מעמד זמני לשוהה בלתי חוקי, הנתון במצב חירום רפואי כהגדרתו בחוק [זכויות החולה], ועד לייצוב מצב רפואי, במסגרת אשפוז במוסד רפואי מוכר". בסעיף 2 לחוק זכויות החולה הוגדר "מצב חירום רפואי" כך: נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף. אין חולק כי העותר אינו נתון במצב חירום רפואי. כך עולה מחוות דעתו של פרופ' ספדי, וכך גם עולה ממכתבו של פרופ' אלקר, אשר הסכים עם חוות הדעת האמורה. על כן, בענייננו חל האמור בנוהל, ולפיו "ככלל, לא תעוכב הרחקה אלא אם מדובר במצב חירום רפואי". זוהי אפוא נקודת המוצא. ברם, גם "כאשר אין מדובר במצב חירום רפואי, יש לשקול את הבקשה לעיכוב הרחקה במסגרת הסמכות הכללית לבחון טעמים הומינטאריים מיוחדים וכן יש לשקול אם יש מקום לתת פתרון אחר כגון מתן שהות קצרה לצורך הצטיידות בתרופות או סיום טיפול רפואי בטרם יציאה" (סעיף 3.2.9 לנוהל). העותר טוען כי היה על המשיב להעביר את החומר הרפואי בעניינו, בצירוף מכתבו של פרופ' אלקר, לרופא מוסמך לשם קבלת חוות דעת נוספת. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, אין הנוהל מורה למשיב לפעול כך בבקשות כגון דא (בניגוד לבקשות של חולי ונשאי איידס או חולי שחפת). שנית, לא מצאתי כי היה טעם לעשות כן. זאת, משום שעל-פי הנוהל, הרופא המוסמך אינו אמור לחוות דעתו על אפשרויות הטיפול הקיימות בארץ המוצא של השוהה הבלתי חוקי, אלא על מצבו הרפואי. מעבר לכך אציין כי בעיני קיים ספק רב אם במקרים כגון דא, בהם אין מדובר במצב חירום רפואי, ואף לא קרוב לכך, מוטלת על המשיב חובה לברר את האפשרות לביצוע בדיקות רפואיות בארץ מוצאו של השוהה הבלתי חוקי, עם גורמי רפואה או עם גורמים אחרים (כגון: גורמים קונסולריים). מכל מקום, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה זו משום שהיא אינה מתעוררת בעתירה שלפניי. בנוסף לאמור, לא שוכנעתי כי בהמציאו את מכתבו של פרופ' אלקר, הרים העותר את נטל ההוכחה בדבר היעדר אפשרויות לביצוע סדרת הבדיקות הרפואיות בניגריה. כי לא זו בלבד שמדובר במכתב שאינו מפורט דיו, בהיותו חסר נתונים חשובים ומהותיים (למשל, האזור בו עבד פרופ' אלקר, באילו מועדים וכיוצא בזה), אלא גם משום שהוא מסייג את היעדר האפשרות לביצוע סדרת הבדיקות הרפואיות אך לאזור מגוריו של העותר בניגריה (ומבלי לציין באיזה אזור מדובר). יובהר כי המכתב איננו עוסק כלל באפשרות לקבלת טיפול רפואי בניגריה אלא באפשרות לבצע את הבדיקות עליהן המליץ פרופ' ספדי, כך שלא ראיתי להידרש לטענת העותר לפיה אין הוא יכול לקבל טיפול רפואי הולם - להבדיל מביצוע בדיקות רפואיות - במדינת מוצאו. סיכומו של דבר: סבורני כי לא קיימת עילה להתערבות בהחלטת המשיב מיום 12.02.13. יתר על כן, בהינתן הזמן שחלף מאז דחיית בקשתו של העותר ועד היום, אף סביר להניח כי העותר ניצל את שהותו בישראל במשך זמן לא מבוטל זה לביצוע הבדיקות הרפואיות. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות - וכך אני מורה. עם זאת, כדי לאפשר לעותרים תקופת התארגנות קצרה, אני מורה כי הצו הארעי שניתן במסגרת תיק זה ביום 14.03.13, ולפיו נאסר על המשיב להרחיק את העותרים מהארץ, ימשיך לעמוד בתוקפו עד ליום 12.09.13. רפואהמשרד הפניםמצב חירום רפואיזכויות החולהשוהה בלתי חוקי