פטור ייחודי ללא הגבלה בזמן לנכס בודד בתוך איזור תעשיה מאוכלס היא טוענת כי בית המשפט שגה הן בהתייחסות המשפטית למהות מס הארנונה ולחבות המחזיק בנכס לשלמו, והן בהיבט העובדתי של הקביעה כי הנכס אינו ניתן לשימוש. תוצאת פסק הדין לשיטת המערערת היא "עיגון של פטור בלתי חוקי מתשלום מס חובה, קביעה אשר לעצמה איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הוראות הדין...". בהיבט העובדתי מרחיבה המערערת וטוענת כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לפרטים מהותיים וחדשים אשר נחשפו בפניו והועלמו מבית משפט קמא עובר למתן פסק הדין הראשון - שם התנהל לטענתה הליך נטול ראיות. אותם ממצאים שהמערערת לא אחזה בהם בעת שניתן פסק הדין הראשון מלמדים כי בנכס נעשה שימוש. המערערת מוסיפה כי הנכס אף נמכר על ידי המשיבה תמורת ממון רב. בנוסף טוענת המערערת כי איזור התעשיה שבו מדובר עבר שינוי במהלך הזמן. לטענת המערערת בית המשפט התעלם מהראיות שעמדו לפניו על מצב המבנה, על כך שהוא מחובר למים ולחשמל, ומהתמונות שצירפה מהן עולה שניתן להשתמש בו וכן כי נעשה בו שימוש בפועל. עוד נטען כי מסקנתו של בית משפט קמא אינה מבוססת על התנאים למתן פטור כפי שקבועים בדין ובית המשפט יצר פטור משלו מתשלום ארנונה. בדיון שהתקיים סיכם בא כוח המערערת את עמדתו בכך שבית המשפט נפל לשגגה מהבחינה העובדתית (עמ' 4, ש' 14). עמדת המשיבה היא כי יש לקיים את פסק דינו של בית המשפט מטעמיו. מנהל המשיבה, מר חיים דינרמן, שהופיע בשמה בבית משפט קמא ובבית משפט זה תאר את העובדות התומכות בפסק הדין הראשון ובפסק הדין מושא הערעור. יצוין, כי בדיון שהתקיים גם הודיע מנהל המשיבה כי ההליך בשנת 2006 התקיים תוך הבאת ראיות וכי הוא עצמו אף העיד במסגרת ההליך האמור, והדברים האמורים לא נסתרו על ידי בא כוח המערערת. הוא חזר והבהיר כי המקום היה ונשאר לא ראוי לשימוש וכי לא הייתה בו כל פעילות. לדברי מר דינרמן מכירת המבנה נעשתה בשנת 2011 לאחר שביוני 2010 השלים משרד המסחר והתעשיה את הגישה למבנה, סלל ועשה את עבודות הפיתוח ואז בעל הנכס השכן החל לדבר איתו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, סבורני כי דין הערעור להידחות, וכך גם אציע לחברי. השתק הפלוגתא הינו ענף של דוקטרינת מעשה בית דין. מאחורי דוקטרינה זו עומד הרעיון של סופיות הדיון, וככזה, אין הוא כלל טכני פורמאלי, אלא כלל שימושי המיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. השיקולים העיקריים המעצבים את תוכנו של כלל ההשתק, ותוחמים את גבולות חלותו, הם האינטרס הציבורי כי יהיה סוף לדיוני המשפט, והאינטרס הפרטי של בעל הדין, שלא יהיה נטרד מספר פעמים בשל אותה עילה או אותה פלוגתא. שיקולים אלו שלובים יחדיו, ומהווים תמריץ ראוי לבעלי הדין לרכז ולמצות את זכויותיהם הדיוניות במסגרת התדיינותית אחת (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), 12-15 (להלן: "זלצמן"). השתק הפלוגתא הוגדר על ידי כב' הנשיא אגרנט כדלהלן: "הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדיון וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של eadem quaestio ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (collateral estoppel) או "השתק הפלוגתא" (Issue estoppel)" (ע"א 246/66 שמואל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968), ראו גם ע"א 303/79 שלמה אבני נ' משה גליקסמן, פ"ד לה(1) 92, 95-97 (1980)). עם השנים עיצבה הפסיקה מספר תנאים על מנת לבחון את קיומו של השתק הפלוגתא: הראשון, כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. השני, כי התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. השלישי, כי ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהעדר הוכחה; והאחרון, כי ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000), כן ראו זלצמן 141, וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, התשס"ט-2009), 112, 114). בחינת התנאים האמורים לקיומו של השתק פלוגתא מעלה כי אלה מתקיימים בענייננו. משעה שהמערערת ריכזה טענותיה העובדתיות במצבו של הנכס בתקופה עליה נסב פסק הדין הראשון (דהיינו עד פברואר 2006), הרי שמדובר באותה פלוגתא ממש, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים - מצבו האמיתי של הנכס והאם מצב זה מצדיק מתן פטור מארנונה. ודוק: כפי שקבע בית משפט קמא, המערערת לא הביאה ראיות על מנת להראות כי חלו שינויים בנכס לאחר התקופה מושא פסק הדין, אשר יתכן ומצדיקים דיון מחדש בתקופה זו, אלא ריכזה טענותיה בכדי להוכיח את העובדה שפסק הדין הראשון בטעות יסודו, שכן לא עמדו בפני בית המשפט כל העובדות הרלוונטיות. אלא שמחלוקת זו לובנה בין הצדדים באופן יסודי, כאשר למערערת היה יומה בבית המשפט וכאשר בית המשפט קבע באופן פוזיטיבי, באופן שהיה חיוני לצורך מתן פסק הדין, כי הנכס לא היה בשימוש באופן שהצדיק מתן פטור מארנונה. המערערת לא ערערה על פסק דין זה, ולפיכך פסק הדין הינו חלוט ומקים השתק פלוגתא על כל היבטיו העובדתיים והמשפטיים. אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה הפטור שניתן במסגרת פסק הדין הראשון הינו מוגבל בזמן ואין לו כל השלכה לתקופות מאוחרות יותר. דוקטרינת השתק הפלוגתא והרציונלים שבבסיסה חלים גם במקרה בו מדובר בארנונה הנגבית על ידי רשות מקומית מהתושב. אין להיתלות בכך שמדובר בשנת מס חדשה, המנותקת משנת המס הקודמת (ראו והשוו ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(4) 769, 780-781 (2003), שם נדונה טענת השתק פלוגתא במקרה דומה, אך נדחתה לגופה בשל אי עמידתה ביתר התנאים). אין כל הצדקה להטריח ולהטריד את התושב במחלוקת אשר כבר הוכרעה לגופה על ידי בית המשפט המוסמך והפכה לחלוטה, הן מבחינת האינטרס הציבורי של סופיות הדיון והן מבחינת האינטרס הפרטי של בעל הדין. הכרעה זו נובעת לא רק מדוקטרינת מעשה בית דין, אלא גם מהיותה של המערערת רשות ציבורית הכפופה לכללי המשפט המנהלי, ובמסגרתם לחובה לנהוג בסבירות. כאשר הוכרע כי מצב עובדתי מסוים מהווה יסוד לפטור מארנונה, והרשות מבקשת לשנות מהכרעה זו - עליה להוכיח כי חל שינוי כלשהו בנסיבות, בחוק, בהלכה, או בכל נימוק אחר. הטענה הנכונה לפיה כל שנת מס "עומדת בפני עצמה" אינה מהווה נימוק עצמאי לשינוי מדיניות, ללא כל נימוק נוסף (השוו עמ"נ (תל אביב) 268/08 קרן ביטוח נזקי טבע מחקלאות בע"מ (קנט) נ' עיריית תל אביב יפו (23.2.2011), שם דובר על שינוי מהחלטת וועדת ערר קודמת). בעניין זה קיים טעם לפגם גם בעובדה שהמערערת המשיכה לשלוח הודעות חיוב בארנונה על פי שיטתה, מיד לאחר שערכאה שיפוטית נתנה את דעתה וקבעה את קביעתה כי חיוב כאמור הינו שלא כדין. הדברים אמורים במיוחד בהתחשב ביתרון הגדול הקיים לרשות הציבורית, לאמון הניתן לה בעיני החוק ומערכת המשפט, ולכלי האכיפה המשמעותיים המצויים בידה דווקא בכל הנוגע לדיני המס וגבייתו מהתושב. יתרונות אלו מחייבים את הרשות לוודא כי פעולותיה אכן תואמות את הנורמות הראויות והמצופות מכל רשות מנהלית באשר היא. לא שוכנעתי גם בטענתה של המערערת לתרמית מצד המשיבה, שהתבטאה לטענתה בשינויי גרסאות ובהסתרת עובדות מצידה במסגרת ההליך מושא פסק הדין הראשון, ולפיכך מצדיקה את דחייתו של כלל ההשתק. ראשית, במסגרת טענה לקיומה של תרמית אשר הובילה לטעות בפסק הדין, קבעה הפסיקה כי דרך המלך היא העלאת בקשה לביטולו במסגרת הערכאה שנתנה את פסק הדין (ראו ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז (3) 366 (2003); ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י' 1804, 1817-1818 (1956) וכן זלצמן, 598-610 וההפניות שם). זאת לא עשתה המערערת. יתר על כן, לא שוכנעתי גם כי הטענה לגופה יש לה על מה שתסמוך, בהתחשב ברף הגבוה המוטל על המערערת להוכיח כי מדובר בראיות חדשות שהתגלו לה אחרי פסק הדין אשר לא היה ניתן להשיגן קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה, ובכוחן של אלו לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט (זלצמן, 610, ע"א (ירושלים) 6418/05 אריאלה מילר נ' אליעזר שוורץ, פסקאות 8-10 (12.1.06)). משקבענו כי התקיים בענייננו השתק פלוגתא, אין עוד מקום לדון בטענותיה הפרטניות של המערערת הנוגעות לקביעות שבפסק הדין הראשון, לרבות הקביעות העובדתיות בדבר מצב הנכס ולגבי הצדקת מתן הפטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. יתרה מכך - כזכור, קבע בית משפט קמא כי גם אלמלא קביעתו כי חל בעניין שלפניו השתק פלוגתא, הרי שלא שוכנע מטיעוניה העובדתיים של המערערת לגופם. בעיקרי הטיעון מטעמה הוסיפה המערערת והצביעה על שורת תמיהות במסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא. כך למשל נטען כי בית משפט קמא התעלם משינויי הגרסה ולבסוף הודאתו המפורשת של מנהל המשיבה, על כך כי הפעיל במקום מסגריה וכי פועליו לנו בנכס עצמו במהלך הלילות. כן התעלם מהעדויות שהובאו לפיהן במהלך 2006 הושלם הבנין, וכי הוא חובר לחשמל, מים וקוי תקשורת, וכן הותקנו בו כיריים לבישול ושירותים. בנוסף מצוין כי בדיקת הנכס על ידי המשיבה לאחר רכישתו על ידי הצד השלישי, ולכאורה לפני שנעשה בו כל שימוש, העלתה כי מצבו של הנכס היה יציב וללא ליקויים. כן לטענת המערערת לא נתן בית משפט קמא דעתו על כך שהושלם הפיתוח בכל אזור התעשייה הסובב, כי קיימים באזור שירותים שמירה, דואר, תחבורה וכיוצ"ב, וכי כל המפעלים באזור משלמים ארנונה כסדרה, לרבות רוכש הנכס מידי המשיבה. המערערת אף מפנה, בין היתר, לטענה שהעלתה לפיה ביקש מנהל המשיבה ממנכ"ל מט"י שומרון עזרה במכירת או בהשכרת הנכס. על אף תמיהות אלו שהעלתה המערערת, נדמה כי אין די בטענות שהועלו כדי להביא לשינוי מההלכה הידועה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות ומהערכות מהימנות של הערכאה המבררת (ראו ע"א 4839/92 גנץ נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); כן ראו ע"א 560/84 נחמן נ' קופת חולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ(2) 384, 387 (1986), ע"א 989/03 א' חטר-ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון, פסקה 21 (26.1.2005)) . עיון בטענות ובפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי בית המשפט נתן דעתו לראיות שהובאו לפניו, סקר אותן להרחבה ומסקנותיו בהיבט העובדתי נשענות על ניתוח של ראיות אלה. כך כתב בית המשפט בפסק דינו כי חלק נרחב מהראיות שהביאה המערערת, לרבות אלו אליהן הפנתה בעיקרי הטיעון שלה לפנינו, הינן בלתי קבילות בהיותן עדויות שמועה או סברה מפי עד שאינו מומחה. בנוסף הצביע בית המשפט על כך שדברי העד יונס הינם ערבוב בין דברים שראה בעצמו ודברים ששמע מפי אחיו אשר עבד במקום, וקבע כי אי הבאת האח לעדות פועלת לחובת המערערת. בנוסף הפנה בית משפט קמא לכך שחלק מהראיות אינן רלוונטיות לתקופה מושא פסק הדין, כגון הראיות על מצב הנכס לאחר מכירתו על ידי המשיבה. בית המשפט אף לא נתן אמון בעדותו של המהנדס מטעם המערערת וקבע כי היא שורה בבלבול מוחלט בכל הנוגע לגרסתה באשר למועד השלמת הנכס ושמישותו, וכי "לא ניתן לסמוך על דבריו בכהוא זה". אכן, צודקת המערערת כי גרסתה של המשיבה אינה נקיה מספקות. יחד עם זאת התמיהות האמורות עמדו גם בפני בית משפט קמא, ועל אף קיומן בחר הוא להעדיף גרסה זו על פני גרסת המשיבה, בנמקו את מסקנתו כדבעי. זאת עשה כאמור תוך ציון קשיים משמעותיים בראיות המערערת אשר להם לא ניתן כל מענה, לא בפני בית משפט קמא ואף לא בפנינו. לאור קשיים אלו קבע בית משפט קמא כי אף המסקנה העובדתית של אי שמישות הנכס נותרה בעינה, ואיני סבור כי מסקנתו זו לוקה בחוסר סבירות המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כמו כן אציין כי לא מצאתי טעם בטענותיה הפורמאליות של המערערת לפיהן לא השיגה המשיבה כדין על הודעות החיוב שהוצאו לה. המשיבה צירפה מכתבים רבים שנשלחו על ידה למערערת מדי שנה בין השנים 2007-2011 (נספח 2 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה), בהם חוזרת היא ומלינה על הודעות החיוב האמורות אשר שלחה המערערת בניגוד למה שנקבע בפסק הדין הראשון, ואף מוסיפה וטוענת כי הדברים יפים גם לחיובים נוספים שיישלחו אליה בעתיד, כל עוד לא ישתנה המצב בשטח. מכתבים אלו, שמפנים באופן מפורש לפסק הדין הראשון ומסתמכים על הקביעות שבו, לא נענו כלל על ידי המערערת. המערערת אף לא טרחה לפעול לגביית הכספים או לנקוט הליך כלשהו כלפי המשיבה חרף סירובה של המשיבה לשלם את הסכומים שנדרשו. בנסיבות האמורות ולאור התנהלות הצדדים קשה לקבל את טענות המערערת בעניין זה ודומה כי טענה לפיה היה בכך כדי להקים השתק מחמת מצג, ככל שהייתה נטענת, לא הייתה נראית קלוטה מן האוויר. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ₪. ארנון דראל, שופט סגן הנשיא משה דרורי: אני מסכים. משה דרורי, סגן נשיא הנשיא דוד חשין: אני מצטרף בהסכמה לפסק-דינו של חברי, כבוד השופט דראל, הן לתוצאה והן לנימוקיה. דוד חשין, נשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דראל. תעשיה