עתירה להיות מוכר כפליט בישראל, או כי הוא זכאי להגנה מכוח עיקרון אי ההחזרה עד אשר יובהר המצב בארצו. לחילופין, להורות על ביטול החלטת משרד הפנים (להלן: "המשיב") לדחות על הסף את בקשת המקלט של העותר ולהורות למשיב לדון מחדש בבקשתו של העותר ולקיים לו ראיון עומק. לחילופי חילופין, להורות למשיב להעביר את חוות הדעת שנכתבה בעניינו של העותר, לוועדה המייעצת בהתאם לס' 6(א) לנוהל מבקשי מקלט, מס' 5.2.0012, מעודכן מיום 2.1.2011 (להלן: "הנוהל"). 2. עיקרי העובדות וההליכים: העותר, יליד 1965, מבקש מקלט מניגריה, נולד בכפר אפנואקפה ובהמשך עבר לכפר אזילו, שניהם חלק ממחוז אבוניי. לעותר אישה וילד. אביו של העותר היה הצ'יף של כפר אזילו. ביום 26.2.2010 נרצח האב ע"י אנשי הכפר אסה עקב סכסוך הקיים בין שני הכפרים, במסגרתו מבקשים אנשי כפר אסה לתבוע זכויות בקרקעות הכפר אזילו. לאחר מות אביו התבקש העותר ע"י בני כפרו להתמנות לצ'יף הכפר כיורש של אביו. העותר מתאר מספר אירועים שהתרחשו לאחר מכן בהם ניסו לטענתו אנשי כפר אסה להתנקש בחייו; כך ימים ספורים לאחר ההלוויה הבחין העותר כי חבורה של אנשים מהכפר אסה ארבה לו בדרכו ורק לאחר שנמלט לאזור הומה אדם שבו על עקבותיהם. בעקבות אירוע זה החליט העותר כי נשקפת סכנה לחייו ולכן אין הוא מעוניין להתמנות לתפקיד צ'יף הכפר. כמו כן עזב העותר את ביתו וחיפש מחבוא בבית דודו המתגורר בכפר אחר באותו מחוז. לאחר שרודפיו של העותר הגיעו גם לבית דודו, בעת שלא היה בבית החליט העותר שעליו לברוח עם משפחתו לעיר הבירה, לאגוס. יום לאחר הגיעו לכפר, סיפרה לו אחת השכנות כי ארבעה גברים חיפשו אחריו. לכששמע זאת פנה העותר לכנסייה של העיר לבקש את עזרתו של הכומר. לעצתו ובעזרתו של הכומר הוציא העותר דרכון "לשעת הצורך" ועבר להתגורר בכנסייה שתהווה לו מקום מסתור. לאחר כשנה הגיעו אנשי כפר אסה לביתה של אישתו בזמן ששהה בכנסייה ואיימו על החייה. לטענת העותר כל המאורעות הנ"ל גרמו לו לעזוב את ארץ מולדתו ולעבור לישראל. ביום 3.7.11 (כשנה לאחר הוצאת הדרכון) נכנס העותר לארץ כתייר וקיבל אשרת תייר מסוג ב/2 שהייתה תקפה לשלושה חודשים. לאחר הגיעו לארץ הגיש העותר בקשת מקלט וביום 14.7.11 זומן לראיון ליום 4.10.11. מועד זה נדחה מספר פעמים כאשר בסופו של יום, ראיון בסיסי התקיים ביום 16.1.13. הראיון שנערך בשפה האנגלית (לאחר שהצהיר העותר כי הוא דובר השפה) התקיים תחילה בהעדר נוכחותו של ב"כ העותר, אשר אישר זאת טלפונית והצטרף בשלב מאוחר יותר. משך הראיון הכולל היה כ-6 שעות לערך והוא צולם והוקלט. לבית המשפט הוגש העתק מהראיון (נספח א' לכתב העתירה). ביום 24.2.13 נמסרה לעותר ההחלטה בדבר דחיית בקשתו על הסף, מהנימוק שטענת העותר אינה עומדת באף לא אחד מהקריטריונים המזכים לכאורה במתן מעמד פליט לפי אמנת ג'נבה בדבר מעמדם של הפליטים , 1951 (להלן "אמנת הפליטים") (העתק מההחלטה מצורף כנספח ג' לכתב העתירה). 3. טענות הצדדים: טענות העותר: לטענת העותר החלטתו של המשיב לדחות את בקשתו לוקה בפגמים מנהליים חמורים הן מהפן הפרוצדוראלי והן מהפן המהותי. הפן הפרוצדוראלי- לעותר לא ניתנה אפשרות למצות את זכות הטיעון שלו, משום שהמשיב לא אפשר לו לערער על ההחלטה אלא לביהמ"ש. לטענת העותר לאור קביעתו של המשיב כי העותר לא ביסס את טענת רדיפתו היה עליו לכל הפחות להעביר את חוות דעתו לוועדה המייעצת בהתאם לס' 6)א) לנוהל . הפן המהותי- החלטת המשיב מבוססת על טעות עובדתית וטעות משפטית. הטעות העובדתית היא שהמשיב הסיק כי האירוע שגרם לעותר לעזוב את מולדתו התרחש כשנה לפני המועד שבו אכן עזב העותר את המולדת, הנחה זו לא הייתה מבוססת על תשובת העותר ולטענתו הוא כלל לא נשאל על כך. בנוסף קביעתו של המשיב כי העותר לא נשא בנטל ההוכחה שמדינתו אינה יכולה להגן עליו ניתנה מבלי להכיר את הסכסוך על ממדיו והיבטיו השונים, המאלצים אף את צבא המדינה להתערב בו. הטעות המשפטית בהחלטת המשיב מקורה בסיווג עילת בקשת המקלט כ"סכסוך קרקעות". לטענת העותר מדובר בעימות אלים אשר גרם לרדיפתו, תוך איומים ממשיים על חייו ועל חיי משפחתו, כאשר הקבוצה הרודפת אותו נתמכת ע"י שלטונות המחוז. דבר שלטענתו מעיד על כך שמדובר ברדיפה על רקע פוליטי או לחילופין על רקע השתייכותו של העותר לקיבוץ חברתי מסוים. "סכסוך הקרקעות" הוא רק תיאור הגדרתי של המצב ומה שעומד בבסיס הסכסוך הוא שליטה פוליטית ורדיפה אתנית, אשר מולידים עילות מוצדקות לבקשת מקלט מדיני ע"פ אמנת הפליטים. עוד טוען העותר כי החלטת המשיב הדוחה את בקשתו למקלט הינה לקונית ולוקה בפגם של היעדר הנמקה, דבר המעיד כי המשיב לא שקל את הבקשה באופן רציני וראוי כמתבקש ממנו. עוד נטען כי גם אם הרדיפה אינה נעשית ע"י אנשי השלטונות, הרי שעדיין הדבר נחשב לרדיפה אם אין לשלטונות יכולת או מוכנות להגן על המבקש מפניהם. במקרה דנן העותר טוען כי רדיפתו נעשתה כאמור על רקע השתייכותו לקיבוץ חברתי מסוים וכן בשל דעתו הפוליטית המנוגדת לשלטונות המחוז אשר לטענתו מצדדות בכפר אסה. חייו אם כך בסכנה ומדינתו אינה יכולה לעשות דבר על מנת לספק לו את ההגנה הנדרשת. לצורך כך מצרף העותר לעתירה דו"חות, ידיעות ומאמרים שונים מהאינטרנט אשר יש בהם בכדי ללמוד על הסכסוך הקיים בין שני הכפרים. המשיב, לטענת העותר, דחה את בקשתו באופן שרירותי ומבלי שבדק ביסודיות את העובדות בעניינו ובכך לא מילא אחר תכליתה של אמנת הפליטים- לבחון האם מבקש המקלט נרדף במדינתו והאם נשקפת לו סכנה אם ישוב אליה. עוד מוסיף העותר כי גם אם בקשתו נדחתה באופן מוצדק, עדיין למדינת ישראל קמה חובה עצמאית לבחון מחדש את תנאי החזרה, מכוח עקרון אי ההחזרה על-פיו אין לגרש אדם מישראל למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. עקרון שהוכר מכבר הן בפסיקה (בג"ץ 4702/94 אל טאיי ואח' נ' שר הפנים ואח' פ"ד מט(3) 848, 843) והן בחוק למניעת הסתננות, תשי"ד-1954, ס' 30(א1). לבסוף טוען העותר כי משנדחתה בקשתו בין היתר על בסיס הקביעה כי העותר לא הציג פחד מבוסס היטב, היה על המשיב להעביר את הבקשה לבחינתה של הועדה המייעצת בהליך המקוצר וזאת ע"פ ס' 6(א) לנוהל אשר קובע כי בקשת מקלט המבוססת לכאורה על אחד מחמשת היסודות הקבועים באמנת הפליטים, אך הפחד שהציג מבקש המקלט אינו מבסס היטב, תועבר ליו"ר הוועדה לבחינתה בסדר דין מקוצר. לגופו של עניין טוען העותר כי הוא מקיים את הדרישה של "חשש מבוסס" שכן העותר הציג חשש סובייקטיבי לאור טענותיו שחיפשו אותו, איימו עליו ועל בני משפחתו ורצחו את אביו. וכן גם חשש אובייקטיבי המתבסס על המצב בניגריה ועל עדויות הסכסוך הקיימות. טענות המשיב: לטענת המשיב החלטתו לדחות את בקשת העותר הינה סבירה, מידתית ומנומקת ולא נפל בה כל פגם. בחינת בקשתו של העותר ע"י הגורמים המקצועיים אצל המשיב העלתה כי, אפילו יוכחו כל טענות המבקש, אין בכך כדי לגבש עילה למקלט מדיני בהתאם לאמנת הפליטים. סכנת החיים לה טוען העותר במסגרת בקשתו למקלט מדיני נשענת על טענתו לסכסוך קרקעות בין שני כפרים במדינת ניגריה. בכל אותם המקרים בהם מתאר העותר כי קבוצת אנשים מסוימת הגיעה לרדוף אותו לא מתוארת כלל התעמתות בין העותר לאותה קבוצה ועולה מדבריו בראיון כי הסיבה לרדיפתם היא סכסוך הקרקעות. לדברי העותר לא ארע לו כל רע במהלך התקופה הזו, הוא מעולם לא חווה איומים על חייו ואף אחד לא פגע בו פיזית, כמו כן העותר הצהיר כי הוא עזב את ניגריה דרך שדה התעופה, מבלי שנתקל בבעיה מול הרשויות, דבר המעיד על כך שהוא לא נרדף ע"י מדינתו. פחדיו של העותר, כפי שהצהיר עליהם בראיון מיוחסים הן לאנשי הכפר שלו, היות שסרב לתפקיד הצ'יף והן לאנשי הכפר השני היות שהם אחראים לכאורה למות אביו, מדובר אם כן בחשש מאנשים פרטיים ולא רדיפה בהתאם לאחד הטעמים המנויים באמנת הפליטים. עוד הצהיר העותר כי מעולם לא היה מעורב פוליטית וכי לא היו לו בעיות עם הרשויות במדינתו מלבד תקרית זו. כך גם לא ניסה העותר לטעון כי הוא משתייך ל"קבוצה" נרדפת או ל"קיבוץ חברתי מסוים", הרדיפה שנטענה היא רק ביחס לעותר עצמו ומשכך לא ניתן לקבל את הטענה כי הרדיפה נובעת מהשתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת. כל אלה לטענת המשיב, מובילים לכלל מסקנה כי סיבת הרדיפה נובעת מסכסוך קרקעות אשר אינו מהווה עילת רדיפה ע"פ אמנת הפליטים. המשיב מאזכר בתשובתו פסיקות שונות המחזקות קביעה זו, כך לדוגמא- עת"מ 26916-05-11 אוקולו נ' משרד הפנים (נבו, 28.6.2011). עוד מוסיף המשיב כי בהתאם לאמנת הפליטים בקשות מקלט נבחנות ביחס למדינת מוצאו של המבקש, בענייננו העותר הצהיר כי מעולם לא פנה אל הרשויות בניגריה על מנת לזכות בהגנתן ומכאן שלא ניתן לטעון שקבוצתו נרדפת ע"י שלטונות ניגריה. בנוסף, העותר עזב את מדינתו רק בחלוף שנה מיום הוצאת דרכונו החדש, דבר שאינו מתיישב עם טענתו כי לאורך תקופה זו עמדה לו סכנת חיים שאילצה אותו להגר ולבקש מקלט. יתרה מכך מצהיר העותר כי לאשתו וילדו המתגוררים בלאגוס לא אירע כל רע מהלך הזמן שחלף מאז הגיע העותר לארץ. לסיכום טוען המשיב כי בקשת העותר למקלט מדיני נבחנה ונדחתה ע"פ נוהל הטיפול במבקשי מקלט, לאחר שנערך לעותר ראיון ועל בסיס חוות דעת מפורטת ומנומקת, אשר לאורה ניתנה המלצה לדחות את הבקשה היות ואינה נמנית על אחד הקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים. 4. המסגרת הנורמטיבית: חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 מסדיר, בין היתר, את כניסתם ואישור שהייתם של מי אינם אזרחי ישראל. ע"פ ס' 1 (ב) לחוק: "1 ... (ב) מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה." ס' 13 לחוק מסמיך את שר הפנים להורות על הרחקתם של זרים מהארץ: "13. (א) מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה - שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן." לצד חוק זה קיים נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל. נוהל זה מטרתו לקבוע את הליך הטיפול במבקשי מקלט בישראל ובמי שהוכרו כפליטים על ידי שר הפנים. הנוהל קובע כי "הטיפול בבקשות מקלט מדיני ייעשה בהתאם לדין בישראל ובשים לב למחויבות שנטלה על עצמה מדינת ישראל לפי אמנת ג'נבה בדבר מעמדם של הפליטים משנת 1951 ולפי הפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967..." ס' 3 לנוהל מתייחס לשלב הראיון הבסיסי הנערך למבקש המקלט; "3 (א)(2) בתום הליך הרישום והזיהוי היה וזהותו ונתינותו של הנתין הזר לא הופרכו, ייערך לו במקום ראיון בסיסי. 3 (ג) בתום הראיון הבסיסי, יחליט המראיין במקום האם להפנות את המבקש לעריכת ראיון מקיף בעניינו כפי שיפורט בסעיף 5, או להעביר את עניינו של המבקש להליך של דחייה על הסף כפי שיפורט להן בסעיף 4." ס' 4 מתייחס לדחיית בקשה על הסף וקובע; "א (1) בתום הראיון הבסיסי, היה ומצא המראיין על יסוד הראיון הבסיסי, כי הטענות והעובדות העומדות בבסיס הבקשה, גם אם יוכחו כולן, אינן מגבשות אף לא אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים, יעביר את החומר בעניינו של המבקש לראש צוות אשר עבר הכשרת RSD, לאישור דחיית הבקשה על הסף." ס' 6 לנוהל מסדיר את בחינת בקשת המקלט על-ידי יו"ר הועדה המייעצת בסדר דין מקוצר. "6 (א) הוגשה בקשה למקלט מדיני המבוססת לכאורה על אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים, אולם נמצא על יסוד הראיון המקיף כי המבקש אינו אמין, טענותיו חסרות בסיס או כי הפחד שהציג מבקש המקלט אינו מבוס היטב, ומשכך הבקשה אינה מגלה בסיס עובדתי או משפטי מינמאלי לקבלת מקלט מדיני, תועבר הבקשה לרבות המסמכים והטיעונים שמבקש המקלט העביר, טפסי הראיון הבסיסי, הראיון המקיף וחוות הדעת מטעם אגף המסתננים ומבקשי המקלט ליו"ר הוועדה לבחינת הבקשה בסדר דין מקוצר ככלל, בתוך שבועיים ימים מיום הראיון המקיף." הנוהל מפרט באופן בהיר וממוקד אחר הפעולות והשלבים על-פיהם צריך לנהוג בטיפול בבקשת מקלט מדיני, כאמור נוהל זה נתמך בהתחייבות המדינה לאמנת הפליטים ובחוקים השונים המסדירים שהייתם של פליטים במדינת ישראל. כמו בהליכים שונים אחרים נדרשת הפעלת שיקול דעת רבה ומושכלת בבחינת כל מקרה ומקרה. לרשויות סמכות רחבה באופן הפעלת שיקול הדעת באשר להחלטה האם לאשר בקשתם של זרים למקלט, אך יחד עם זאת הם מחויבים לפעול בהתאם למסגרת הנורמטיבית המחייבת ובכפוף לביקורתו של בית משפט זה. עתירה זו עניינה בחינת אופן הפעלת שיקול הדעת של הרשות בטיפולה בבקשת המקלט אותה הגיש העותר. 5. דיון והכרעה. בבואי לבחון את שיקול דעתו של המשיב בהחלטתו בבקשת המקלט של העותר, ולאחר קריאת העתירה על צרופותיה ונספחיה השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, כפי שיפורט להלן; ראשית אציין כי ככלל, הביקורת המנהלית על החלטת רשות מתמצה בשאלה האם הרשות פעלה בסמכות ובשיקול דעת והאם הפעלת שיקול הדעת נעשתה כראוי קרי, האם לא נפל בהחלטה פגם מהפגמים המנהליים הידועים המצדיקים את התערבותו של ביהמ"ש. ביהמ"ש יבחן האם ההחלטה התקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, בלא ניגוד עניינים או בחוסר תום לב, והאם היא מושתת על טעמים עניינים וללא שיקולים זרים ובעיקר אם מצויה היא בתחום הסבירות (בג"צ 4769/95 רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268-269 (2002); בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד מה(3) 678, 688 (1991)). בעניינו נראה כי המשיב, בטיפולו בבקשת העותר למקלט, פעל בסמכות, תוך הפעלת שיקול דעת ענייני וראוי ובהתאם למסגרת הנורמטיבית המחייבת כפי שפורטה לעיל. הראיון שנערך לעותר היה ראיון יסודי ומעמיק שארך כשש שעות והתקיים בשפה המובנת לעותר. בראיון נשאל העותר שאלות רלבנטיות וממצות, אשר אפשרו בחינתה של הבקשה לעומק, תוך התייחסות לנסיבותיו המסוימות של האירוע הנדון. איני מוצאת כי נפל פגם באופן בו התקבלה החלטתו של המשיב בעניין העותר והיא אכן מושתת על טעמים עניינים ורלבנטיים. אשר על כן לא עולה הצורך בהתערבותו של ביהמ"ש בהחלטה דנן. ולגופו של עניין; המציאות מלמדת כי בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר הבקשות למקלט מדיני בישראל, שינוי זה הוליד את הצורך להסדיר ולהתאים את האופן בו מטופלות הבקשות במשרד הפנים. לצורך כך גובש נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני אשר יצר מנגנון סינון על-פיו כל בקשת מקלט תועבר ותיבדק דרך השלבים השונים כפי שהם מתוארים בנוהל. הרעיון אם כך הוא שמבקשים אשר אינם מחפשים הגנה מוצדקת מהרחקה לא יעמיסו על ההליך הבירוקרטי מעבר לנדרש ולעומת זאת בקשות מקלט אשר לכאורה יש בהן ממש, ייבחנו באופן הראוי להן לצורך קבלת החלטה שקולה ומאוזנת. כך למעשה משאבים וזמן יוקצו בהתאם לאופי ועילת הבקשה. מדינת ישראל כמחויבת לאמנת הפליטים (על אף שלא נקלטה בחקיקה פנימית) בוחנת בראש ובראשונה האם בקשת המקלט מתבססת על אחד מחמשת הקריטריונים כפי שהם מוצגים באמנה: "שום מדינה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת." מכאן שעמידה באחד מהקריטריונים הנ"ל מהווה מעין תנאי סף לבחינת הבקשה לגופה. לאחר שהתקיים הליך הרישוי והזיהוי של מבקש הבקשה, נערך למבקש ראיון בסיסי אשר מטרתו לבחון האם בקשתו מגלה עילה ע"פ אחד מהקריטריונים הנ"ל. החלטה זו נעשית על-סמך ראיון בסיסי אך מעמיק דיו, אשר בעזרת שאילת שאלות מכוונות אמור לשפוך אור על עילת הבקשה למקלט. בשלב זה נקודת ההנחה ההתחלתית היא שמבקש המקלט הינו אמין ושכל העובדות והטענות המועלות על-ידו הינן בחזקת אמת. בצילה של הנחה זו בוחנים את עילת הבקשה ואת עמידתה בתנאי האמנה. באם הוחלט על בסיס ראיון זה כי הבקשה אינה מגלה עילה כמופרט לעיל, הבקשה תועבר לראש צוות אשר עבר הכשרת RSD לאישור דחיית הבקשה על הסף ואין כל מקום לשוב ולדון בבקשה ביתר השלבים כדוגמת ראיון מקיף, בחינה ע"י יו"ר הועדה המייעצת וכדומה. ומן הכלל אל הפרט; קריאת פרוטוקול הראיון שהתקיים לעותר וצורף לכתב העתירה מלמדת כי הגורם לרדיפתו של העותר נעוץ בסכסוך הקיים בין שני הכפרים, אזילו ואסה, אשר סב סביב רצון שליטה בקרקעות מסוימות- "סכסוך קרקעות"- כפי שתיארו העותר בעצמו. ע"פ סיפורו של העותר המפורט הן בראיון והן בכתב העתירה, הרצון הלכאורי להתנקם בחייו הינו פרטני ואין הוא מכוון לכל בני כפרו. בהקשר זה אציין כי לא תואר כל עימות ממשי שהתקיים בין העותר לרודפיו, קביעתו של העותר כי קבוצת אנשים מהכפר אסה רוצים במותו, מבוססת על הנחות שהניח ועל שמועות שטחיות מפי אנשים שונים, אך גם אם נניח כי אנשי כפר אסה אכן רצו במותו של העותר, הסיבה לכך נעוצה "בחשש" שהעותר ימשיך את דרכו של אביו וימנע מהם את השליטה בקרקעות. נראה על-פניו, כי באם יעקור העותר את חייו, עם בני משפחתו לאיזור בו לא תהיה לו כל השפעה על הסכסוך הקיים בין הכפרים לא תהיה לרודפיו כל סיבה לרדפו עוד. כידוע, ניגריה הינה מדינה המשתרעת על שטח גדול במיוחד ומונה כ- 150 מיליון תושבים, ואין כל מניעה כי העותר יבחר להתגורר באיזור מרוחק ומנותק מכפרו וזאת על מנת להגן על חייו. לא זו אף זו, כפי שנטען העותר אינו מפחד רק מאנשי כפר אסה, אלא גם מבני הכפר שלו, מאחר ואלה מנסים לאלץ אותו לרשת את תפקידו של אביו כצ'יף. דבר המחזק את הקביעה כי הרדיפה לה טוען העותר מכוונת אליו באופן אישי ולא ניתן להשליכה על עובדת השתייכותו לקיבוץ חברתי מסוים או לחילופין להשקפה מדינית מסוימת. בעת"מ 31600-03-11 צ'יקה קויין אוקפור נ' משרד הפנים, (19.9.11), נדונה סוגיה דומה לעתירה בה עסקינן וכך נכתב: "העובדה שהעותר עזב את ניגריה בשל חשש כפול, הן מהקבוצה החברתית אליה הוא משתייך והן מהקבוצה החברתית היריבה, מוכיחה כאלף עדים כי הרדיפה הנטענת מכוונת נגדו באופן אישי ואינה נובעת מהשתייכותו הקבוצתית, שהרי לא ייתכן שקבוצה תרדוף אחרי עצמה." מכאן שהאיום על חייו של העותר, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, אינו נובע מהשתייכותו הפוליטית או לחילופין מהשתייכותו הקבוצתית, ואינו מגבש אף לא אחד מהיסודות המופיעים באמנה. משכך החלטתו של המשיב לדחות את בקשת העותר על הסף מבלי להידרש להעבירה בשאר השלבים המוזכרים בנוהל הינה מוצדקת, ואין אני מוצאת כל מקום להתערב בה. באשר לטענת העותר כי למדינת ישראל קמה חובה לבחון את תנאי החזרתו לפי עקרון אי ההחזרה אליו היא מחויבת; הלכה היא כי עקרון אי החזרה אינו מוגבל לפליטים בלבד והוא יכול לחול גם במצבים בהם בקשות למקלט נדחות מחמת אי עמידתם בקריטריונים המופיעים באמנת הפליטים (בג"צ אל טאי, המוזכר לעיל). אלא שנטל ההוכחה בעניין הסכנה הצפויה במדינה אליה יגורש הנתין הוא על כתפיו של הנתין מבקש הבקשה (עע"מ 7079/12 מדינת ישראל נ' אסמרה אהונום גרמאיי (10.12.2012)). אין כל ספק שעקרון זה מטרתו אינה לאפשר לכל דכפין אשר לא הוכר כפליט לקבל אשרת שהייה במדינת ישראל מכוח כל פחד שיציג בפני הרשויות, אלא הוא מצומצם למצבים בהם הוכיח הנתין סיכון ממשי לחייו או לשלילת חירות ממושכת (בג"צ אל טאי, עמ' 852). את מדיניות אי ההרחקה, מדינת ישראל נוהגת להחיל במקרים מסוימים ועל-פי שיקול דעתה, בהתאם להמלצת נציגות האו"ם ולאחר בחינת נסיבותיו של כל מקרה. כך לדוגמא, ניתנת הגנה לקבוצות רחבות היקף של אזרחים ממדינות מסוימות. המשיב החליט כי המקרה של העותר אינו נמנה עם אותם מקרים בהם יש לתת הגנה מכוח עקרון אי ההחזרה. העותר לא הצליח להוכיח כי חייו או חירותו יהיו נתונים בסכנה באם יגורש בחזרה לניגריה. שלטונות ניגריה אינם רודפים אחריו ולא זאת בלבד אלא, שהעותר כלל לא פנה אליהם על מנת לנסות ולקבל הגנה מהם. כאמור קיימת לעותר חלופה אפשרית אשר תמנע את הסכנה בה הוא מצוי והיא לעבור לאזור אחר בניגריה, הרחוק ממוקד הסכסוך המדובר ומאותם אנשים מהם הוא פוחד. נציין כי, ככל שהאיום על חייו של העותר היה שריר וקיים טרם הגעתו למדינת ישראל, כיום בחלוף כשנתיים ממועד כניסתו לארץ, ייתכן כי איום זה אינו רלבנטי עוד, בשל שינוי הנסיבות וההתפתחויות שחלו מאז. סוף דבר העותר לא עמד בקריטריונים הנדרשים באמנת הפליטים לצורך הגדרתו כפליט ובכלל זה לא הוכיח כי קיים בעניינו חשש מבוסס לרדיפה כנדרש ע"פ עקרון אי ההחזרה. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אין מקום להיעתר לבקשותיו של העותר בעתירה דנן ודין העתירה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. משרד הפניםפליטים