האם המערערת הפרה את הסכם התכנון בכך שעשתה פעולות לקידום התב"ע במסגרת שאינה מסגרת הסכם התכנון, וזאת בסתירה להסכם התכנון אפילו לא הייתה ההוראה המפורשת בסעיף 1 בהסכם, הפרה המערערת את החובה לקיים את ההסכם בתום לב ובדרך מקובלת, בכך שהתקשרה עם ברזאני בהסכם שחותר תחת הסכם התכנון, בניגוד לאינטרסים של המשיבה שעימה התקשרה בהסכם. בכך גם הפרה המערערת את חובת הנאמנות המוטלת עליה בתקנה 4 בתקנות המהנדסים והאדריכלים (כללים בדבר התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע) התשנ"ה -1994 (להלן:"כללי האתיקה"). נדחתה טענת המערערת כי לקוחה היה המושב להבדיל מן המערערת. ב. המערערת לא הניחה תשתית ראייתית להוכחת טענתה כי ההתקשרות עם המשיבה הייתה מחמת הטעייה. ברור היה למערערת, שניסחה את הסכם הייזום, כי ביצוע הפרויקט עד תום אינו מובטח. אפילו הייתה הטעייה, משלא ביטלה המערערת את ההסכם הרי הוא שריר וקיים. ג. בית המשפט לא נתן אמון בעדות המערערת, כי נודע לה לראשונה על החלטות המשקם בשנת 2006 וקבע כי ידעה אודותן שנתיים שלוש קודם לכן. ד. המערערת קיבלה את כל השכר שהגיע לה מהמשיבה, וכל שנמנע ממנה הוא השכר הפוטנציאלי של תכנון הבתים. ה. המערערת התקשרה עם בראזני כי ראתה בכך הזדמנות לקבל כסף שהייתה זקוקה לו, ולא ראתה דרך אחרת לקבלו. בכך התנהלה מתוך האינטרס הפרטי הצר שלה, תוך התעלמות מאינטרס המשיבה ופגיעה בו. ו. נדחתה טענת המערערת כי התביעה נולדה בעוולה, משום שההתקשרות בין המשיבה לבין המושב פסולה, מהטעם, שהתביעה אינה מכוונת לאכיפת ההסכם שבין המשיבה למושב, או לסעד הנגזר ממנו, אלא להסכם שביו המערערת לבין המשיבה. ההתקשרות בין המערערת לבין המשיבה חוקית, המערערת הפרה אותה, פירות ההפרה הם התוכנית שבה חפצו הכונסים ובראזני, ואשר בגין הטיפול בה והבאתה לפרסום למתן תוקף קיבלה המערערת את הסכומים של 55,000$ + 18,000$. ז. נדחתה טענת המערערת כי אין קשר סיבתי בין התקשרותה עם בראזני לבין ניזקה של המשיבה, מפני שבראזני יכולה הייתה להשלים את הליכי התכנון באמצעות מתכנן אחר. נקבע כי הטענה שניתן היה להשלים את התכנון מהנקודה שאליה הגיע, בפרק הזמן הקצר שנקצב במכרז, נסתרת מהראיות (נוסח ההזמנה שפרסמו הכונסים, הערבות שנדרשה בראזני להפקיד, ניסיונות ההידברות עם המשיבה בטרם ההתקשרות עם המערערת, החיזור העיקש אחר המערערת והנכונות לשלם לה את הסכומים שדרשה). נקבע עובדתית שלא ניתן היה, בסד הזמנים הקצר, ליישם את התוכנית ללא חתימת המערערת. ח. באשר לסעד לו זכאית המשיבה נקבע כי הנזק שנגרם לה הוא ״אובדן הסכומים שהייתה יכולה לקבל מברזאני בעבור הסכמתה לשתף פעולה עמה לצורך המשך הליכי התכנון וסיומם במועד״ (סעיף 51 בפסה״ד). על כן השאלה היא מהו הסכום שהייתה בראזני מוכנה לשלם למשיבה, עבור הסכמתה, ללא התערבות המערערת. ט. באשר לאומדן הפיצוי נקבע כי אין לקבל את חוות הדעת שהמציאו שני הצדדים מאחר ״שאין בהן אומדן נכון וראוי של הפיצוי״, וכי הפיצוי הנכון הוא: ״פיצוי בשיעור התמורה שברזאני הייתה מוכנה לשלם ל[משיבה] בעבור הסכמתה להשלמת הליכי התכנון מהמקום אליו הגיעו, בחודש אוגוסט 2006 [...] במו"מ חופשי והוגן בתום לב בין הצדדים; מו"מ שלא מוצה בשל התקשרות [המערערת] עם ברזאני שלא כדין, כמפורט לעיל. אני סבורה, כי הנתבעת הייתה מוכנה לשלם לכל הפחות, את סכום הערבות שהפקידה להבטחת השלמת הליכי התכנון ובמועד, בסך של 700,000 ש״ח (סכום נומינאלי). סכום זה עמד בסיכון שיחולט, לולא הושלמו הליכי התכנון במועד. ולא רק שהיה סכום זה מחולט אלא שגם הפרויקט, על הרווח הנוסף הגלום בו לברזאני, היה ניטל מידיה״ (סעיפים 58-59 בפסה"ד). זהו אפוא הסכום שבתשלומו חויבה המערערת. 15. תמצית טענות המערערת א. שגה בית המשפט כשקבע כי ההסכם בין המשיבה למערערת היה חוקי, חרף התנהלות המשיבה שנועדה להטעות רוכשים ורשויות במדינה. ב. בית המשפט לא נימק את החלטתו לדחות את טענת המערערת כי לה זכויות היוצרים בתוכנית. ג. לא היה מקום להסתמך על כללי האתיקה, לנוכח התנהלותה חסרת תום הלב של המשיבה. ד. שגה בית המשפט עת קבע כי המשיבה זכאית לתשלום בגין התב"ע. ה. שגה בית המשפט כשקבע כי יש קשר סיבתי בין מעשי המערערת לנזקי המשיבה. ו. במועד כריתת ההסכם לא יכולה הייתה המערערת לצפות את התנהלות המשיבה כלפי המושב, שעל כן נותק הקשר הסיבתי בין מעשי המערערת לבין נזקיה הנטענים של המשיבה. ז. בית המשפט פסק למשיבה פיצויי קיום במקום שלכל היותר מגיעים לה פיצויי השבה. אומדן הנזק נקבע שרירותית, לפי שיעור הערבות שהפקיד צד ג', ולא על פי הראיות. בקביעת הנזק התבסס בית המשפט על עדות יחידה של עד המעוניין בתוצאות המשפט. ח. שגה בית המשפט כשניסה לעשות צדק יחסי בין המשיבה לברזאני, שכלל לא הייתה צד לדיון, והסיק כי הייתה נכונה לשלם את סכום הערבות כפיצוי, בלא שהיו לפניו ראיות לכך. ט. היה מקום לאמץ את ניתוח השמאי, שהובא בחוות הדעת מטעם המערערת, שעל פיו לא היה כל פגם בהתנהלותה של המערערת. 16. תמצית טענות המשיבה א. הערעור הוא על קביעה שבעובדה שברזאני הייתה מוכנה לשלם למשיבה לפחות 700,000 ₪, כדי שיתאפשר לה להשלים את הליכי התכנון וכדי שלא תחולט הערבות בסכום זה שהפקידה. ב. אין אי חוקיות בהסכם שבין המערערת לבין המשיבה, שהוא מערכת יחסים נפרדת מהמערכת שבין המשיבה והמושב. המשיבה לא הפרה צו שיפוטי כלשהו ולא הייתה מניעה שתמשיך בהליכי התכנון. ג. אין רלוונטיות לבעלות בתב"ע, שכן עסקינן במערכת יחסים חוזית, נזיקית ואתית. ד. חוות הדעת מטעם המערערת ,שנועדה להראות כי ניתן היה להחליף את האדריכלית ולהשלים את הליכי התכנון ללא המערערת, נדחתה בקביעת בית המשפט. ה. הקביעה כי המערערת נהגה בחוסר תום לב מעוגנת בחקירתה, שממנה עולה שידעה על המו"מ שהתנהל בין המשיבה לבין בראזני. דיון והכרעה 17. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות אנו סבורים שדין הערעור להתקבל, חרף קביעות בית משפט קמא בעניינים שבעובדה ובמהימנות וללא קשר אליהן. אלו טעמינו: 18. בתביעתה תבעה המשיבה נזק של אובדן רווחי יזמות הפרויקט, בסכום של 2,000,000 ₪ "לצורכי אגרה". לחלופין תבעה המשיבה אובדן תמורה בגין השווי הכלכלי של השירות אשר העניקה בסכום דומה. המשיבה גם הגישה חוות הדעת מטעמה שעסקה באובדן הרווח היזמי שלה בלבד. אנו סבורים כי מהראיות ומקביעות בית משפט קמא עולה כי המשיבה הפסידה את רווחי הייזום, כמו גם את השווי הכלכלי של השירות שהעניקה, לשיטתה, ללא קשר למערערת, אלא עקב החלטות המשקם ואי השתתפותה במכרז, כפי שפורט לעיל. 19. מעבר לנדרש נזכיר כי בית משפט קמא קבע בפסק דינו: "שני הצדדים הגישו חוו"ד שמאיות מטעמם לצורך אומדן הנזק. אינני מוצאת לנכון לאמץ איזו מחוות הדעת, שאין בהן אומדן נכון וראוי של הפיצוי" (סעיף 58 בפסה"ד), ובהמשך הדברים קבע בית המשפט שהפיצוי הראוי הוא הפיצוי שברזאני הייתה מוכנה, לדעתו של בית משפט קמא, לשלם למשיבה כדי לקבל את הסכמתה להמשך הליכי התכנון של תכנית המערערת. בנסיבות אלו גם לא הוכיחה המשיבה את הנזק כפי שתבעה אותו. 20. נציין עוד, כי אילו הייתה המשיבה תובעת הוצאותיה ומוכיחה אותן, יתכן, ואין אנו מביעים עמדה בעניין זה, שהייתה עומדת לה תביעה נגד המערערת, עקב כך שנטלה מהמשיבה קלף מיקוח כלפי ברזאני להשבת הוצאותיה. ואולם, העד מטעם המשיבה, מר אקסלרוד, העיד מפורשות כי אין למשיבה עניין בהחזר הוצאות. כדבריו בתשובה לשאלות מה היו הוצאות המשיבה: "זה לא רלוונטי השעות והזמן שאני השקעתי ... לא משנה כמה כסף הוצאתי ... בעיני זה לא רלוונטי כמה כסף יצא. באתי לפרויקט כיזם ולא כממן תב"ע" (פר' עמ' 16 ש' 31 - עמ' 17 ש' 5). משלא תבעה המשיבה אלא את הפסד רווחי הייזום, וממילא לא דרשה ולא הוכיחה את הוצאותיה, היה דין תביעתה להידחות. 20. בית משפט קמא פסק למשיבה פיצוי בסכום של 700,000 ₪, לאחר שהעריך כי זה היה הסכום שברזאני הייתה מוכנה לשלם תמורת התוכניות וחתימת המערערת, כנראה כדי לא להפסיד את הערבות הבנקאית שצירפה להצעתה למכרז. לטעמנו, פיצוי זה אינו בא במסגרת דמי הייזום שאותם תבעה המשיבה, שעל כן לא היה מקום לפוסקו בעילה שהמשיבה לא תבעה בה. אף בית משפט קמא סבר, וצדק בסברתו, כי המשיבה לא תבעה בעילות של פיצוי בגין הוצאות או פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט. נוסיף כי הגיונו של בית משפט בפסיקת הפיצוי אינו נראה לנו. מדובר בהנחה שהניח בית המשפט, שאין לה תמיכה בראיות. המשיבה לא טרחה לזמן איש מאנשי ברזאני לדוכן העדים, כדי לנסות וללמוד ממנו על המו"מ הנטען, ולמצוא שאכן הייתה ברזאני מוכנה לשלם למשיבה תשלום בסדר גודל כזה או דומה לו. המשיבה גם לא הוכיחה כי ניהלה מו"מ כלשהו עם ברזאני. הראיה היחידה בעניין מו"מ עם ברזאני היא אמירה סתמית בתצהירו של מר איתי אקסלרוד מטעם המשיבה (ס' 76), שברזאני פנתה למשיבה כדי להגיע להסכמות, ואולם המו"מ לא צלח וברזאני בחרה להתעלם מן התובעת. הא ותו לא. המצהיר לא הצהיר על כל פרט נוסף באשר למו"מ הנטען, כגון מתי התרחש המו"מ, על אלו הסכמות דובר, מדוע לא צלח וכיוצ"ב. זאת ועוד, שני עדי התביעה מטעם המשיבה, יאיר רחמים ואלי מזיג, שהעידו על מו"מ שהתנהל, העידו אך ורק על מו"מ שהתנהל בין כונסי הנכסים לבין אקסלרוד. דומה עלינו כי אילו הייתה המשיבה דורשת את סכום הערבות הבנקאית מברזאני תמורת התוכניות, היה בכך משום ניצול לרעה ובחוסר תום לב של מצב הדברים, ובית המשפט לא היה מאפשר אותו. לסיכום אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין של בית משפט קמא ומחייבים את המשיבה לשלם למערערת את אגרת הערעור ושכר טרחת עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 30,000 ₪. העירבון יוחזר. הפרת חוזהחוזהתוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)