשוון תשע"ג), פסק בורר סופי, ולחלופין פסקי ביניים כאמור, וטוענת שכל מה שנעשה לאחר מכן אינו תקף, הרי, המשיב גורס, כי מדובר בשתיים מתוך סדרה ארוכה של החלטות ביניים בלבד (אין חולק שקיימות החלטות נוספות פרט לשלושת אלה שאוזכרו לעיל), וכי בבוררות דנן לא ניתן עדיין, כלל ועיקר, פסק סופי שניתן להגישו לאישור בית המשפט. טרם היזקקות למחלוקת המרכזית הזו, יש להחליט במספר טענות, שהעלה המשיב, והן בעלות אופי מקדמי, במובן זה שקבלת איזה מהן תביא לדחיית עתירות המבקשת אף ללא דיון בליבת הטענות. מהנימוקים, שינתנו בתמצית, בהמשך, החלטתי לדחות את הטענות המקדמיות הללו. הסכסוך נשוא הבוררות, הוא לגבי ההיררכיה ומוטת השליטה בבית חב"ד ובבית הכנסת של חב"ד בשכונת מגדל באשקלון. המבקשת היא אחת מנציגויות חב"ד העולמית, ומאוגדת כעמותה, שנוסדה והוקמה על ידי הרב מ. ליברמן. המשיב הפעיל, מטעם המבקשת, את בית חב"ד בשכונת מגדל שבעיר, וכן ניהל מוקד למכירת תשמישי קדושה וספרי קודש. בשלב מסויים, כך לטענת המבקשת (הדברים מנוסחים בשיא הזהירות שכן אין בדעתי, כמובן, לנקוט עמדה או להביע דעה במחלוקת לגופה, דברים שנמסרו להכרעת הבורר), החליט המשיב, שלא לקבל עוד את מרותה של המבקשת, וחפץ להתנתק ממנה ולפעול בדרך עצמאית, צעד שהמבקשת ראתה בו ניסיון ל"הפריט" את נכסיה ולהפקיעם מידי חב"ד. מאבק השליטה בסניף חב"ד של שכונת מגדל נמסר להכרעת הבורר - בית דין רבני חב"ד בארץ הקודש, שמושבו, ככל הנראה, ברחובות. הגם שבבקשת אישור פסק הבורר, מטעם המבקשת, נאמר, כי היא זו שהגישה התביעה לבית הדין על מנת למנוע את ניסיון המשיב לפעול באופן עצמאי ומנותק הימנה, עולה, משטר הבוררות (מיום 24.9.09 נספח 1 לתשובת המשיב בהמ"פ), כי המשיב הוא זה המוגדר כתובע. עם זאת, משהוסמך הבורר (מותב תלתא של שלושה רבנים הנמנים על ביה"ד הנכבד), להיזקק לסכסוך שהתגלע, במלוא היקפו והסתעפויותיו, איני רואה חשיבות רבה לשאלה מי הוגדר כתובע ומי כנתבע. נשוא הבוררות הוגדר כ"השגת גבול בביהכ"נ ותביעות הדדיות וכל הסכסוכים המסתעפים מהנ"ל". מיהות הנתבע בבוררות, היא סוגיה המהווה את הטענה המקדמית הראשונה של המשיב. נטען, כי הבוררות התקיימה בין שני האישים, הרב כהן והרב ליברמן, וכי העמותה - המבקשת, כלל אינה צד להליך, ממילא אין היא רשאית לבקש מאומה בזיקה להחלטות שניתנו. אין בידי לקבל טענה זו. אומנם, בכותרת שטר הבוררות, ליד הדפסת המילה "הנתבעים" נקוב, בכתב יד, רק שמו המלא של הרב ליברמן (הרב צמח מנחם מענדל ליברמן), אולם, בתחתית המסמך, שוב בצמוד למילה המודפסת "הנתבעים", חתום הרב ליברמן, כשמתחת לחתימתו נאמר "אגודת חב"ד אשקלון" ומהקשר הדברים, וכפי שיפורט להלן, ברור, שהוא חתם כמורשה חתימה של העמותה, ומטעמה של אגודת חב"ד אשקלון, ולא באופן "פרטי" ולשם עצמו. מאופי המחלוקות שלובנו בבוררות, ומהתייחסות הבורר בהחלטות השונות לזהות בעלי הדין, עולה ברורות, כי ההליך התנהל, ואיש לא סבר אחרת, בין המבקשת כאישיות משפטית, ולבין המשיב, ולא בינו לבין הרב ליברמן אישית. לכל אורך ההתנהלות, הן הצדדים והן הגוף הבורר, מאזכרים את "אגודת חב"ד אשקלון" בתור בעל הדין הרלוונטי. איזכורו של הרב ליברמן אישית, אינו בהקשר היותו בעל דין בפני עצמו. כך, למשל, בהחלטה מ- 25.5.11, נאמר, כי "... באו לפנינו הרב צמח מנחם מענדל ש.י ליברמן, יו"ר אגודת חב"ד אשקלון, להלן התובע", ובהזמנה לדיון שמזכירות ביה"ד שיגרה ביום 20.7.11, מוגדר צד זה בתור "הרב מנחם מענדל ליברמן - אגודת חב"ד אשקלון". בגוף החלטות הבורר ההתייחסות היא, בכל היבט אופרטיבי, וגם בקביעות העקרוניות, ל"אגודת חב"ד אשקלון". אין ראייה, אף לא טענה, מצד המשיב, כי אי פעם מחה על כך או נזעק להבהיר בפני הבורר, או בפני הצד שכנגד, שלטעמו בעל ריבו הנכון, הוא הרב ליברמן אישית, ולא האגודה. אומנם, ער אני לכך שלעיתים, כגון בפסקה השניה של החלטת 26.5.11, כאשר הבורר מתייחס לפעולותיו של הרב ליברמן בעצמו, הוא מכונה "התובע", ובמובן זה לא הקפיד הבורר על ההבחנה בין הרב ליברמן בכובעו כמייצג העמותה - אגודת חב"ד, וכאורגן שלה, ובין כובעו כאישיות פרטית, אולם אין בכך לגרוע מהמסקנה שפורשה לעיל. מטבע הדברים, באשר הרב ליברמן הוא המנהל, האחראי וה"מוציא ומביא" בכל הקשור לעמותה הנ"ל, יש התייחסות נרחבת לפועלו ולהתנהלותו האישית. אין בכך ללמד שהוא גם בעל הדין האמיתי והנכון. מעבר לצריך, ולפי שבסיפא של שטר הבוררות נקוב מפורשות שמה של אגודת חב"ד באשקלון, אוסיף, שיש בהחלט ממש גם בטענה החלופית שהמבקשת מעלה, ולפיה, על פי ההלכה הפסוקה והספרות הרלוונטית, ניתן, בנסיבות המתאימות, להכיר כצד לבוררות גם במי שפורמאלית אינו חתום על השטר. מכל היבט, אף אלמלא מצאתי שהרב ליברמן חתם על השטר בכובעו ובכשרותו כמורשה מטעם אגודת חב"ד, ראוי להכיר בנסיבות העניין ככאלה המצדיקות יישום אפשרות זו. טענה מקדמית נוספת של המשיב, היא, שעל פי סעיף יא' של שטר הבוררות "כל אחד מהצדדים מתחייב לא לפנות לערכאות ו/או להוצאה לפועל של ערכאות בכל עניין שקשור לתביעה שבעניין, לרבות למטרת אכיפתה, בלא שיקבל רשות מפורשת לכך בכתב מבית הדין". מאחר שרשות כזו לא ניתנה למבקשת עובר לפנייתה לבימ"ש זה, נטען, שאין לאפשר לנהל את ההליכים דכאן, בניגוד להתחייבותה, ותוך הפרה של ההסכמות בשטר הבוררות. עוד נטען, כי ככל שתתקבל טענת המבקשת הגורסת, במענה לכך, כי סעיף יא' אינו יכול להיות תקף וכי הוא נוגד את תקנת הציבור ועל כן - בטל, אזי, כל שטר הבוררות נדון לבטלות, ואי אפשר להפריד בין חלקיו. גם טענה זו יש לדחות, על שתי חלופותיה. סמכות בית המשפט להיזקק לבקשה לאישור פסק בורר אינה ניתנת להתנאה. בית המשפט יונק את סמכותו מן הדין ולא מהסכמת הצדדים. מסירת הסמכות להרשות פניה לערכאה שיפוטית לידי גוף חיצוני או אדם כלשהו, נוגדת את תקנת הציבור, והסכמה לעשות כן בטלה וחסרת תוקף (סעיף 30 של חוק החוזים חלק כללי תשל"ג -1973). יש בכך פגיעה בזכות היסוד של כל אדם לגשת לערכאות השיפוט, ולזכות בסעד, ככל שהדין המהותי מקנה לו. לעניין זה ראה אצל ד. פרידמן ונ. כהן, בספרם "חוזים", כרך א עמ' 129 ו 379, כמצוטט בהשלמת הטיעון שהוגשה בפני מטעם המבקשת. עם זאת, בטלות תנייה זו שבשטר הבוררות אינה גוררת בטלות או ביטול הסכם הבוררות כולו. כידוע, מקום בו ניתן להפריד את החלק הבטל מיתרת החוזה מבלי לפגוע באושיותיו, כך יש לעשות, ולקיים את הנותר. בכך ניתן תוקף מירבי לרצון הצדדים, ולשיקול העל של החתירה לכיבוד חוזים ומתן תוקף להסכמות הצדדים, ככל שאפשר. סעיף 19 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, שכותרתו "ביטול חלקי", מורה, כי אם "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד". איני סבור שמתקיים כאן החריג הנקוב בסיפא לסעיף, ולפיו, בנסיבות מסויימות, רשאי ביהמ"ש לבטל את החוזה כולו, גם כאשר עילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו. די לומר, שאין זה מתקבל על הדעת, ואף לא נטען כך, שמי מהצדדים היה נמנע כליל מהתקשרות בהסכם הבוררות, לו היה ער, בשעתו, לכך שסעיף דיוני זה שבשטר נועד לביטול. מטעמים אלה, אין לקבל הטענות המקדמיות שהועלו. יתר הטענות נוגעות למהות הדברים, משמע, לשאלה אם עסקינן בהחלטות ביניים או בפסק בורר, שמא בפסקי בורר חלקיים, ובזיקה לשאלה אם יש לאשר מי מההחלטות או להצהיר על בטלות איזו מהן מהעדר סמכות של הבורר. המבקשת התקשתה ליתן עמדה נחרצת באשר לזיהוי מה שהיא רואה כפסק הבורר, שאחריו אין עוד סמכות ליתן החלטות נוספות. כעולה, לבסוף, מתשובתה להשלמת טיעוני המשיב, הכוללים טרוניה רבתי על התנהלות המבקשת במישור זה, עמדתה "הסופית" הינה ששתי ההחלטות, מ-26.5.11, וזו מ- 17.11.11, הן מקשה אחת שיש לאשר כפסק בורר, ולמעשה, ההחלטה השניה רק חוזרת ומאשררת בניואנסים מסויימים את קודמתה, בלא שינוי מהותי. החלטת 26.5.11 (וכותרתה "החלטת ביניים"), קובעת כי הבורר אינו רואה צורך לשנות את מבנה עבודת השליחות באשקלון, דהיינו, השליח הראשי ומנהל העמותה הינו הרב ליברמן ואילו הרב כהן הוא חלק ממפעל השליחות בעיר, ועליו להמשיך ולפעול במתכונת זו. למעשה, הוכרה כפיפותו של המשיב למבקשת ולרב ליברמן כשליחה הראשי ("התובע קבע את סדר עבודת השליחות בעיר באופן שכל שליח נוסף המגיע לעיר עובד תחת הנהלת אגודת חב"ד אשקלון בתחום מסויים וכחלק מאותה עמותה...במתכונת זו הצטרף לשליחות הנתבע...ביה"ד לא רואה צורך לשנות את מבנה עבודת השליחות בעיר אשקלון... דהיינו, שכל השלוחים מהווים חלק מהמבנה הכללי של אגודת חב"ד אשקלון, והשליח הראשי ומנהל העמותה ה"ה הרב מנחם מענדל ליברמן...) יחד עם זאת, ולאור חילוקי הדעות שנוצרו, ניתנו הוראות אופרטיביות, במישורים שונים, הנוגעים לפעילות בית חב"ד מגדל, כדי למזער החיכוכים, ונקבעו הסדרים באשר לחנות תשמישי הקדושה, חשבון הבנק וזכויות החתימה, יעוד הכנסות החנות, אופי העלון השבועי המופץ בעיר ועוד. בפסקה ה', לקראת סוף ההחלטה, נאמר כי "עד כ' מנחם אב ידווחו הצדדים לבית הדין כיצד יישמו את ההחלטות דלעיל ובמידת הצורך יציינו את הנושאים שלדעתם צריכים תיקון". בהחלטת 17.11.11 (שכותרתה "המשך החלטות ביניים"), נאמר, כי "בהמשך להחלטות הביניים... ולאחר שבית הדין נתן את החלטתו בכב' אייר תשע"א, התקיים דיון... והצדדים הציגו טענות חדשות וגם ישנות, וכן השגות על החלטת בית הדין". לאחר מכן, ומשנאמר, שלמרבה צערו של הבורר, הפרשה נמשכת מספר שנים וכל פעם צצה סיבה חדשה לעימות מחודש ולמחלוקות נוספות, החליט הבורר לאחר שיקול דעת ארוך ולקיחה בחשבון של ההיבטים וההשלכות, כי "החלטת הביניים מתאריך כב' אייר תשע"א על כל הקדמתה וסעיפיה בתוקפה עומדת, מלבד השינויים הבאים..." וליבת השינויים הם בכך שניתנה הוראה להקמת עמותה חדשה שתיוסד על ידי אגודת חב"ד באשקלון, יחד עם גורמי בית חב"ד מגדל (שבניהול המשיב), ונקבעו הסדרים פרטניים ליסוד העמותה ולהרכב הנהלתה כמו גם לניהולה הכספי. בסיפא הודגש כי "אין בכך משום שינוי בכל סטטוס או מעמד של השליחות והשליחים בעיר, והכל נשאר בדיוק, כפי שהודגש ותואר בהחלטות הקודמות". כאמור - שתי החלטות אלה נתפסות על ידי המבקשת כפסק בורר, או פסקי בורר, הניתנים לאישור על פי החוק. ההחלטה מיום 31.1.13, שעל בטלותה מבוקש כעת להצהיר, אף היא כותרתה "המשך החלטות ביניים", ועניינה באי קיום ההחלטה מיום 17.11.11 בדבר הקמת עמותה חדשה. מאחר שהבורר רואה בהקמת העמותה "בסיס עיקרי לפתרון הסכסוך בין הצדדים", ניתנה הוראה נחרצת להקמת עמותה חדשה תוך חודש ימים, בהרכב של שני חברים נציגי המבקשת, שני חברים נציגי בית חב"ד מגדל וחבר חמישי שזהותו ננקבה והוא מונה על ידי הגוף הבורר. עוד נאמר, כי במשך הזמן יתן ביה"ד החלטה בנוגע לשינויי הרכב חברי העמותה החדשה, ובסיפא נקבע כי "כל שאר סעיפי החלטת ביה"ד מיום כ' מרחשוון תשע"ב תקפים לגבי העמותה החדשה". קיימות "החלטות ביניים" נוספות, ממועדים שונים, שניתנו, לרוב, ככל הנראה, בשל כך שמי מהצדדים פנה וביקש סעד נוסף או דיון, משום שלתפיסתו הצד האחר לא כיבד החלטות קודמות כלשונן, או שפגע בזכויותיו והתנכל לו, לשיטתו, בדרך כלשהי. עם זאת, נדמה, שאופיין של אותן החלטות נוספות הוא, בעליל, כזה של סעדים אופרטיביים או הסדרים ממוקדים שהבורר מוצא להעניק, ואין הן מגלמות הכרעה מהותית בסכסוך, או בחלק מוגדר הימנו, באורח המעלה תהייה שמא מדובר בפסק בורר של ממש, או בפסק חלקי. כמובן, יוטעם, שלשיטת המבקשת כל מה שהוחלט לאחר מועד מתן פסק הבורר הסופי אף אינו יכול להוות החלטת ביניים, שהרי פקעה סמכות הבורר להוסיף ולדון בסכסוך. שטר הבוררות אינו תוחם בזמן מוגדר את סיום הבוררות ותוקפו "הינו לזמן בלתי מוגבל" (סעיף ה' לשטר). אכן, נראה, שהצדדים ראו בהליך משום פתרון גם להכרעות אקוטיות שהצורך בהן עלה, במשך הזמן, ואף הבורר לא היה ער לצורך, ולו הפורמאלי, לסיים את ההתדיינות בצורה ברורה וחד משמעית. עיון בהחלטות השונות, כמו גם בתכתובת שקדמה לנתינתן, ובמסמכים השונים שצורפו על ידי הצדדים לכתבי הטענות, מעלה קיומה של דינמיקה מעניינת שאפיינה את ההתנהלות מצד כל הנוגעים בדבר, הן הצדדים לסכסוך, והן הגוף הבורר הנכבד (ואיני רואה צורך לפרט ולאזכר כל מסמך וכל החלטת ביניים לפרטיהם). דינמיקה זו יצרה בשטח, ובלא שמי מהנוגעים בדבר מחה על כך או סירב ליתן הסכמתו להמשכה, מעין "בוררות מתגלגלת", שבמסגרתה הוסיף הבורר לדון ולהחליט במקטעים מסויימים של הסכסוך, ככל שנדרש לכך, בלא שעלתה דרישה לסיום הבוררות ולמתן פסק בורר סופי, או לפחות להכרזה על איזה מההחלטות הקיימות כפסק סופי ומחייב. הגם, שכנראה ההחלטה מ 26.5.11 נועדה להיות האקט המסכם והסופי של הבוררות, כאשר לפני נתינתה הוגשו סיכומים מטעם באי כח הצדדים, הרי, כאשר גם לאחריה זומנו הצדדים לדיונים, לא הוצגה עמדה חד משמעית, גם לא מטעם המבקשת דהיום, שלפיה, אין עוד סמכות לבורר להיזקק לסכסוך בשל קיומו של פסק בורר סופי, לכאורה. בפניה לביה"ד מטעם ב"כ דאז של המבקשת, הרב עו"ד ש. נפתלין, מיום 8.8.12, (נספח ח לבקשת האישור), אומנם מביעה המבקשת עמדה ולפיה כבר קיים פסק בורר ואין צורך בהתדיינות נוספת, אולם, אף זה נעשה בלשון רפה (המכתב מאזכר קיום החלטות נוספות בהמשך, ללא מחאה, אך תוך הגדרתן כהחלטות שנועדו "לשם קיום ההחלטה הראשונה", ולא ברור למה הכוונה), ובפועל, המשיכה המבקשת להתייצב ולהתדיין בפני הבורר. כך היה עד אשר קצה נפשה של המבקשת, במה שנראה היה בעיניה כזילות ההליך וכאי קיום החלטות הבורר בידי המשיב, וניתנה הודעה על כך שהמבקשת "יוצאת מהמשחק" (במילים אלה) ואינה מתכוונת להמשיך ולהשתתף בהליך (נספח יז' מיום 21.12.12). ההחלטה הראשונה, אשר המבקשת כפרה לגביה בבירור בעצם הסמכות לתיתה, מהנימוק שהבוררות הסתיימה כבר בפסק סופי, היא זו שניתנה בסמוך לאחר אותה "שבירת כלים", ומועדה 31.1.13, ובעקבותיה הוגשה המ"פ 21234-03-13. משהמבקשת החליטה לשים קץ לדינמיקה ה"מתגלגלת" שתוארה, וכלשונה היא "יצאה מהמשחק", אין מנוס, אלא לבחון האומנם, בשלב כלשהו, ניתן פסק בורר כמשמעו בחוק הבוררות, או שמא, ניתנו פסקי בוררות חלקיים, שאז - צודקת היא בטענה שכל שנעשה אחר כך, אינו יכול להיות מעוגן בסמכות שהוקנתה לבורר על פי השטר הקיים, ולפיכך - אין לו תוקף מחייב. בנוסף - אם ניתן לאתר קיומו של פסק סופי, או פסק חלקי, כאמור, זכאית היא, כפי שעשתה, לעתור לאישור אלה על פי חוק הבוררות. להסרת ספק, יוטעם, שאיש מהצדדים אינו טוען (ובדין) כי ניתן לאשר בביהמ"ש החלטת ביניים בבוררות, כזו שאינה "פסק בוררות" במשמעות סעיף 23(א) לחוק. מנגד-לא נטען גם, (ושוב בדין), שקיימת מניעה לאשר בהתאם לחוק גם "פסקי ביניים" כאשר הבורר "מכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים" (סעיף יז' לתוספת הראשונה לחוק, שאומץ בשטר הבוררות דנן, בסעיף ב' המסמיך את בית הדין "להוציא צווים, פסקי דין, ביניים או חלקיים"). כל שהמשיב טוען הוא, שכלל לא ניתן, עדיין, פסק סופי וכי כל הקיים הינו החלטות ביניים, שניתנו בסמכות, אומנם, אך נתונות לשינוי ולעדכון בהמשך ההליך ולקראת מתן פסיקה סופית, שטרם הגיע שעתה. קודם לבחינת המחלוקת המרכזית הזו, לגופה, התלבטתי בשאלה, המוצפת על ידי המשיב, בטיעוניו לפני, האם מנועה המבקשת ומושתקת, מלפנות כעת לביהמ"ש, לאחר שבפועל השלימה עם המשך הבוררות, גם לאחר מתן מה שהיום היא טוענת שהוא פסק סופי, והאם מדובר בחוסר תום לב בכך שהחליטה "לשבור את הכלים" בעיתוי מסויים, לפי בחירתה, כאשר, למשל, הכיוון ואופי ההחלטות שניתנו חדלו להיות לרוחה. בסופו של יום, אני סבור, שאין באמור להקים חסם סף בפני המבקשת ולמנוע בחינה לגופם של דברים. שיקולים החורגים מעניינם הצר של הצדדים הספציפיים, והמדיניות המשתקפת בפסיקה ביחס למוסד הבוררות, מצדיקים שלא לעודד התנהלות של "בוררות מתגלגלת ודינאמית", כפי שהתרחש כאן. יש לחתור לכך שהליך הבוררות ינוהל ויסתיים באופן שיתאם את כללי סופיות הדיון והוודאות השיפוטית, כפי הנקוט והרצוי בהליכים שבפני בתי המשפט. אין מניעה שהצדדים לסכסוך יערכו שטרי בוררות נוספים וחדשים, גם לאחר מתן הכרעה בסכסוך המהותי, ככל שהם חפצים להיעזר בשירותי הבורר לישוב מחלוקות הצצות במהלך יישום הפסק, או, בשל מה שנתפס בעיני מי מהם כאי כיבוד של החלטות קודמות ומחייבות. אולם, כאשר לא כך נעשה, אין זה רצוי שהצדדים יתנהלו תחת משטר של חוסר ודאות ואי הבנות אפשריות ביחס לשאלה אם בכלל הוכרע הסכסוך המרכזי, האם ניתן פסק בורר בר אישור ואכיפה, וביחס למעמדם המשפטי והאופרטיבי של החלטות המשך, יהא כינויין אשר יהא. בהינתן שהבורר עצמו לא סירב להמשיך ולדון בטענות הצדדים, ובשלב מסויים אף הביע עמדה שלפיה טרם ניתן פסק סופי, וכל ההחלטות הן החלטות ביניים בלבד (גם לאחר החלטות 26.5.11 ו- 17.11.11, ראה החלטת ביה"ד מ- 8.1.13, נספח 13 לתגובת המשיב), הרי, קשה לבוא בטרוניה אל המבקשת אשר שיתפה פעולה, עד שלב מסויים, בתהליך. משכך - מסקנתי היא, כי גם מהיבט השיקולים הפרטניים של תיק זה וגם מהיבט המדיניות הרצויה-זכאית המבקשת לעתור להכרעה בשאלת קיום פסק בורר, סופי או חלקי, בסכסוך, ובשאלת איתורו וזיהויו של פסק זה מתוך שלל ההחלטות הקיימות. נקודת המוצא בבדיקת סוגיית הליבה הזו, הינה, בהלכה הפסוקה הברורה, ולפיה, בדומה למה שנעשה ביחס להחלטות שיפוטיות רגילות, לא כותרת ההחלטה היא הקובעת את מהותה, כהחלטת ביניים או כפסק דין חלקי (ובענייננו - פסק ביניים של הבורר) ואף לא ההגדרה שהגורם המחליט סבר כי יש להגדירה בה (ראה דברי כב' השופט נ.הנדל, בש"א 3452/10 אלדנפירי סאלם נ' רמת חובב, החלטה מיום 9.8.10, פסקה 3). הקביעה בכך נעשית על ידי בית המשפט על פי המבחנים המריטוריים שהתגבשו בפסיקה. מדובר ב"מבחן הסופיות" וב"מבחן הסעד". מבחן הסופיות בוחן האם מדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בין הצדדים, שאז מדובר בפסק דין, וככל שנותרו עוד עניינים לדון בהם במסגרת ההליך, הרי מדובר על החלטה אחרת. מבחן הסעד מגלם בדיקה של השאלה "האם נתקבל או נדחה אחד או יותר מן הסעדים המבוקשים בהליך"(ראה בש"מ 860/13, רכבת ישראל בעמ' נ' עיריית מודיעין, מיום 4.4.13, כב' השופט ס. ג'ובראן, ). כאשר עסקינן בבוררות, נקבע, כי החלטת ביניים תיחשב כפסק דין חלקי הניתן לאישור בביהמ"ש כאשר "בקטע כלשהו של ההתדיינות, קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו, או שהוא נשלל ממנו" (רע"א 1249/12 לידר בע"מ נ' שרבט מלכיאל, כב' השופט דנציגר, מיום 5.4.12, , פסקה 3, בעקבות פסה"ד ברע"א 10720/07, יונה נ' ס.א.ד.ר בע"מ מיום 31.8.08, ). עם זאת, לעיתים, החלת המבחנים הללו, ובעיקר יישום מבחן הסעד, אינה פשוטה כלל ועיקר. בעניין "רכבת ישראל" הנ"ל, אוזכרו דברי כב' השופטת ד. דורנר בע"א 6058/93 (מנדלבליט נ' מנדלבליט, פד"י נ"א (4), 354,365), ולפיהם "לא ניתן איפוא לקבוע על יסוד מבחן הסעד אם החלטה היא פסק דין חלקי - ובבוררות פסק ביניים - או החלטה אחרת, אלא לאחר שהעמדת זה מול זה את כתב התביעה או את הסכם הבוררות לעומת ההחלטה". העניין שלפנינו מצריך, אכן, התבוננות שאינה טכנית גרידא בהחלטות שניתנו לאורך הבוררות. ההתנהלות שתוארה, הן של הצדדים, והן צורת עריכת החלטות הבורר וניסוחן, בכל הכבוד, אינה מקלה על איתור "קו פרשת מים" אפשרי, שממנו והלאה כבר קיים פסק בורר או פסק ביניים כהגדרתם. לא רק שאין החלטה המעידה על עצמה, או שעולה מתוכנה במובהק, שהיא מסיימת את הדיון בסכסוך (מבחן הסופיות), אלא, שאין גם אמירה מובהקת באיזה מההחלטות הנדונות שעל פי תוכנה וניסוחה, על פניה, התקבל או נדחה סעד שנדרש על ידי מי מהמתדיינים (מבחן הסעד). אולם - בסופו של יום, ובבחינה לעומק, מסקנתי היא שצודקת המבקשת בטענה הבסיסית שלפיה פועלן המשולב של שתי ההחלטות, מיום 26.5.11, ומיום 17.11.11, הינו, הכרעה מהותית במחלוקות שנמסרו להכרעת הבורר. לגבי דידי, יש לראות את שתי ההחלטות כמקשה אחת שמהווה פסק בורר. ניתן לראות בהחלטה המאוחרת יותר כהשלמה לקודמתה, או לראות בכל אחת משתיהן כפסק ביניים. הנפקות, לעניין התכנות אישור ההחלטות בתור פסקי בורר - זהה. קיימת "נוסחת קשר" בין שתי ההחלטות, כאשר הבורר התכוון מראש ליתן פסק משלים, שבגדרו נשמרה האופציה למודיפיקציות מסויימות ביחס להחלטה הראשונה, וזאת, לאחר תחילת יישום המתווה שעליו הורה. בסיפא להחלטת 26.5.11, נאמר, כפי שכבר צוטט, כי "עד כ' מנחם אב ידווחו הצדדים לבית הדין כיצד יישמו את ההחלטות דלעיל ובמידת הצורך יציינו את הנושאים שלדעתם צריכים תיקון". ואכן, ההחלטה מ 17.11.11 "מתכתבת" עם קודמתה, במובן זה שנאמר שהוגשו טענות והשגות, כפי שניתנה הרשות לעשות בהחלטה הראשונה, ופועל יוצא מליבון אלה, הוחלט לערוך שינויים מסויימים במה שנפסק, אולם, כאשר אין פגיעה בהסדר הבסיסי ובהכרעה המהותית בליבת הסכסוך (וכלשון ביה"ד "החלטת הביניים.. על כל הקדמתה וסעיפיה בתוקפה עומדת מלבד השינויים הבאים... אין בכך משום שינוי בכל סטטוס או מעמד של השליחות והשליחים בעיר, והכל נשאר בדיוק כפי שהודגש ותואר בהחלטות הקודמות"). ניתן לנסח את הדבר כך, שפסק הבורר הינו זה שניתן ב 26.5.11, בנתון לשינויים ולתוספות שנעשו בהחלטת 17.11.11. הנקודה המכרעת להגעה למסקנתי דלעיל, המאמצת את קו הטיעון של המבקשת, היא בכך, שההחלטות הללו חרצו את גורל הסכסוך המהותי בין הצדדים. סכסוך זה נסב, כפי שפורט לעיל, אודות שאלת הכפיפות או העצמאות של בית חב"ד בשכונת מגדל, בניהול המשיב, הרב כהן, בזיקה למעמדה של המבקשת - עמותת אגודת חב"ד אשקלון, בניהול הרב ליברמן. הגוף הבורר אכן נטע מסמרות בשאלה זו והכריע בליבת הסכסוך. במובן זה, ניתן לאתר "קו פרשת מים" של ממש בבוררות, כשאחרי ההחלטות הללו המשך ההתדיינות היא סביב היישום, הפן האופרטיבי של התנהלות המוסדות האלה והממשק ביניהם, וניסיונות לגשר בדרך כלשהי על התהום הפעורה בין הצדדים, כאשר מי מהם אינו משלים ומקבל על עצמו את ההכרעה העקרונית. אותה הכרעה עקרונית, כפי שעולה מהחלטת 26.5.11, נחזית כמקבלת את עמדת המבקשת, ודוחה את הגישה "הבדלנית" של סניף מגדל, ובמובן זה יש לראות בה משום הענקת אחד הסעדים המבוקשים בהליך, כאשר באים להחיל המבחנים נשוא ההלכה הפסוקה כמפורט לעיל. בה במידה, ניתן לומר, שההוראות המשלימות בהחלטה מ- 17.11.11, בדבר הקמת עמותה חדשה בהרכב פריטטי, יש בה משום "שדרוג" מסויים במעמד סניף מגדל, ואימוץ, אמנם מוגבל, של תפיסת המשיב את ההיררכיה ומוטת השליטה שבין המבקשת למוסד - סניף שבניהולו. משמע - יש בכך הענקת סעד שהתבקש על ידי המשיב דווקא. כך או כך, מדובר בהכרעות מהותיות הנוגעות לליבת הסכסוך, והעונות על הקריטריונים להגדרתן כפסקי בורר או כפסקי ביניים, שהם ברי אישור לפי חוק הבוררות. כל שנעשה לאחר מכן - כבר אינו חוסה תחת כנפי שטר הבוררות הקיים, וכל שהוחלט לפני כן - אינו אלא החלטת ביניים על כל הנפקויות. מנימוקים אלה, החלטתי לקבל את הבקשה לאישור בוררות נשוא הפ"ב 56872-12-12, וממילא מוצהר שלהחלטה מיום 31.1.13 אין תוקף של החלטת בורר, לא כל שכן, כזו של פסק בורר, ונעתרת בזיקה לכך המרצת הפתיחה ה"פ 21234-03-13. על המשיב לשאת בהוצאות המבקשת ושכ"ט עו"ד שלה בסכום כולל של 15,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררשאלות משפטיות