רישיון עסק לפי פריט 4.8 לצו רישוי עסקים למכירת משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה

רישיון עסק לפי פריט 4.8 לצו רישוי עסקים למכירת משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה. בהתאם ביקשה לחייב המשיבים ליתן לה רישיון עסק לפי הפריט האמור באופן שיותר לה למכור משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה. 2. העותרת מפעילה רשת חנויות נוחות בתחנות דלק הידועות בשם "אלונית" בהן נמכרים מוצרי מזון שונים ומשקאות, לרבות משקאות משכרים, למכירה בקמעונות ולצריכה במקום. חנויות אלו פועלות בתחנות התדלוק הנושאות שם המותג "דור אלון" וזאת בפרישה ארצית רחבה. בתוך כך מפעילה העותרת תחנת תדלוק "דור אלון - נגבה", המצויה בתחום המועצה, המשיבה 3. 3. העותרת מנהלת את תחנת התדלוק, תחת רישיון עסק שניתן לה על ידי המשיבה 3, בהתאם לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1986 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), התקנות והצווים מכוחו. רישיון העסק שניתן לעותרת בשנת 2004 ניתן תחת שם התאגיד "דלק דור אלון - נגבה" כאשר ברישיון העסק צוין כי מהות העסק הינו "תחנת דלק" (נספח ע/1 לעתירה). לטענת העותרת, התאגיד הנ"ל מוזג לחברה העותרת ועל כן רישיון העסק מהווה נכס של העותרת. 4. בהעדר רישיון עסק להפעלת החנות במתחם תחנת התדלוק, ובהתאם לדרישת המשיבה 3, פעלה העותרת והגישה בקשה לקבלת רישיון עסק על שמה לפעילות חנות הנוחות במתחם תחנת התדלוק. הבקשה הוגשה ביחס לכל פריטי הרישוי שנדרשו ע"י המשיבה 3, ובהתאם לפריטי הרישוי הקבועים בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה- 1995 (להלן: "הצו"), לרבות פריט 4.7 לצו - עסק שמהותו מרכול, ופריט 4.8 לצו - שעניינו משקאות משכרים והגשתם לצורך צריכה במקום. אין חולק כי רישיון עסק לפי פריט 4.7 מאפשר מכירת משקאות משכרים בקמעונות, דהיינו, מכירה בלבד ללא הגשה במקום. 5. רישיון העסק שניתן לעותרת היה לפי פריט 4.7 לצו ולא כלל את פריט הרישוי 4.8, תוך הודעת המשיבה 3 בדבר סירובה לדון בבקשתה לרישיון עסק לפי פריט 4.8 מהסיבה שהמשיבה 3 אינה מתירה מכירת משקאות משכרים לצריכה במקום בתחנות תדלוק בתחומי המועצה המקומית. יתר על כן, נדרשה העותרת להוריד מהמדפים את משקאות האלכוהול. העותרת פנתה במכתב דרישה לקבלת נימוקים מהמשיבה 3, וביום 23.1.13 השיבה המשיבה 3, באמצעות המשיב 2, לבקשה זו והפנה את העותרת להחלטת המועצה לפיה, נאסרת מכירת אלכוהול במתחם תחנות תדלוק. 6. במסגרת הדיון המקדמי בפני הובהר כי העותרת רשאית להמשיך ולהפעיל חנות הנוחות במתחם תחנת הדלק, על פי פריט 4.7, המאפשר לה מכירת משקאות משכרים בקמעונאות ועל כן, דרישת המשיבה 3 כי העותרת תסיר ממדפיה את המשקאות המשכרים נמצאה בלתי רלבנטית עוד. השאלה היחידה שנותרה, אפוא, לדיון נוגעת לפריט רישוי 4.8 והשאלה שעמדה במחלוקת האם החלטת המשיבה 3 אשר סירבה ליתן לעותרת רישיון עסק לפי פריט זה, נגועה בחוסר סבירות. 7. העותרת טענה כי החלטה זו נוגדת את הוראות החוק ואת עקרון חופש העיסוק, ואף נגועה בפגמים קשים ושיקולים זרים היוצרים אפליה אסורה של העותרת לעומת עסקים אחרים בסביבת העסקים של העותרת. לטענת העותרת ההגבלה היחידה הקיימת בחוק רישוי עסקים בנוגע למכירת משקאות משכרים הינה מכוח תיקון מס' 26 לחוק רישוי עסקים, שנכנס לתוקף בשנת 2011, אשר הוסיף לחוק את סעיף 2(א1) הקובע כי בעסק שבו נמכרים או מוגשים משקאות משכרים יחול איסור למכירה של משקאות משכרים מהשעה 23:00 עד השעה 06:00, כאשר האיסור אינו חל על שורה של עסקים המנויים בתוספת לחוק, כגון מסעדה, בית קפה, הסעדה, עסק למכירת משקאות משכרים אשר מוגשים לצריכה במקום ועסקים אחרים כמפורט בתוספת. לטענת העותרת ההגבלה החוקתית היחידה הקיימת היא זו של הגבלת מספר שעות ביממה בהן מותר למכור משקאות משכרים ואין בנמצא כל הגבלה על מכירת משקאות משכרים לצריכה במקום. לאור האמור, טענה העותרת כי החלטת המשיבה 3 הינה בבחינת עשיית דין עצמי של רשות הרישוי בניגוד למצב החוקי, תוך גרימת נזקים כלכליים ותדמיתיים לעותרת. העותרת הוסיפה ועגנה טענותיה בחוק חופש העיסוק, כשלטענתה עשתה המשיבה 3 שימוש בחוק רישוי עסקים שלא בהתאם לדין. לטענתה אין כל הצדקה לאיסור גורף למכירת משקאות משכרים לצריכה במקום דווקא בתחנות תדלוק, וכי יש בהחלטה זו כדי להוות פגיעה קשה בחופש העיסוק של העותרת וליצור אפליה פסולה בינה לבין עסקים אחרים, כגון המרכלות שבתחומי המועצה בהן מותרת מכירת משקאות משכרים. עוד טענה העותרת לפגמים בהחלטת המשיבה 3 הנובעים מהעדר זכות שימוע במובן זה שהחלטת המשיבה התקבלה מבלי שניתנה לעותרת הזכות להשמיע עמדתה, והכל בניגוד לדין. כמו גם כי אין החלטת המשיבה מנומקת באופן המאפשר לעותרת לתקוף את הנימוקים להחלטה. 8. מנגד, טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי המלווה עתירה זו, מקום שהחלטת המשיבה 3, נשוא העתירה, הובאה לידיעת העותרת ביום 20.12.12, והעתירה הוגשה ביום 21.3.13, כ- 90 יום לאחר שנודע לעותרת על החלטת המשיב 3. עוד טענה המשיבה 3 כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים בנסיבות בהן הרחיבה העותרת פעילותה והקימה במקום חנות נוחות, מבלי שהיה בידיה רישיון עסק מתאים למכירת מוצרי מרכול בכלל, וללא רישיון למכירת אלכוהול בפרט, וכי רישיון העסק שהיה בידיה אפשר לה למכור דלקים בלבד ותו לא. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי לנוכח התופעה שהתפשטה בתחומי המועצה לפיה צעירים רבים, ביניהם בני נוער, מגיעים אל תחנות הדלק בשעות הערב על מנת לרכוש ולשתות משקאות משכרים, מרעישים ומשתוללים באזור, וממשיכים משם בנסיעה ברכב ליעדי בילוי אחרים, החליטה המועצה, בהתאם לסמכויות הנתונות לה, ובהתייעצות עם מנהל תחנת המשטרה המקומית, לאסור על מכירת אלכוהול בתחנות הדלק שבשטח המועצה, וזאת הכל במטרה למנוע אירועי אלימות אפשריים, תאונות דרכים, סכנות ומטרדים נוספים שעלולים להיגרם כתוצאה מהמצב. והכל מתוך מטרה להגן על שלום התושבים ובטיחותם. אמנם, החלטת המועצה היתה לאסור כליל מכירת אלכוהול בתחנת הדלק, אולם, לעותרת ניתן רישיון לפי פריט 4.7 המאפשר לה כאמור, למכור משקאות משכרים, בדומה לכל מרכול, אך אינו מאפשר לה למכור משקאות משכרים לצריכה במקום. משנמצא כי המחלוקת צומצמה אך לסוגיית רישיון למכירת משקאות משכרים לשתייה במקום, בדומה לפאב מקומי, (רישיון לפי פריט 4.8) אינני נדרשת לכל הטענות אותן העלתה העותרת ככל שהן נוגעות לשאלת הזכות למכור משקאות משכרים, או טענת האפליה שנטענה, מאחר ולעותרת היתר רישוי על פי פריט 4.7 המאפשר לה לעשות כן. 9. דין העתירה להידחות מחמת שיהוי העדר ניקיון כפיים ומעבר לנדרש אף לגופו של עניין. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר נוכח העובדה כי העותרת ידעה על החלטת המשיבה 3 כבר בחודש דצמבר 2012. העותרת הפעילה את החנות במתחם תחנת התדלוק ומכרה משקאות משכרים לצריכה במקום לאורך זמן, מבלי שהחזיקה רישיון עסק לכך. גם לגופם של דברים, לא מצאתי פגם או חוסר סבירות קיצוני בהחלטת המשיבה 3 אשר תצדיק התערבות בית המשפט. מטרת החוק לרישוי עסקים, הינה להבטיח, בין השאר, איכות נאותה של הסביבה, מניעת מפגעים, מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות. סעיף 2 לחוק רישוי עסקים קובע נקודתית, לגבי משקאות משכרים, כי הרשות רשאית להשתמש בסמכותה בין היתר, לצורך "התחשבות בצרכיהם של תושבי האזור שבו נמצא העסק". אין חולק כי המנדט ליתן רישוי לעסק מצוי בידי הרשות המקומית וזו תפעיל שיקול דעתה בהתאם לחוק, לתקנות והצווים. מכאן, מסור לרשות המקומית שיקול הדעת הרחב לאזן בין אינטרס הפרט, המבקש רישיון עסק, מכוח חוק חופש העיסוק, לבין טובת כלל הציבור, מניעת סכנות לשלום הציבור וצרכיהם של תושבי האזור. העדר איסור גורף בחוק רישוי עסקים על מכירת אלכוהול בתחנות דלק, אינו מהווה הסדר שלילי המונע מרשות הרישוי המקומית למנוע את מכירת האלכוהול לצריכה במקום בתחנות הדלק, ובלבד שהרשות שקלה את השיקולים הרלבנטיים. המשיבה במקרה דנן, קיבלה החלטה אשר יש בה כדי למנוע הפיכת תחנות לממכר דלק למעין "פאב מקומי", בצורה שקולה ונכונה תוך איזון האינטרסים העומדים על סדר היום. החלטה זו התקבלה לאחר התייעצות עם תחנת המשטרה וקיום דיונים בנושא, לנוכח אירועי אלימות, תאונות דרכים ומטרדים שנוצרו בשנים האחרונות ברחבי הארץ, והכל לנוכח התופעה בה נוהגים צעירים ובני נוער להתכנס בתחנות דלק לשם צריכת אלכוהול במקום. מחובתה של רשות מקומית לדאוג כי עסקים המתנהלים בתחומה לא יפריעו ולא יהוו מטרד לתושבי המועצה, כמו גם לא יהוו סכנה לבטיחות ושלום הציבור. ההחלטה על מניעת מכירת אלכוהול לצריכה במקום, הינה החלטה המתבססת על המציאות הקיימת ועל השיקולים הרלבנטיים והכל מתוך דאגה לשלום הציבור. חנות הממוקמת במתחם תדלוק אינה מהווה פאב כי אם לכל היותר מרכול ועל כן אין לומר כי ההגבלה האמורה פוגעת בחופש העיסוק של העותרת. ככל שמבקשת העותרת להרחיב עסקיה תקדם ותפתח "פאב מקומי" בהיתר כדין, ובמקום המיועד לכך. מכירת אלכוהול על אם הדרך מזמינה צעירים לצרוך אלכוהול כשהם נוהגים, וזאת בקשה המשיבה למנוע. 10. לאור האמור לעיל, ולנוכח העובדה שבשלב זה אין כל איסור על העותרת למכור אלכוהול שלא לצריכה במקום, מתייתרות השאלות הנוספות אותן העלתה העותרת לדיון. החלטת המשיבה שלא לתת לעותרת רישיון עסק לפי פריט 4.8 ובכך מנעה הפיכת מתחם תחנת דלק לפאב מקומי, הינה סבירה ועניינית ומעוגנת בנימוקים שיש בהם כדי להבטיח את שלום הציבור ומנוחת התושבים. סוף דבר, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ₪. רישוי עסקיםמשקאות משכרים / אלכוהולמשק חקלאימושבים נחלות ומשקיםצוויםרישיון עסק