שדרוג למעמד של תושב ארעי בישראל (רישיון מסוג א/5) 1.עיקרי העובדות וההליכים העותרת 1, X הינה אזרחית ישראלית ילידת 1982 (להלן: "העותרת"). העותר 2, X, הינו תושב השטחים (שכם), יליד שנת 1973 (להלן: "העותר") (העותרת והעותרת יכונו להלן יחדיו: "העותרים"). המשיב הינו משרד הפנים (להלן: "המשיב"). העותרים נישאו זה לזו ביום 4.4.01 וביום 24.7.01 ביקשו לרשום את נישואיהם אצל המשיב. לטענת העותרים, במועד זה הגישו גם בקשה למתן מעמד לעותר מכח נישואיו לעותרת, אלא שאין תיעוד להגשת בקשה במועד זה. ביום 10.2.02 שלח המשיב לב"כ העותרים דאז בקשה להשלמת מסמכים חסרים (תעודת גירושין של העותר מאשתו הראשונה וכן תעודת יושר - שניהם מאומתים על ידי הרשות הפלסטינית). לטענת העותרים, בקשה זו לא התקבלה אצלם מעולם. כך או אחרת, ביום 12.5.02 (להלן: "המועד הקובע"), טרם השלימו העותרים את המצאת המסמכים, נתקבלה החלטת הממשלה מס' 1813 (להלן: "החלטת הממשלה") הקובעת את המדיניות בנוגע לבקשות לאיחוד משפחות (להלן: "אחמ"ש"). בהתאם לאותה החלטה, לא יקבל משרד הפנים בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד, וכן לא ישודרגו עוד רישיונות ישיבה בישראל, זאת עד לגיבוש מדיניות חדשה. עקרונות החלטת הממשלה עוגנו בהמשך בחוק האזרחות (הוראת שעה), תשס"ג - 2003 (להלן: "חוק הוראת שעה" או "החוק"). הוראותיו הרלבנטיות של החוק יובאו בהמשך. בעקבות החלטת הממשלה, נדחתה בקשת העותרים לאחמ"ש. העותרים הגישו ביום 27.11.2002 עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים על ההחלטה, אולם זו נמחקה לאחר שהוברר כי הוגשה בהיעדר סמכות עניינית. אי לכך, הגישו העותרים את עתירתם לבג"צ (בג"צ 236/03). לאחר הגשת העתירה, הודיע המשיב על הסכמתו לחדש את הטיפול בבקשת העותרים, בהתאם למדיניות שהייתה נהוגה באותה עת, ובכפוף להשלמת המסמכים החסרים. בהמשך, ביום 7.12.2004 החליט המשיב ליתן לעותר הפניה למת"ק ולאשר כניסתו לישראל. בעקבות קבלת ההפניה למת"ק, הודיעו העותרים ביום 23.12.2004 כי הם מבקשים למחוק את העתירה לאחר שמבוקשם ניתן להם. בהמשך, ביום 2.6.2008 נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל האוכלוסין בירושלים (2.6.2008) (להלן: "הלכת דופש") כי חרף הוראות החוק, ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש, גם אם זה לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע ממשרד הפנים. עוד נאמר כי הקביעה אם חלה הלכת דופש על מקרה ספציפי, תינתן בהתאם לנסיבותיו. כ-4 שנים לאחר מתן הלכת דופש, הגישה העותרת (ביום 17.4.2012) בקשה לשדרג את מעמדו של העותר נוכח ההתפתחות הפסיקתית. בבקשה נטען, כי העובדה שמשך 10 חודשים נמנע המשיב לאשר את בקשת האחמ"ש, מלמדת על עיכוב בלתי מוצדק המצדיק שדרוג מעמד. ביום 30.4.2012 דחה המשיב את הבקשה, מהטעם שאי השדרוג לא נבע מחמת טעות או עיכוב בלתי מוצדק. על החלטה זו הגישו העותרים השגה ליו"ר ועדת ההשגה לזרים במחוז תל-אביב (להלן: "יו"ר ועדת ההשגה"). 2. החלטת יו"ר ועדת ההשגה יו"ר ועדת ההשגה החליט לדחות את ההשגה לגופה, הן בשל השיהוי שנפל בה והן לגופה. באשר לטענת השיהוי, נקבע כי בנסיבות מדובר ב"שיהוי כפול", שכן הלכה למעשה ההשגה מבוססת על הטענה כי זכאות העותר לשדרוג מעמדו לתושב ארעי (א/5) השתכללה כבר ביום 24.1.2012 - כ-6 חודשים לאחר שלטענת העותרים הוגשה הבקשה לאחמ"ש. על העותרים היה להגיש את בקשתם לשדרוג בזמן אמת ובסמוך למועד בו היה אמור לטענתם להתבצע. אף אם הלכת דופש שינתה את המצב המשפטי והעניקה לעותרים זכות שדרוג שלא הייתה קיימת בטרם ניתנה, הרי שגם בנסיבות אלו לוקות טענותיהם בשיהוי, משום שהועלו כ-4 שנים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון. העותרים לא הסבירו מדוע לא הגישו את הבקשה לשדרוג בסמוך למועד נתינתה של הלכת דופש. השיהוי ביחס למועד מתן הלכת דופש הוא גדול ומשכך דין ההשגה להידחות על הסף. בנוסף, דין ההשגה להידחות לגופה. אף אם יוצאים מתוך הנחה כי הבקשה לאחמ"ש הוגשה ביום 24.7.2001, לא ניתן לקבל את הטענה כי אי מתן רישיון א/5 עד ליום 12.5.2002 נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק שמקורו בהתנהלות המשיב. אף לשיטת העותרים, הרישיון הארעי היה צריך להינתן לכל המוקדם בתוך חצי שנה מעת הגשת בקשת האחמ"ש ולכן מדובר בעיכוב בן ארבעה חודשים בלבד. אלא שלא הוכח שגם "עיכוב" מצמצם זה היה בלתי מוצדק. שכן, המסמכים הנדרשים לצורך אישור בקשת האחמ"ש (תעודת נישואין של העותר מאשתו הקודמת ותעודת יושר של הרשות הפלסטינאית), הומצאו למשיב רק בשנת 2004 ובלעדיהם לא ניתן היה לאשר את הבקשה. על כן, לא ניתן היה לשדרג את מעמדו של העותר טרם נכנסה לתוקפה החלטת הממשלה בשנת 2002. בנוסף, בפסיקה נקבע כי תקופה של שנה ממועד הגשת בקשת האחמ"ש ועד לאישורה תחשב סבירה. טרם חלפה אין לקבל טענה לעיכוב בלתי מוצדק. כאמור, אף לשיטת העותרים, מעת הגשת הבקשה ועד החלטת הממשלה חלפו 10 חודשים בלבד. אשר על כן, החלטת המשיב לדחות את הבקשה לשדרוג מעמד הינה סבירה ועולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה. על החלטת יו"ר ועדת ההשגה הוגשה העתירה שלפני. 3. דיון: ההוראה החקיקתית הרלבנטית לענייננו הינה חוק הוראת השעה. עתירות שהוגשו כנגדו חוקתיותו נדחו על ידי בית המשפט העליון בדעת רוב, ביושבו בהרכב מיוחד של 11 שופטים בבג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, סא (2) 202 (2006) ולאחרונה פעם נוספת בבג"צ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.1.2012)). סעיף 2 לחוק קובע איסור כולל על מתן רישיונות שהייה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 או לפי תחיקת הביטחון (היתרי מת"ק) לכל מי שהינו "תושב האזור" (תושבי יהודה שומרון וחבל עזה למעט יישובים ישראליים) אשר לא ניתן לו רישיון כזה טרם כניסת החוק לתוקף: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". יחד עם זאת, בסעיפים אחרים הוחרג הכלל לעיל. כך, סעיף 3(1) מסמיך את שר הפנים ליתן היתרי מת"ק לתושב אזור שגילו מעל 35 כדי למנוע את הפרדתו מבני משפחתו וסעיף 4(1) קובע ששר הפנים או המפקד הצבאי בשטחים יהיו רשאים להאריך רישיונות שהייה בישראל או היתרי מת"ק שניתנו טרם כניסת החוק לתוקף. לבסוף, סעיף 4(2) מסמיך את המפקד הצבאי ליתן היתרי מת"ק בלבד למי שהגיש בקשה להתאזרחות או לרישיון ישיבה טרם המועד הקובע ואשר ביום תחילתו של החוק בקשתו טרם אושרה: "רשאי מפקד האזור לתת היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12 במאי 2002) ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בענינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל." מהאמור לעיל עולה, כי חוק הוראת השעה אינו מאפשר הענקת מעמד תושבות (ארעי או אחר) לתושב השטחים שלא אושרה בקשתו טרם המועד הקובע וכן מונע שדרוג מעמדו של תושב כאמור כל עוד החוק עומד בתוקפו. בענייננו, העותר לא קיבל כלל היתר מת"ק עד כניסת החוק לתוקף. הפניה להיתר ניתנה לו רק בשלהי 2004. מכאן שלכאורה, בקשתו למעמד של תושבי ארעי איננה עולה בקנה אחד עם האיסור על שדרוג הקבוע בחוק. דא עקא, בהלכת דופש הוגמש כלל "אי השדרוג". בהסכמתו של משרד הפנים נקבע, כי בנסיבות בהן מעמדו של המבקש לא שודרג טרם המועד הקובע מחמת עיכוב בלתי מוצדק או טעות שנבעו מהתנהלותו של משרד הפנים, ניתן יהיה לשדרגו, חרף הוראות החוק: "בעקבות הערותינו בדיון קודם הסכים המשיב כי ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב. השאלה האם המערערים נכנסים בגדרו של הקריטריון האמור צריכה להיבדק על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים על יסוד העובדות שבכל מקרה ומקרה." מכאן, יש לבחון האם העובדה שלעותר לא ניתן מעמד עד שנכנסה לתוקף החלטת הממשלה ביום 12.5.2002, נבע מחמת עיכוב בלתי מוצדק או טעות. בהחלטתו של יו"ר ועדת ההשגה, נקבע שלא נפלו אחד מפגמים אלו. השאלה אפוא, האם העותרים הצביעו על עילה להתערבות שיפוטית בקביעה האמורה?. כמצוין לעיל, ביום 24.7.2001 הגישו העותרים בקשה לרשום את נישואיהם ובאותו מועד הגיש העותר בקשה לאשרת כניסה. אין תיעוד למועד בו הוגשה בקשת האחמ"ש, אולם ברור שהיא הוגשה לפני 10.2.2002 - שכן אז שלח המשיב בקשת להשלמת מסמכים על מנת שניתן יהיה לקדם את הטיפול בה. יו"ר ועדת ההשגה בחן אם חל עיכוב בלתי מוצדק, מתוך הנחה לטובת העותרים לפיה בקשת האחמ"ש הוגשה במועד הבקשה לרישום נישואין (24.7.2001). לפיכך, ולמרות שאין ממצא עובדתי באשר למועד הגשת הבקשה, אבחן את סבירות את מסקנת יו"ר ועדת ההשגה לנוכח הנחה זו. העותרים והמשיב היו חלוקים באשר לנוהל לאורו יש לבחון את הטיפול בבקשה. לטענת העותרים יש להידרש למסמך הקרוי "נוהל התאזרחות לבני זוגם של אזרחים ישראלים לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952", (להלן: "נוהל התאזרחות") שלטענתם היה הנוהל שחל על טיפול בבקשות אחמ"ש במועדים הרלבנטיים. עסקינן בנוהל שגובש בדצמבר 1999 בעקבות בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999) (להלן: "פסק דין סטמקה"), בו נקבע כי הנוהל שחל עד אז איננו חוקתי. לעומת זאת, לטענת המשיב חל נוהל מס' 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים" שתאריך התחולה שלו הינו 1.5.2000 (להלן: "נוהל הטיפול"). דא עקא, מעיון בשני הנהלים, עולה כי אין מקום למחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין, משום שהמסמכים אינם סותרים האחד את השני, אלא נהפוך הוא - נועדו לחול זה לצד זה משהם משלימים. המסמך שצורף על ידי העותרים מציג את המדיניות החדשה שגיבש המשיב בעקבות פסק דין סטמקה ובפרט את קיצור סד הזמנים לקבלת מעמד של תושב ארעי ובהמשך אזרחות, למבקש שהוא בן זוג זר של אזרח ישראלי. כך, מצוין שבהיעדר מניעה ביטחונית או פלילית ינתן היתר ישיבה עבודה וישיבה (מקביל להיתר מת"ק) למשך 6 חודשים. ככלל, במשך פרק זמן של 6 חודשים מעת קבלת ההיתר תתקבל החלטה בדבר כניסת בני הזוג להליך המדורג ומתן מעמד ארעי לבן הזוג הזר (סעיפים ב + ג). מאידך, הנוהל שצורף על ידי המשיב (נוהל מס' 5.2.0008) הינו ברזולוציה "נמוכה יותר" - מטרתו לפרט את אופן הטיפול בבקשת האחמ"ש - אילו מסמכים יש להגיש, הבדיקות שנדרש לעשות על ידי הפקיד והרשויות האחרות וכו'. מכאן, המסמך שצורף על ידי העותרים מציג את המדיניות העקרונית באשר לטיפול בבקשת האחמ"ש ואילו המסמך המסונף לכתב התגובה מסביר את אופן המימוש שלה. על פי הוראות נוהל הטיפול, עם הגשת הבקשה, ובהנחה שאינה מעוררת חשד לפיקטיביות, ישלחו הפרטים לבדיקת הגורמים הרלבנטיים ולקבלת תגובתם. בין היתר, תיערך גם בדיקה מודיעינית על בן הזוג הזר בידי גורמי הביטחון. ההחלטה על מתן היתר היתר מת"ק תינתן רק בתום הבדיקות ובהנחה שלא הועלו ממצאים שליליים (סעיף ג.9). הוראה דומה, אף שאיננה באותה רמת פירוט, מצויה בנוהל ההתאזרחות, בו נאמר כי הבקשה להיתר ישיבה ועבודה תאושר רק בהיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. על כן, ובניגוד לטענת העותרים, לא היה המשיב מחויב ליתן הית"ר מת"ק לעותרים עם הגשת הבקשה. טרם מתן ההיתר, נדרש לבצע את הבדיקות הנדרשות, ובכלל זה לפנות לגורמי הביטחון, המשטרה וכו'. בדיקות שכאלו לבטח אינן יכולות להיעשות "על אתר" ומטבען אורכות זמן, בייחוד בהתחשב בסיכונים הביטחוניים. כאמור, בהנחה שהבקשה הוגשה ביום 24.7.2001, חלפו עד מועד החלטת הממשלה כ-10 חודשים. אף אם כל המסמכים הנדרשים הוגשו ביום 24.7.2001 ולא הייתה מניעה לאישור בקשת האחמ"ש מלבד ביצוע הבדיקות הנדרשות, אין בעובדה שלא אושרה הבקשה בתוך 10 חודשים כדי להוות עיכוב בלתי מוצדק. קשה לתחום מהו פרק זמן סביר לביצוע הבדיקות, שכן הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, אולם נראה שככלל לכל הפחות פרק זמן של שנה איננו יכול להיחשב "בלתי סביר" (ראו לעניין זה: עתמ 24780-05-10 ד.ש נ' משרד הפנים (19.2.2012); עתמ 422-05-10 נסרין אבו קלבין נ' משרד הפנים -רשות האוכלוסין הגירה ומעברי גבול (17.10.2010)). זאת ועוד, בפועל לא הוגשו מלוא המסמכים הנדרשים במועד הגשת הבקשה. מתגובת המשיב עולה, כי ביום 10.2.2002 נשלחה לב"כ העותרים בקשה להמציא תעודת גירושין של העותר מאומתת על ידי הרשות הפלסטינאית ותעודת יושר. בקשה זו עולה בקנה אחד עם הוראות נוהל הטיפול הדורש ממגישי הבקשה להציג "תעודות נישואין, גירושין, לידה (לגבי עברם)". העותרים טענו שלא התקבלה בקשה זו, אך מכל מקום אין חולק כי מסמכים המצוינים במכתב מיום 10.2.2002 לא הומצאו עד כניסת החלטת הממשלה לתוקף אלא נמסרו למשיב רק בשנת 2004. מטעם זה בלבד, ניתן לקבוע שאי אישור בקשת האחמ"ש עד למועד הקובע לא נבע בשל עיכוב בלתי מוצדק או טעות. מהאמור לעיל עולה, כי אין עילה להתערבות בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה לדחות את בקשת שדרוג המעמד. יצוין, כי בהחלטה נאמר שיש מקום לדחות את הבקשה גם מחמת שיהוי. המשיב חזר על עיקרי הנימוקים של יו"ר ועדת ההשגה שקבע כי יש למדוד את טענת השיהוי החל ממועד התרחשות האירועים, בעוד העותרים גרסו שלא נפל שיהוי כיוון שיש לבחון את הטענה ביחס למועד ההחלטה של יו"ר ועדת ההשגה (ביום 29.4.2012). מפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעע"ם 6407/11 מי דג'אני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין 20.5.2013 ( להלן: "הלכת דג'אני") עולה, שכאשר מדובר בבקשה לשדרוג מעמד מכוח הלכת דופש, כבענייננו, טענת השיהוי נבחנת על פי הזמן שחלף ממועד מתן הלכת דופש ועד מועד הגשת הבקשה לשדרוג, שהתבססה עליה. כלומר, טענת השיהוי אינה נבחנת על פי התקופה שחלפה ממועד ההחלטה לדחות את בקשת השדרוג, כטענת העותרים, וגם לא ממועד התרחשות האירועים עצמם, כטענתו של המשיב. כדברי כב' השופטת נאור (הלכת דג'אני, 14-13): "בבואנו לבחון טענת שיהוי ביחס למועד מתן פסק הדין בעניין דופש, עלינו לבחון בראש ובראשונה את טענת השיהוי ביחס למועד הגשת הבקשה לשדרוג מעמד שהוגשה בעקבות פסק הדין, ולא ביחס למועד הגשת העתירה. כלומר, התקופה אותה יש לבחון בעניין זה היא התקופה שבין ההכרעה בעניין דופש (ה-2.6.2008) לבין מועד הפנייה, בהסתמך על פסיקה זו, בבקשה לשדרוג מעמד. אין לזקוף לחובת העותרים את פרק הזמן שחלף בין פנייתם הראשונה בבקשה לשדרוג מעמד בעקבות פסק הדין בעניין דופש, לבין המענה לפנייתם מצד הרשות, וממילא אין לראות בתקופה שחלה ממועד הגשת הבקשה לשדרוג מעמד ועד להגשת העתירה כתקופה הנמנית לעניין שיהוי מצד העותרים בקידום עניינם מאז ש?נה המצב המשפטי בעקבות פסק דין דופש". בהמשך, סוקרת כב' השופטת נאור את הפסיקה שניתנה עד עכשיו בעניין טענת השיהוי ביחס לבקשות שהוגשו בעקבות הלכת דופש וקובעת (הלכת ד'גאני, 15-14): "אבהיר כי לדידי ככלל אכן יש מקום להכיר בטענת שיהוי באשר לפנייה לרשויות לאחר מתן פסק הדין בעניין דופש. כך, חשוב להבהיר כי עניינו של מי שיפנה בעתיד או שפנה בתקופות מאוחרות יותר מהתקופה שבה פנו המערערים בעניינו - 10 חודשים לאחר מתן פסק הדין - עלול בהחלט להידחות בגין שיהוי." עיקרון נוסף העולה מהלכת ד'גאני הוא כי בבחינת טענת השיהוי, יש לבחון האם בשל האיחור בהגשת הבקשה לשדרוג, נוצרו קשיים ראייתיים המקשים על בירור המחלוקת (ראו: דברי כב' השופט פוגלמן בפסקה 11 לפסק דינו). בענייננו, מכתב העתירה עולה כי הבקשה לשדרוג מעמד, שהתבססה על הלכת דופש הוגשה ביום 17.4.2012 - כמעט כ-4 שנים אחרי שניתנה. המדובר בשיהוי קיצוני ומנגד העותרים לא הציגו הסבר כלשהו לעיכוב הממושך. בנוסף, נראה שלהשתהות בהגשת הבקשה הייתה השפעה על היכולת לברר את המצב העובדתי לאשורו ויצרה קשיים ראייתיים , נוכח העובדה שלא קיים עוד זכר לבקשת האחמ"ש ולא ניתן לקבוע מהו מועד הגשתה. ייתכן, כי במידה והעותרים היו נמנעים מלהמתין 4 שנים על מנת להגיש את בקשת השדרוג, אלא טורחים להגיש את בקשתם בסמיכות רבה יותר למתן הלכת דופש, ניתן היה להמציא את בקשת האחמ"ש, בשים לב שבשל ההשתהות במועד הגשת הבקשה, המסמך היה כבן 11 שנה . ברי, כי מועד הגשת הבקשה הינו נתון חשוב ביותר לצורך הקביעה אם חל עיכוב בלתי מוצדק. בהיעדר ידיעה באשר למועד האמור, נאלצים להסתפק בהנחות לגבי "המועד המשוער", כאשר הדבר היחידי שניתן לדעת בוודאות כי הבקשה הוגשה לא יאוחר מיום 10.2.2002. אלא שנותר פער משמעותי בין עמדת המשיב, לפיה הבקשה הוגשה בסמוך לחודש פברואר 2002, לטענת העותרים כי הוגשה ביום 24.7.2001. בנסיבות בהן אף לשיטת העותרים חלפו כ-10 חודשים בלבד בין הגשת הבקשה לכניסת הממשלה לתוקף, פער זה לבדו יכול להכריע את גורל העתירה. שכן, אם הבקשה הוגשה רק בסמוך ליום 10.2.2002 לא חלפה ממועד הגשתה ולו חצי שנה עד המועד הקובע. כאמור, לפי נוהל התאזרחות עליו התבססו העותרים בקשת אחמ"ש צריכה להיות מאושרת תוך חצי שנה, בהנחה שאין מניעה ביטחונית או פלילית, ומכאן ברור כי לא ניתן לטעון לעיכוב בלתי מוצדק טרם חלף פרק זמן מינימאלי זה. אלא שבנסיבות העניין, אין אפשרות להכריע במחלוקת בעניין מועד הגשת הבקשה ומכאן בשאלה אם חלף הפרק הזמן המינימאלי. משכך, נראה כי דין העתירה היה להידחות על הסף מכוח טענת השיהוי. 4. סוף דבר: אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות. אשרה (ויזה)משרד הפניםרשיון ישיבת ארעי / תושב ארעי