הזכות להורות הזכות להורות אינה זכות ערטילאית ובלתי מוגבלת. ראשיתה בזכות הטבעית, הביולוגית להורות והיא מתרחבת, במגבלות מסוימות, גם לזכות לדרכי ההפריה והלידה. אין ספק כי התפתחות מדע הרפואה מקדימה את התפתחות המשפט בתחום זה ולכן, כל הוראה המגבילה את זכות הגישה לטכניקות הולדה מלאכותיות עלולה להימצא כפוגעת בזכות החוקתית. (ראה מאמרו של השופט (בדימוס) אהרון ברק, אליו הפנתה המערערת ב עמש 59993-07-13 "חוקת המשפחה: היבטים חוקתיים של דיני המשפחה", אמור להתפרסם במשפט ועסקים טז', תשע"ד - זמין באינטרנט). יחד עם זאת, בהקשרים בהם נדונה שאלת הזכות להורות, בין נגטיבית ובין פוזיטיבית, נבחנה הזכות בהתייחס ליכולת של האדם להעמיד לעצמו צאצא גנטי, או המשכיות גנטית. ההדגשים החוזרים בנוגע ל"גרעין הקשה" של הזכות להורות מדגישים את הקשר בין "גרעין הזכות" לבין קיומו של הקשר הגנטי לילוד. (ראה דברי כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 4077/12 וכן דברי כב' השופט חשין בפרשת משפחה חדשה: "אכן, פונדקאות כבקשתה של העותרת מבטאת באורח מוחשי אותו אינסטינקט שבאדם, אינסטינקט - בראשית של החי לקיום ולהישרדות על דרך של העמדת דור חדש הנושא את מטענו הגנטי") שאלת קיומה של הזכות להורות, בהעדר קשר גנטי בין ההורה לילוד נותרה במחלוקת בעניין שבא לפתחו של בית המשפט העליון בבג"ץ 4293/01 משפחה חדשה ואח' נ' שר העבודה והרווחה (ניתן ביום 24.3.2009). באותו עניין עמדה לדיון השאלה האם הזכות להורות מטילה חובה על המדינה לאפשר לאדם לממש את הורותו בדרך של אימוץ. דעות השופטים בעניין זה היו חלוקות. עמדת השופטת פרוקציה היתה כי : "השאלה באיזו מידה חייבת המדינה לסייע לפרט בהעמדת אמצעים לצורך מתן עזרה לתהליכי הולדה באמצעות טכניקות הולדה מלאכותיות היא קשה ומורכבת. ככל שנדרשת התערבות גורמים חיצוניים בתהליכי הולדה, אנו מתרחקים מן הליבה הקשה של הזכות להורות המבוססת על האוטונומיה של הפרט וזכותו העצמאית לקבל החלטות הקובעות את גורלו בלא התערבות חיצונית. היקף חובתה של המדינה לסייע בידי הפרט באמצעות פעולה אקטיבית לממש את הורותו הטבעית בדרכים מלאכותיות הינה קשה ורבת פנים" (שם פסקה 23). בהמשך קבעה: "הסדר האימוץ במדינה אינו מהווה חלק מזכותו החוקתית של מבקש האימוץ למשפחה ולהורות, והוא אינו מקים זכות חוקתית נגזרת בידי אדם לתבוע מן המדינה את מימוש הורותו באמצעות אימוץ" (שם, פסקה 25). ואילו השופט ריבלין סבר באותה פרשה כי: "אין לראות בהבדל בין הורות ביולוגית להורות בדרך של אימוץ נוצר פער בעל משמעות נורמטיבית ניכרת... אף אם לא נוכל לאפשר, בשל אילוצים מותרים, את מימושה המלא, לא נגרע מן ההכרה בה." (שם פסקה 4) כב' הנשיאה השופטת ביניש נמנעה מלהכריע בשאלה עקרונית זו וקבעה כי : "בליבת הזכות החוקתית לחיי משפחה ולהורות מצויה זכותו הטבעית והראשונית של כל אדם להביא צאצאים לעולם, ובכך להגשים את היצר הקיומי להעמיד דור המשך הנושא את המטען הגנטי של הוריו. בגרעינה של הזכות לחיי משפחה ולהורות מצויה גם זכותו של ההורה הביולוגי להחזיק בילדיו ולגדלם, כמו גם זכותו של הילד לגדול בחיק הוריו הטבעיים מכוח קשר הדם שביניהם. זהו "הגרעין הקשה" של הזכות החוקתית לחיי משפחה ולהורות בהקשרים שאינם הולדה טבעית והורות ביולוגית. סוגיה זו טרם לובנה לעומק בפסיקתנו. ... על פני הדברים, יש מקום לטענה כי הכמיהה לילד היא צורך עמוק ושורשי הטבוע באדם, וכי צורך קיומי זה שווה בעוצמתו בין כאשר מדובר בהולדה טבעית, ובין כאשר בני-הזוג אינם יכולים להביא ילדים לעולם בדרך הטבעית ורוצים לממש את כמיהתם לילד באמצעות מנגנון האימוץ. לפי גישה זו, ראוי לאפשר הגדרה רחבה יחסית להיקפה הפנימי של הזכות החוקתית לחיי משפחה ולהורות, תוך התאמת היקף ועוצמת ההגנה החוקתית שתינתן לזכות האמורה בהקשרים שונים, בהתנגש עם זכויות ואינטרסים נוגדים. בין היתר, תושפע מידת ההגנה על מימוש הזכות לחיי משפחה ולהורות, ממיקומו של המקרה בגרעינה של הזכות החוקתית או בשוליה... בהתאם לגישה האמורה, הזכות להפוך להורה באמצעות מוסד האימוץ מצויה במעגל רחב יותר ביחס להולדה טבעית (שכאמור נכללת ב"גרעין הקשה" של הזכות לחיי משפחה ולהורות), ואף ביחס לטכניקות מלאכותיות של הולדה והסכמי פונדקאות, הכרוכים בהסדרה חיצונית של המדינה אולם מבוססים על תכנון הבאתו לעולם של ילד שישא את המטען הגנטי של אחד מהוריו או של שניהם". (שם, פסקאות 2-3 לפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש). הפריה חוץ גופית / מלאכותית