"צו הורות פסיקתי" אינו מהווה מוסד הורות משפטי עצמאי ליצירת הורות בישראל, במקביל למוסד האימוץ, או בבחינת מוסד המחליף את מוסד האימוץ. השימוש במושג "צו הורות פסיקתי" מקורו בחוק הסכמים לנשיאת עוברים ונעשה בו שימוש מורחב בנסיבות המיוחדות של המצב המשפטי היום, בבחינת פתרון ביניים, עד להשלמת החקיקה בכל הנוגע לפונדקאות חו"ל, ובאותם מקרים בהם מבקשים "לחסוך" מבן הזוג, הנעדר קשר גנטי לילוד, לעבור הליכי האימוץ כלפי הקטין שנולד בהליכי פונדקאות בחו"ל. זאת, כשאין באמור כדי לבטל את הצורך בדרישה לקיומה של זיקה גנטית בפונדקאות חו"ל לאחד מבני הזוג המיועדים, או כדי להרחיב את מושג ההורות מכוח חוק הסכמים לנשיאת עוברים, אלא אך כדי להקל על בן הזוג הנעדר קשר גנטי לילוד ולחסוך ממנו את הליכי האימוץ לשם הכרה בו כהורה. הרחבת ההכרה בהליכי פונדקאות באופן אשר תאפשר הכרה ב"הורות הסכמית", הנעדרת קשר גנטי להורה המיועד, מסגרת אליה מבקשת המערערת להוביל את בית המשפט, מחייבת, לעניות דעתי, התייחסות חקיקתית ולא יכולה להיות יציר הפסיקה. מעת שנחקק חוק הסכמים לנשיאת עוברים והמחוקק ראה לנכון לאפשר הליכי פונדקאות בישראל, רק בנסיבות בהן הילוד נושא מטען גנטי של הורה מיועד אזי, בנסיבות בהן נכונה המדינה להרחיב את ההכרה בהליכי פונדקאות הנעשים בחו"ל, סבירה בעיני הדרישה הבסיסית בדבר קיומו של קשר גנטי בין הילוד לבין לפחות אחד מן ההורים המיועדים, ולו אף מכוח הרציונל העומד מאחורי קביעת הורות ביחס לילד הנולד בלידה רגילה בחו"ל. אם לא כך יעשה, יפתח ערוץ חדש של הליכי פונדקאות חו"ל, אשר יאפשר עקיפת הוראות הדין הישראלי (חוק ההסכמים לנשיאת עוברים), ומגבלות חוק האימוץ (סעיף 33 לחוק האימוץ), האוסרים מסירה פרטית של קטין שלא על פי חוק. הקניית סמכות הורית למערערת מכוח ההסכם האמור מהווה, אפוא, עקיפה מפורשת של הוראות חוק האימוץ והוראות חוק ההסכמים לנשיאת עוברים, הדורשת מעורבות ופיקוח של רשויות הרווחה והמדינה בהליכים אלו, מבעוד מועד, תוך מתן דעת לכל הגורמים המעורבים וההיבטים הרחבים המתעוררים סביב הליך פונדקאות. גם אם נתנה המערערת דעתה לכל ההיבטים הנוגעים והנדרשים בהליך פונדקאות, וספק אם כן, מאחר ולא הוצג הסכם בכתב בנדון עם הגורמים המעורבים ובפרט הסכם עם הפונדקאית אשר שימשה כפונדקאית, קיים חשש ממשי כי הכרה בהורות על בסיס הסכמי, עלול להביא "למדרון חלקלק" ולפתיחת פתח "לתעשיית יצור" ילדים וסחר בהם, על אף שאין מיוחסת למערערת כל כוונה שכזו. נסיבות כאלה מחייבות בחינה מעמיקה ומקיפה של המחוקק ואינה יכולה להיות יציר הפסיקה. ניסיונה של המערערת להתלות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב עמ"ש 54955-03-11 שהכיר בנסיבות אותה פרשה "בהורות פסיכולוגית" כהורות המבססת רישומה של הורות משפטית, לא יועיל. באותו עניין דן המקרה בשאלה מיהו אביה של הקטינה, בעלה של האם או החבר של האם, כאשר מבחינה הלכתית לא ניתן לבררה באמצעות בדיקת רקמות וזאת בשל החשש לפגיעה במעמדה האישי של הקטינה. (חשש ממזרות). לפיכך, הכריע בית המשפט כי ניתן לקבוע אבהות על פי מבחן הראיות ומאזן ההסתברויות האזרחיות של האבהות הביולוגית. על החשש מקיומם של הסכמים להולדת ילדים עמדה כב' השופטת דורנר בפרשת נחמני (ראה נחמני - מצוטט בבג"צ 4077/12) בקבעה כי: "הסכם להולדת ילדים אינו חוזה... שכן עשיית חוזה להולדת ילדים מנוגדת לתקנת הציבור." על הסכנות הטמונות בקבלת המודל של "הורות הסכמית" עמד דר' מרגלית במאמרו "לקראת קביעת הורות משפטית בהסכמה בישראל", משפטים (תשע"ב מב' 835) באומרו: "מתן חופש חוזים בהקשר של קביעת הורות משפטית בלא פיקוח והגבלה של דיני המשפחה עשוי לפגוע באינטרסים חברתיים מן המעלה הראשונה, שעליהם מבקשים כעניין שבשגרה דיני המשפחה להגן - מניעת ניצול ופגיעה בפרטים העשויים להיות מוחלשים בהקשר המשפחתי, שמירת טובת הילד וזכויותיו כמו זכויותיהם של יתר הפרטים המעורבים בהליך ההריוני ומניעת קומודיפיקציה שלהם על היבטיה השונים..." בהינתן האמור סבורה אני כי צדק בית המשפט קמא עת קבע, כי בהעדר הוראה בדין הישראלי המאפשרת הכרה בהורות על בסיס הסכמי לא ניתן להכיר בהליך הפונדקאות הנדון ולהכיר בהורותה של המערערת על הקטינה. הורות שכזו אינה יכולה להיות יציר פסיקה כי אם יציר חקיקה בלבד. זאת, מבלי שאמרתי דעתי לאפשרות זו של הכרה בהורות הסכמית, ככל שתהיה. צו הורותצוויםעצמאים