לטענת המשיב, מעולם לא נחתם הסכם בוררות כלשהו ולא קיים הסכם בכתב בו מביעים הצדדים את הסכמתם להפנות את הסכסוך שביניהם לבוררות ולמנות את הרב ניסים הררי כבורר. לטענתו, בהעדר הסכם בוררות, קמה עילה לביטול הפסק מכוח הוראת סעיף 24(1) לחוק, לפיו רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות אם "לא היה הסכם בוררות בר תוקף"; וכמו כן, עקב העדר הסכם קמו גם העילות הנוספות שבסעיפים 24(2) לחוק ("הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין"), ו24(3) לחוק ("הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"). לגרסתו של המשיב, מדובר בהתייעצות עם גורם רבני-הלכתי ולא בקיום הליך בוררות פורמלי, ועל כן, אין כל תוקף מחייב לפסק ההלכתי שהוציא הרב מתחת ידו. בתגובה לטענה זו מפנה ב"כ המבקש לפסיקה הענפה לפיה תתקיים דרישת החוק להסכם בוררות בכתב אף אם לא נערך הסכם פורמלי בין הצדדים, אם ניתן להצביע על מסמכים כתובים אחרים המקימים את המסקנה כי הצדדים אכן הסכימו כי הסכסוך שביניהם יוכרע באמצעות הליך של בוררות. על בסיס ההלכה האמורה, מציין ב"כ המבקש את העובדה כי ביום הפניית הסכסוך להכרעתו של הרב הררי, קרי, ביום 13.9.12, קיימו הצדדים דיון בפניו, בו העלו את כל טיעוניהם, ובסופו חתמו הצדדים על מסמך (נספח ב' לבקשת הביטול של המשיב), המסכם את מסקנותיו הראשוניות של הבורר, ובו נקבע חיובו של המשיב לשלם למבקש את אותם סכומים בדיוק בהם חויב בפסק הדין הסופי מיום 22.10.12. לטענת ב"כ המבקש, חתימת הצדדים על המסמך האמור מאשרת, במסמך כתוב וחתום, כי הצדדים מקבלים על עצמם את סמכותו של הרב הררי לדון בעניינם כבורר; ועל אף שהמסמך נחתם רק בתום הדיון, בכוחו למלא את החסר בהעדר הסכם בוררות בכתב, ואין כל חובה כי ההסכם ייחתם על ידי הצדדים דווקא לפני שהבורר החל במלאכתו. ב"כ המשיב מבקש לדחות את הפרשנות שמייחס המבקש למסמך האמור, ולטענתו, המשיב לא התכוון בחתימתו אלא לאשר את עצם קבלת המסמך לידיו, הא ותו לא. לאחר עיון במסמך, נחה דעתי שיש לקבל את עמדת המבקש. ראשית אציין, כי אכן ניתן למלא אחר דרישת הכתב לקיומו של הסכם בוררות גם במסמכים כתובים שנערכו תוך כדי הליך הבוררות, אף אם אין בהם הצהרה מפורשת בדבר הסכמת הצדדים למסור את הסכסוך שביניהם להכרעתו של הבורר, אם בכל זאת ניתן להסיק מהם כי הצדדים אכן הסכימו לקיים את הליך הבוררות. כך, לדוגמא, נקבע בע"א 65/85 עירית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29: המשותף לכל הסכם בוררות מצד הנדרש הוא, שיהיה לו ביטוי בכתב. מכאן ואילך המגוון רחב... אין צורך שההסכם ייערך במסמך מיוחד בפני עצמו. יכולה ההסכמה להתגבש לתוך התכתבות... כשמתוך צירוף המסמכים נובעת הסכמת הצדדים השונים למסור סכסוכים שביניהם לדיון בבוררות. ראו גם, אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מורחבת, 2005) בעמ' 34 - 35: רע"א 141/11 אלבקס וידאו בע"מ נ' Tyco Building Services Pte Ltd. (17.2.11, פסקה 14). ראו גם החלטות מותב זה: הפ"ב (י-ם) 4157-03-11 יעקב אלמלח נ' יוסף מזרחי (15.8.11, פסקה 7); הפ"ב (י-ם) 52405-01-11 מיכאל כהן נ' דוד אלמוג (7.12.11). באשר לפרשנות המסמך אליו מפנה המבקש, אין לדעתי כל אפשרות לפרש את המסמך החתום על ידי הצדדים בכל דרך אחרת אלא כהכרה, בהסכמה, של סמכותו של הבורר לפסוק בסכסוך שביניהם, ובפרט לאור העובדה כי המסמך מנוסח במונחים מחייבים, המטילים על המשיב חובה לתשלום למשיב "בדין ודברים" שהיו בין הצדדים. טענת ב"כ המשיב כאילו שהמשיב חתם על מסמך זה אך ורק כדי לאשר את קבלתו לידיו, בעוד שפנייתו לרב נעשתה אך ורק לשם קבלת "פסק הלכה" ולא להכרעה מחייבת כבורר, אינה משכנעת ואינה מתקבלת, מאחר שכאמור, המסמך כולל חיובים מפורשים כלפיו (לרבות סכומי החיוב וקביעת מועד התשלום), דבר אשר אינו מתיישר עם בקשת פסק הלכה גרידא; ואילו היו למשיב טענות או מענות נגד קביעות הבורר באותו מסמך, עקב כך שכלל לא הסכים להסמיך את הרב לשמש כבורר בין הצדדים, חזקה עליו שלא היה חותם על המסמך, או לפחות היה מציין מעל חתימתו שאין הוא מסכים לסמכותו של הבורר ו/או למסקנות המשתקפות במסמך. לדעתי, אפוא, אין כל דרך להבין אחרת את חתימתו של המשיב על המסמך האמור פרט לכך שקיבל על עצמו את סמכותו של הבורר כנטען על ידי המבקש. לא זו אף זו, במקביל לחתימת המשיב על המסמך האמור, הוציא שיק באותו יום לטובת המבקש על סך 20,000 ₪, כשמעשה זה מעיד כמאה עדים כי המשיב קיבל על עצמו את העיקרון שהינו חייב בתשלום כלשהו לידי המבקש. אומנם, המשיב טוען כעת כי בתשלום האמור התכוון להביע את התנגדותו לסכומים הגבוהים יותר בהם חויב במסמך האמור, וכי התשלום של 20,000₪ היווה לדעתו תשלום מלא בגין העבודות שביצע המבקש עבורו, שהינו סכום השווה לסכום שבו חויב שָכֵן בגין עבודות זהות, והינו גם הסכום אשר לטענת המבקש פסק בעניינו הרב נוסבוים, אתו התייעץ לאחר ששמע מן הבורר את הסכום - המופרז מאד לדעתו - שהינו מחייבו לשלם למבקש. ברם, גם אם נכון היה לקבל את גרסתו של המשיב כאמור, אין בה כדי לשלול את העובדה כי קיבל על עצמו את סמכותו של הרב ניסים הררי לדון בעניינו, אלא שהתנגד לתוצאה של ההליך ולא לעצם קיומו. משכך, הרי שאין בכוחו של בעל דין לקבוע חד צדדית, לאחר קיום הליך של בוררות, כי הוא אינו מקבל את התוצאה אליה הגיע הבורר, וכי במקום זה יקבע הוא לעצמו את הסכום שישלם לצד שכנגד; וזאת אף אם עשה זאת לטענתו בהתאם לדעה "הלכתית" שקיבל מרב אחר. שהרי, עובר לחתימת המשיב על המסמך האמור השמיעו הצדדים את טענותיהם בפני הבורר, תוך השתתפות מלאה בהתדיינות מצד המשיב, ללא שיעלה כל טענה בדבר העדר סמכותו המחייבת של הרב כבורר בין הצדדים; ואף לאחר שקיבל את המסמך לידיו וחתם עליו, הרי שמניסוחו ניתן היה להבין בצורה חד משמעית כי המדובר במסמך מחייב ומכריע, זאת לאור ההוראה הכלולה בו המחייבת את המשיב לבצע את התשלומים בהם חויב "תוך 30 יום", וגם אז לא השמיע כל טענה בדבר העדר סמכותו המחייבת של הבורר. מכאן, ולאחר שהמשיב לא השמיע את התנגדותו לסמכות הבורר בהזדמנויות שעמדו לרשותו לשם כך, אלא רק בדיעבד במסגרת הבקשה שהגיש לביטול פסק הבורר, מתחייבת המסקנה כי המשיב מנוע ומושתק מלטעון לחוסר סמכות מצד הבורר. סעיף 24(3) לחוק: חריגה מסמכות - מתן פסק דין בהעדר ללא אזהרה מצד הבורר מוסיף ב"כ המשיב וטוען כי במעמד מתן פסק הבוררות ביום 22.10.12, המשיב כלל לא הוזמן להתייצב בפני הבורר, ופסק הבורר ניתן בנוכחות הצד שכנגד בלבד; בעוד שהמשיב קיבל לידיו את הפסק רק מאוחר יותר. לטענת ב"כ המשיב, בעשותו כן, הפר הבורר את הוראות סעיף י' לתוספת לחוק, לפיו, "הבורר לא יקיים ישיבה בהעדר בעל דין אלא אם הזהיר אותו, בכתב או בעל-פה, שידון באותה ישיבה בהעדרו אם לא יתייצב". בתשובה טוען ב"כ המבקש כי סעיף י' האמור כלל לא חל בנסיבות האמורות, וזאת מאחר שפסק הדין שניתן ב- 22.10.12, אינו מוסיף או משנה במאומה בהשוואה לפסק "הזמני" מיום 13.9.12, והחיובים המפורטים בפסק הסופי מיום 22.10.12 הם בדיוק אותם חיובים המופיעים בפסק הזמני הקודם; כך שאין המדובר כלל בישיבה או דיון נוסף, אלא חזרה על קביעות שכבר נקבעו בעבר. לטענת ב"כ המבקש, עת ניתן הפסק הזמני בספטבמר 2012, התכוון הבורר לקיים דיון נוסף על מנת לדון במרכיבים נוספים של התביעה שהוגשה להכרעתו, אלא שבעקבות הודעת המשיב כי אין בכוונתו להמשיך להתדיין בפני הבורר, החליט הבורר כי אין טעם להמשיך ולהתדיין בסוגיות חדשות בהם טרם שמע טיעוני שני הצדדים, ועל כן הוציא באוקטובר 2012 פסק סופי החופף במדויק את שקבע בפסק הזמני הקודם. בנסיבות אלו, לא נגרם כל נזק דיוני למשיב מן העובדה כי לא הוזמן להתייצב למועד מתן פסק הדין ב- 22.10.12, ועל כן אין להתייחס ל"פגם" זה, אף אם ניתן להגדירו כפגם, בעוצמה המתבקשת לשם ביטול פסק הבורר כפי שניתן. גם עמדה זו של המבקש מקובלת עלי, ודין הטענה האמורה של המשיב להידחות. מעבר לנימוקים שפירט ב"כ המבקש כדלעיל, אין לדעתי להחיל את הוראות סעיף י' האמור למועד דיון שכל מטרתו למסור לבעלי הדין את פסק הדין של הבורר. ההוראה כי לא ניתן לקיים דיון בהעדר בעל דין אלא לאחר שהבורר הזהירו כי יקיים את הדיון בהעדר אם לא יתייצב, מטרתה להבטיח כי לא תיפגענה הזכויות הדיוניות של בעל דין בדרך של קיום דיון בהעדרו ללא שיהיה מודע לכך שהבורר עלול לעשות כן. מאידך גיסא, כשמזמין הבורר "דיון" למטרה ספציפית של מסירת פסק דינו לידי הצדדים, הרי שלא ייגרם כל נזק דיוני לבעל דין אף אם לא יתייצב לאותו דיון ולא יקבל את פסק הדין לידיו בדיוק באותו מועד. במקרה דנן, מאחר שהבורר לא קיים כל דיון מהותי באותו מועד, לא שמע טיעונים של בעל הדין שהתייצב לדיון, לא חקר אותו, ולא נקט בכל פעולה דיונית אחרת המאפיינת קיומו של דיון "שיפוטי", הרי שאין כל פגם בנעשה, וכאמור, טענה זו של המשיב דינה להידחות. סעיף 24(4) לחוק: "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" טוען ב"כ המשיב כי נפל פגם מהותי נוסף בניהול הבוררות מכיון ש"המשיב [המבקש בהליך דנן - ב.ג.] באישיותו הדומיננטית השתלט על הישיבה, והמבקש [המשיב דנן, ב.ג] , אזרח שוויצרי מאופק ומנומס נהג בהתאם, ולפיכך האזין הרב ניסים למשיב, ודה פקטו לא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו...". עקב כך, טוען ב"כ המשיב כי תוצאת פסק הבורר מעוותת ולא מאוזנת, ולכן אף מסיבה זו דין הפסק להתבטל. בתשובה טוען ב"כ המבקש שתי טענות: ראשית, המבקש מכחיש את עצם הטענה כי נמנעה מהמשיב מלהשמיע את טענותיו, ולגרסתו של המבקש, בדיון שהתקיים בפני הבורר השמיעו שני הצדדים את מלוא טענותיהם ללא הפרעה. שנית, לאחר תום הדיון האמור הודיע המשיב כי אין בכוונתו להמשיך ולהתדיין בפני הבורר, ובנסיבות אלו, טוען ב"כ המבקש כי אין למשיב להלין אלא על עצמו; שהרי אם חש שטרם מיצה את מלוא טיעוניו בפני הבורר, היה יכול לעשות זאת אילו היה מסכים להמשיך ולהתדיין בפני הבורר, והוא זה אשר הפסיק חד-צדדית את השתתפותו בהליך. לטענת ב"כ המבקש, אין להיזקק לטענה כי נמנעה מבעל דין ההזדמנות להעלות את טענותיו בפני הבורר, עת יצר אותו בעל דין במו ידיו את הנסיבות אשר מנעו ממנו מלעשות כן. יוער, כי פרט לטענה בדבר השתלטות המבקש על הדיון, לא הוגשה כל ראיה לאימות טענה זו; ולטענת המבקש, כאמור לעיל, שני הצדדים השמיעו את מלוא טענותיהם ללא הפרעה. כמו כן, מקובלת עלי הטענה כי המשיב מנוע מלטעון כי מתקיימת העילה לביטול שבסעיף 24(4) לחוק, עת אותו בעל דין הטוען זאת נטש את ההליך באופן חד-צדדי. ראו, לדוגמא, ע"א 785/82 גרסטל נ' מבנה כפה חפץ בע"מ, פ"ד לו(3) 292, בעמ' 298, שם קבע כב' הנשיא שמגר כדלהלן: ביטולו של פסק של בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות ... ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל... יפים לענייננו גם הדברים, אותם מביאה ד"ר ס. אוטולנגי במאמרה "על העילות לביטול פסק בורר" עיוני משפטי ב' (תשל"ב - ל"ג) 71, 86 מדברי השופט י. חריש בת"א (ת"א) 1730/71: 'אין עילת ביטול קמה לבעל דין אלא מקום שהיה מצד הבורר מיאון שלא כדין ליתן את ההזדמנות, ולא כבענייננו, שההזדמנות היתה נתונה ורק צריך היה ליטול אותה, והטוען לא נטלה משיקוליו שלו, בין שיקולים ובין שאינם שיקולים. כאשר הטוען מעצמו נמנע מהבאת ראיה ומהשמעת טענה, והוא מניח לדברים להתגבש כדרך שהוצגו על ידי הצד שכנגד, אין לדבר כלל על הזדמנות שלא ניתנה, כלשון החוק, ואפילו לא על הזדמנות שלא היתה, אלא על הזדמנות שהוחמצה'. כאמור, בהחלטתו של המשיב להודיע חד צדדית על סירובו להמשיך ולהתדיין בפני הבורר, גרם הוא עצמו לכך שטענותיו הנוספות, ככל שלא העלן בדיון שהתקיים וככל שאכן נשארו כאלה, לא תישמענה על ידי הבורר גם בהמשך. בנסיבות אלו, לא תישמע כל טענה לקיומה של עילה לביטול הפסק מכוח סעיף 24(4) לחוק, ודין טענה זו, איפוא, להידחות. סעיף 24(10) לחוק: הוצאת כתב סירוב כפי שעולה מעיון בנספח ה' לבקשת הביטול, מדובר במסמך שהוציא הבורר בו קבע כי לנוכח סירובו של המשיב לציית לפסק הבורר, ניתנה למבקש היתר הלכתי לפנות לבית המשפט האזרחי. כידוע, בעלי דין הרואים עצמם מחויבים לדין תורה לא יפנו לקבלת סעדים בבתי המשפט האזרחיים אלא אם כן יקבלו לכך היתר ממורי ההוראה ההלכתיים המקובלים עליהם, וכך עשה המשיב במקרה דנן. תמוהה, אפוא, טענת ב"כ המשיב כאילו שמדובר ב"כתב סירוב" מהסוג הפוגע בזכויות בסיסיות שלו באופן המעלה עילה לביטול הפסק כולו מכוח סעיף 24(10) לחוק. ניסוחו של המסמך האמור אינו מעורר כל תהייה, ואין להעלות כל טרוניה נגד המבקש מעצם הפניה לקבלת פסק הלכה מהסוג הזה לאור מגבלות ההלכה האמורות - לפי השקפת עולמו ההלכתית של המשיב - לבל יפנה לבתי משפט האזרחיים ללא קבלת היתר מראש לפי דין תורה. דין טענה זו, אפוא, להדחות אף היא. טעמי צדק ב"כ המשיב המלומד מסיים את מכלול טענותיו בהעלאת הטענה כי השארת פסק הבורר על כנו תגרום למבקש עיוות דין, "שכן בהתאם לפסק הדין על המבקש לשלם למשיב סכום ניכר בלא כל עילה ו/או יסוד בדין". לדבריו, החיובים הכלולים בפסק הבורר חורגים חריגה מהותית וקיצונית מהסכומים הראויים, בהתחשב בעובדות המקרה, ובפרט לאור העובדה - כך לטענתו - כי שכן נוסף, אשר עבורו ביצע המבקש בדיוק את אותן עבודות, חוייב בתשלום של 20,000 ₪ בלבד, בעוד שבמקרה דנן חייב הבורר את המשיב בסכומים דלהלן: 17,665 ₪ (חצי מההוצאות); 18,900 ₪ (הוצאות בניה עבור 30 מ"ר); ועוד 15,000 דולר (הוצאות שבח), היינו סה"כ יותר מפי ארבע בהשוואה לשכן. לטענת ב"כ המבקש בתגובתו, אין כלל להתחשב בטענות מהסוג הזה, מאחר שבעצם הן אינן אלא וריאציות של הטענה לקיומה של "טעות על פני הפסק", וידועה ההלכה שבדיני בוררות, כי בית המשפט לא ייזקק לטענת "טעות על פני הפסק". הגם שבעבר ניתן היה להעלות טענה זו, הרי שכבר עשרות בשנים חלה ההלכה הברורה, הנובעת גם מתוך עיון ברשימה הסגורה של עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק, כי עילת הטעות על פני הפסק כבר אינה קיימת בלקסיקון של הלכות הבוררות כעילה לביטול פסק הבורר, ואין זה מתפקידו או מסמכותו של בית המשפט לבחון את נכונות הפסק, בין אם לפי הדין האזרחי ובין אם לפי דין תורה ובין אם לפי שיקול דעתו העצמאי של הבורר. אי לכך, טוען ב"כ המבקש כי אין להתייחס כלל לטענה מהסוג הזה ודינה להידחות. עמדת ב"כ המבקש נכונה, ואין כל מקום לשקול את הטענה כי בפסק הבורר נפלה טעות לגופו של העניין - חמורה ככל שתהיה לדעתו של בעל הדין המבקש את ביטול הפסק. זאת ועוד, טענתו של ב"כ המשיב כאילו שיש לבטל את פסק הבורר מאחר שהוא גורם בהכרח לעיוות דין בתוצאתו, אף היא - דינה להידחות. המונח "עיוות דין" אכן מופיע בחוק הבוררות, בסעיף 26(א) שבו, אלא שהוא רלבנטי במובן ההפוך מזה המציג ב"כ המשיב. לפי סעיף 26(א) לחוק, "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". פירושו של דבר, שאם מצא בית המשפט כי אכן קיימות עילות לביטול פסק הבורר מתוך רשימת העילות שבסעיף 24 לחוק, אף אז מוסמך בית המשפט לדחות את בקשת הביטול אם מצא כי למרות קיומה של עילה או עילות כאמור, לא ייגרם עיוות דין מהשארת פסק הבורר על כנו. במקרה דנן, מאידך גיסא, מבקש ב"כ המשיב לבטל את פסק הבורר מאחר שלטענתו קיים עיוות דין בפסק האמור; ואין זה אלא טענת הטעות על פני הפסק, אשר אינה מהווה עילה לביטול פסק בורר. לפי חוק הבוררות בניסוחו דהיום, אף אם לדעתו של בעל הדין המבקש את ביטול הפסק, התוצאה של הפסק הינה מעוותת וגורמת לנזק כספי חמור, אין בכך כשלעצמו כדי להביא את בית המשפט לביטול הפסק, ובית המשפט כלל לא ייכנס לבחינת הטענה האמורה. ויפים לענייננו דברי הספרי הידועים בפרשת שופטים (פסקה יא) על הפסוק (דברים יז, יא): "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך ימין ושמאל" - אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל - שמע". טענות נוספות במסגרת הדיון שהתקיים לפניי התעוררו מספר נקודות נוספות המצביעות על ליקויים טכניים נוספים בפסק הבורר כפי שניתן. ברם, ייאמר כבר עתה, כי אין בליקויים אלה כדי להביא לביטול הפסק, ומכוח הוראות סעיף 26(ב) לחוק, מוסמך בית המשפט לתקן את הליקויים האלה בלי שיבטל בגינם את הפסק עצמו. ראשית, בפסק הבוררות נקבע חיוב כלפי "משפחת נויפלד" בלא שיפרט הבורר אנשים ספציפיים המחוייבים בסכומים הנקובים בפסק, וללא שיופיעו מספרי תעודת זהות ופרטים מזהים אחרים. אכן, פסק בורר חייב לכלול - כפי שחייב פסק שיפוטי לכלול - פרטים מזהים של החייב, כדי שניתן יהיה לאכוף את הפסק בהוצאה לפועל או בפני כל רשות רלבנטית אחרת. אי לכך, יגיש ב"כ המשיב את פרטי החייבים ויינתן פסיקתא להשלמת פסק הבורר בהתאם. שנית, מעיון בפסק הבורר עולה לכאורה כי אין הנמקה של ממש בקביעותיו של הבורר, וזאת בניגוד לברירת המחדל הקבועה בסעיף טו1 לתוספת לחוק, לפיו מחוייב הבורר במתן נימוקים בפסק הבוררות. ברם, יצוין, כי טענה זו לא הועלתה על ידי ב"כ המשיב בבקשתו לביטול; וכמו כן יצוין, כי מעיון חוזר בפסק עולה קיימת הנמקה (אם כי מינימאלית), בכך שכל סכום מלווה בתיאור של אופיו ובסיסו: 17,665 ₪ (חצי מההוצאות); 18,900 ₪ (הוצאות בניה עבור 30 מ"ר); ועוד 15,000 דולר (הוצאות שבח). מעבר לכך, מטרתה האינפורמטיבית של חובת ההנמקה לא תצדיק תמיד מסקנה בדבר קיומה של עילה לביטול לפי סעיף 24(6) לחוק ("הותנה בהסכם הבוררות שעל בורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן"; ובהעדר התייחסות לחובת ההנמקה בהסכם הבוררות, ומכוח סעיף 2 לחוק, תחול הוראת סעיף טו1 לתוספת לחוק המחייב הנמקה כברירת מחדל), אם העדר ההנמקה אינו גורם לעיוות דין. לאור ההסברים הקצרים הצמודים לכל סכום וסכום, לא ניתן לומר כי נגרם עיוות דין מכך שהבורר לא הרחיב את היריעה בהסברים מפורטים נוספים באשר לבסיס קביעת הסכומים האמורים. סיכום לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיימת עילה כלשהי לביטול פסק הבורר. אי לכך, אני דוחה בזה את בקשת המשיב לביטולו של הפסק, ואני מאשר בזה את פסק הבורר מיום 22.10.12 (ו' חשוון תשע"ג). אני מחייב בזה את המשיב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המבקש בסך 5,000 ₪. חוזהיישוב סכסוכיםמסמכיםבוררותהסכם בוררות