העותר למשרד השיכון והבינוי בבקשה להכיר בו כ"דייר ממשיך". בקשתו נדחתה מכאן העתירה דנן. בעתירה, טוען העותר, כי קמה לו זכות להכרה כ"דייר ממשיך" בדירה, שכן במהלך 4 השנים שקדמו למות אביו - אשר נפטר בתאריך 26.7.10 - הוא התגורר עמו. רקע עובדתי המנוח, נרקומן, התגרש מאשתו, אם העותר, כאשר זה היה עולל ולא הכיר בו. העותר, יליד שנת 1991, גדל אצל אמו ואביו החורג, בתנאים קשים. הוא נדד בין פנימיות והיו תקופות בהן היה דר רחוב. לטענתו, כשהיה נער, יצר קשר עם אביו המנוח ובהמשך, עבר להתגורר עמו, כך לטענתו, החל משנת 2006 ועד למותו בשנת 2010. לאחר פטירת המנוח, הגיש העותר כאמור, בקשה להכיר בזכויותיו כ"דייר ממשיך" בדירה. הבקשה נדחתה, הן על ידי הועדה המרחבית לאכלוס, הן על ידי ועדת האכלוס העליונה (להלן: "הוועדה" ו - "החלטת הוועדה" או "ההחלטה"). בהחלטה מיום 22.3.11 ציינה הוועדה, כי העותר לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכחת מגוריו המשותפים עם אביו לאורך השנים הנטענות. העותר טוען כי החלטת הוועדה אינה סבירה ואין היא מתיישבת עם העובדות והראיות שהציג. החלטת הוועדה לפני הוועדה הונחו הראיות הבאות (נספח 12 לתגובת המשיב): דו"ח סוציאלי לפיו העותר "התגורר עם אביו החולה, סעד אותו וטיפל בו במסירות עד למותו...". דו"ח מרשם האוכלוסין, לפיו העתיק העותר את מקום מגוריו לדירה ביום 18.11.09. דו"חות "ביקורי מעגל" מהשנים 2006 - 2009, בהם צוין כי המנוח התגורר בדירה בגפו (להלן: "דוחות המעגל"). הצהרת המנוח מחודש 11/2009 לפיה התגורר בדירה לבד, אליה צורפה בקשה לקביעת מדרוג שכר הדירה. מכתב מעו"ד מחודש 2/2009 לפיו "החל משנת 2006 או 2007 (לא זכור לו (לעותר - ו.מ)) אומנם היה בפנימייה אך הגיע בסופי שבוע וחופשות לבית אביו" (הדגש אינו במקור - ו.מ). הוועדה קבעה, כי לא הוכחו מגורי העותר ביחד עם אביו לאורך 4 שנים רצופות טרם פטירתו, בהתאם להוראת סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו - 2010), התשס"ט - 2009 (להלן: "חוק ההתייעלות הכלכלית"). טענות העותר העותר טוען, כי לאחר שנים של נתק מאביו, הוא איתר אותו בתחילת שנת 2006 ומאז התגורר עמו עד יום מותו - למעלה מ - 4 שנים רצופות, ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק ההתייעלות הכלכלית. אמנם, במהלך התקופה שהה בפנימייה, אולם בסופי שבוע, בחגים ובחופשות התגורר בדירה, בית המגורים היחיד שהיה לו. העותר מוסיף, כי בתחילת שנת 2009 הוא עזב את הפנימייה ועבר להתגורר דרך קבע בדירה וסעד את אביו בחוליו. ב"כ העותר הטעים, כי על פי ההלכה הפסוקה, אין הכרח להוכיח מגורים בפועל ובאורח רציף בדירה, כדי להיכנס בגדרו של "דייר ממשיך", אלא די להוכיח זיקה מהותית אליה. כפועל יוצא נקבע, כי היעדרות ממושכת מדירת מגורים בשל שהות בפנימייה, אינה מפקיעה את ההכרה ב"דייר ממשיך" (עת"מ 2063/04 ליפשיץ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ( 19.12.04)). המנוח היה חולה ומכור לסמים. על כן, טען העותר, הוא נמנע מלדווח על מגוריו עמו ואין לייחס לכך משקל. כך אף ביחס לדו"חות המעגל - אין בהם משום ראיה לאמיתות תוכנם. לדידו, הדו"חות סומנו באורח "אוטומטי" ואין לראות בהם אינדיקציה לכך שהמנוח נשאל מפורשות אודות האפשרות שאדם נוסף מתגורר עמו. בהינתן מצבו הבריאותי של המנוח והתמכרותו לסמים, אף אין לייחס משקל לחתימתו על דו"חות המעגל. חודשים ספורים לאחר הגשת העתירה, ביקש העותר לצרף תצהיר של דודתו, הגב' שלומית בן אהרון, (אחות המנוח), אשר הצהירה כי בסמוך לתאריך 29.3.06, עת שישבה שבעה על מות בעלה, סיפר לה העותר כי חידש את קשריו עם המנוח ועבר להתגורר עמו בחופשותיו מהפנימייה. כן, צירף תצהיר של שכנת המנוח, הגב' שמחה כהן ושל חבריו, ה"ה ג'משיד אוחבוט וקלודין ביטון. גב' כהן ומר אוחבוט ציינו, כי הכירו את העותר כאשר היה נער, עת חידש את קשריו עם המנוח והגיע אליו בסופי שבוע ובחופשותיו מהפנימייה. הגב' כהן ציינה כי באותה עת היה העותר כבן 14. השניים הוסיפו, כי בשנת 2009 עזב העותר את הפנימייה ועבר להתגורר דרך קבע עם אביו, אותו סעד. הגב' ביטון ציינה אף היא, כי במועד שאינו זכור לה, בעת שהעותר היה מצוי בפנימייה, הוא חידש את קשריו עם המנוח וכשנה טרם פטירתו, עבר העותר להתגורר עמו דרך קבע. אז, לדבריה, אמרה למנוח כי עליו לדווח על מגורי העותר לעמידר אולם מאחר ולא היה בקו הבריאות, הוא לא עשה כן. בהמשך, הוצע לו לעבור לדירת קרקע בשל קשייו הפיזיים, או אז, אמר המנוח "איך אקח דירת 2 חדרים ובני מתגורר איתי", ללמדך כי העותר אכן התגורר עמו. הגב' ביטון היתה מיודדת עם המנוח לאורך שנים רבות, לדבריה. טענות המשיב ב"כ המשיב עתר לדחיית העתירה, בסמכו ידיו על החלטת הוועדה, הנשענת על אדנים מוצקים ומצויה במתחם הסבירות. לטענתו, אין בתצהירים הנוספים שהוגשו כדי לשנות את החלטת הוועדה. המשיב טוען, כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת שיהוי ניכר של כשנתיים בהגשתה. החלטת הוועדה נמסרה לעותר ביום 27.3.11 והעתירה הוגשה בתחילת שנת 2013. יתירה מזאת, כבר בשנת 2010, סמוך לאחר פטירת המנוח, התריעה עמידר במשיב, שייפנה את הדירה, לאחר שבקשתו להכיר בו כ"דייר ממשיך" - נדחתה. ביום 14.9.10 שבה עמידר ופנתה לעותר בבקשה שיעביר לידיה מסמכים התומכים בבקשתו, במסגרת הדיון שהתקיים לפני וועדת האכלוס העליונה, אולם העותר התעלם מפנייתה. משנדחתה בקשתו, הגיש המשיב תביעה לפינוי העותר מהדירה, בחודש 11/2010. המשיב טוען, כי החלטת העותר להגיש העתירה, התגבשה ביום 23.1.13, במהלך הדיון בתביעת הפינוי נגדו. אין לקבל את טענתו, כי היה צעיר מכדי לטפל בענייניו ולא ידע כיצד להתנהל אל מול הרשות. העותר היה בן 20 כאשר קיבל את ההודעה בדבר דחיית בקשתו וחזקה עליו כי הבין היטב את משמעותה. משכך, היה עליו להגיש את העתירה בסמוך לאחר קבלת ההודעה ומשלא עשה כן, השתהה העותר ומהטעם הזה בלבד, ראוי לדחות את עתירתו. המשיב טוען, כי דין העתירה להידחות בשל עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים. העותר המשיך להחזיק בדירה ולהתגורר בה, על אף שידע כי אין הוא זכאי לעשות כן ובמעשיו, מנע ממשפחות זכאיות לממש את זכויותיהן בדיור הציבורי. המשיב טוען, כי בשתי הזדמנויות, ביום 11.9.07 וביום 26.11.09, הצהיר המנוח, במסגרת בקשות שהגיש לקביעת שכר דירה מדורג - כי התגורר בגפו, ואכן, זכה להנחה בשכר הדירה. הגם שהצהרת המנוח מיום 26.11.09 כי התגורר בגפו היתה שקרית, בהינתן דו"ח מרשם האוכלוסין, לפיו באותה עת העותר התגורר כבר בדירה (החל מיום 18.11.09), טוען המשיב כי האינטרס הציבורי אינו מאפשר לעותר להשתחרר מהצהרת אביו לאחר שהלה נהנה מפירותיה. לגופו של עניין, טוען המשיב, כי לא הונחה תשתית ראייתית המצדיקה התערבות בהחלטת הוועדה, המצויה במתחם הסבירות. כך, לבד מתצהירו, לא הניח העותר ראיות נוספות לפני הוועדה, להוכחת מגוריו המשותפים עם אביו, לאורך 4 שנים רצופות עובר לפטירתו. אדרבא, מהראיות שהוצגו עולה, כי העותר נמנע מלהתגורר עם המנוח למעלה משנה עובר לפטירתו, כך לפי דו"חות המעגל, כך לפי דו"ח מרשם האוכלוסין וכך אף על פי הצהרות המנוח בבקשותיו לשכר דירה מדורג. המשיב מוסיף, כי אף במסגרת העתירה דנן לא השתנתה התמונה הראייתית הואיל ואין בתצהירים הנוספים שהוגשו כדי לבסס את טיעוני העותר. כך, התצהירים אינם מפורטים, אין הם נוקבים במועדים מדויקים ועל כן, משקלם מועט. תצהירה של הגב' בן אהרון נסמך על עדות שמיעה, דברי העותר. כך או כך, הוא מתייחס למגורי העותר בדירה החל משנת 2009 ואילך. יוצא אפוא, כי אין בתצהירים כדי לבסס את טענת המגורים המשותפים של העותר ואביו, משך 4 שנים, כנדרש בחוק. מנגד, עומדות הראיות המנהליות שמוכיחות את ההיפך. לאור האמור, עתר המשיב לדחות את העתירה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת הוועדה ובטענות הצדדים, לרבות הראיות החדשות שהוגשו במסגרת העתירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות; הלכה היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו אלא בוחן באם סטתה הרשות באופן קיצוני ממתחם שיקול הדעת המנהלי. בהינתן הראיות שהונחו בפני הוועדה, סבורני כי החלטתה מצויה במתחם הסבירות ואין להתערב בה. סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית (להלן: "החוק" ) קובע: "הוראת סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה". הסוגיה העומדת להכרעה הינה עובדתית, אם הוכיח העותר רצף מגורים בדירת אביו משך 4 שנים עובר לפטירתו המנוח. על פי מרשם האוכלוסין, העותר מתגורר בדירה החל מיום 18.11.09. ברי כי מועד זה אינו פותח בפניו את שערי הזכאות כ"דייר ממשיך", בהינתן מועד פטירת אביו כ - 7 חודשים לאחר מכן. באשר לדו"חות המעגל, עולה מהם כי המנוח הצהיר, לאורך הדרך, כי חי בגפו. לעניין זה יש להבחין בין הצהרות המנוח כי חי בגפו, אשר נועדו כדי לזכות בהנחה בשכר הדירה ועל כן, אין בהן כדי לשקף את האמת לבין דו"חות המעגל, שנערכו באורח ספונטני ואקראי ועל כן, הם משקפים נכונה את המציאות. מעיון בדו"חות המעגל עולה, כי בביקורים שבוצעו בדירה ביום 11.5.08 וביום 6.5.09 צוין, שהמנוח מתגורר בגפו (בביקורים קודמים אין התייחסות בדוחות לשאלה עם מי מתגורר המנוח). המנוח חתם על הדוחות האמורים. ודוק, אף אם היה המנוח חולה ומכור לסמים, אין בכך כדי ללמד כי לא היה מודע להצהרותיו בדו"חות. נהפוך הוא, מהבקשות שהגיש לעמידר להפחתה בשכר דירה, לרבות הצהרתו השקרית משנת 2009 בדבר היותו דייר יחיד בדירתו, כדי לזכות בהנחה המבוקשת - עולה כי היה צלול, מודע למתרחש והתנהל באורח המשרת את ענייניו. ידועה ההלכה בדבר משקלם הראייתי הרב של דו"חות המעגל, אשר נערכים בזמן אמת ובאורח ספונטני. ראה לעניין זה, עע"ם 823/12 קליסה נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' ( 8.8.13)), שם נקבע: "החלטת הוועדה הסתמכה על שתי ראיות מהימנות שהיו בפניה: הראשונה - דו"חות המעגל שהוכנו ב"זמן אמת" ובנסיבות העניין לא הוצגה סיבה לפקפק במהימנותם". דברים אלו יפים לענייננו. אל מול דו"חות המעגל ומרשם האוכלוסין, המבססים היטב את החלטת הוועדה, מונחות ראיותיו של העותר, אשר אין בהן כדי להפריך את העובדות, כפי שהוכחו על ידי המשיב. כך, בתצהירו לוועדה גרס העותר, כי אין הוא זוכר את השנה המדויקת בה עבר להתגורר עם אביו, אם בשנת 2006 או שמא 2007. די בכך כדי לשמוט את היסוד לבקשתו, שהרי אם עבר להתגורר בדירה בשנת 2007, ברי כי טרם חלפו 4 שנים עד למועד פטירת המנוח. כך אף ביחס לתצהירים הנוספים שצירף במסגרת העתירה - אין בהם כדי לכרסם במהימנות דו"חות המעגל או במרשם האוכלוסין. התצהירים מנוסחים באורח כללי ובלתי מפורט. המצהירים לא נקבו במועד המדויק בו עבר העותר להתגורר עם אביו, אף לא בשנה מדויקת. גב' כהן ומר אוחבוט הצהירו כי הכירו את העותר כשהיה נער (גב' כהן נקבה בגיל 14), אז חידש קשריו עם המנוח, אולם אין בדבריהם ראיה לכך שעבר להתגורר עמו באותה עת. אף אם העותר הגיע לדירה בסופי שבוע ובחופשות - אין הדבר מלמד על מגוריו בה. כמובן שקשה לצפות מהמצהירים שיזכרו פרטים אלו, בהינתן השנים הרבות שחלפו, אולם ברי כי לא ניתן לקבוע ממצאים על פיהם. כך אף ביחס לתצהירה של הגב' אהרון - זו ציינה את חודש מרץ 2006 כמועד בו סיפר לה העותר על חידוש הקשר עם המנוח, אולם אין להסיק מכך כי עבר להתגורר עם המנוח במועד זה. דבריה כי "באותה תקופה חיים כבר החל לגור עם אביו בסופי השבוע מהפנימייה ובחופשות" - אינם בבחינת ראיה להוכחת מועד תחילת מגורי העותר בדירה, בוודאי לא על רקע העובדה שמדובר בשיחה אקראית ובודדת שנערכה בינה לבין העותר. בדומה, גם בתצהירה של הגב' קלודין ביטון, המעיד על חידוש הקשר בין העותר לאביו בשנת 2006, אין משום ראיה למועד בו עבר להתגורר בדירה. יתירה מזו, הגב' ביטון ציינה במפורש כי העותר עבר להתגורר עם אביו בשנת 2009. יוצא, כי העותר לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת זכאותו להתגורר בדירה. על פי ההלכה הפסוקה, יש לפרש בדווקנות את המונח "להתגורר" שבחוק ההתייעלות, לנוכח תכלית החוק ובהינתן צרכי הדיור הציבורי, היותו משאב מוגבל הגם שאין חובה להוכיח נוכחות פיזית בדירה לאורך כל העת (ראה לעניין זה למשל ע"א 6184/05 קיציס נ' עמידר ( 19.3.07) וכן עע"ם 823/12 שלעיל). לא הוכחה, כאמור, זיקה מהותית של העותר לדירה בתקופה הרלוונטית, החל משנת 2006, אף לא כי ניהל בה את מרכז חייו. כן, לא הוכח שהדירה שימשה למגוריו, להבדיל ממקום אותו פקד מעת לעת, בסופי שבוע ובחופשות. החלטת הוועדה מצויה אפוא במתחם הסבירות ואין להתערב בה. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של העותר, גילו הצעיר, היותו בודד, ללא תמיכה הורית או תמיכה אחרת, ראוי היה לבחון את זכאותו לקבל דיור באורח עצמאי, בכפוף לעמידתו בתנאים. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. אין צו להוצאות. בניהדייר ממשיךמשרד הבינוי והשיכוןדייר מוגן (הגנת הדייר)