אישור תוכנית ל"אטרקציה תיירותית" בנחלה החקלאית בפני עתירה מנהלית בה מבקשים העותרים לבטל את החלטת וועדת המשנה הסטטוטורית של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז דרום (להלן: "המשיבה" ו/או "הוועדה הסטטוטורית") אשר דחתה את בקשת העותרים לאישור תוכנית ל"אטרקציה תיירותית" בנחלתם החקלאית של העותרים במושב עין הבשור (להלן: "המושב"). התוכנית הוגשה באמצעות המושב. העותרים מבקשים להורות למליאת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (להלן: "הוועדה המחוזית"), לדון מחדש בבקשה להיתר ולחילופין להחזיר הדיון לוועדה הסטטורטורית. טענות הצדדים בקצרה טענות העותרים העותרים הינם בני זוג המתגוררים במושב החל משנות ה-90. העותר בן 67, לקה באירוע מוחי קשה לפני מספר שנים ונקבעו לו, על ידי המוסד לביטוח לאומי, 42% נכות לצמיתות. העותרת בת 66, אשת חינוך, נאלצה לצאת לפנסיה מוקדמת בעקבות המצב. לטענת העותרים, האטרקציה התיירותית שהקימו (להלן: "החאן" ו/או "הצימרים") נבנתה בעידוד רשויות המדינה ועל רקע משבר החקלאות אשר פקד את המושבים. לדבריהם בחודש ספטמבר 2003 נפתח קורס "מחקלאי לתיירן" שמטרתו עידוד תעסוקה שאינה חקלאית במושבים. היוזמה לכך הייתה משותפת למועצה האזורית אשכול ולמשרד החקלאות- תחום תיירות. העותרים השתתפו בקורס. במהלך אסיפת חברים שנערכה במושב, ובעידוד המושב, הציגו העותרים את הרעיון להקמת חאן אירוח והרעיון קיבל את אישורם של חברי המושב ברוב קולות. הקמת החאן זכתה להכוונתם ועידודם של גורמים כגון, הסוכנות היהודית, משרד החקלאות, הרשות לפיתוח הנגב והמועצה האזורית אשכול. במהלך שנת 2005, החלו העותרים לקדם את מתן ההיתר במסגרת בקשה לשימוש חורג. הבקשה הוגשה לוועדה המקומית "שמעונים". בשנת 2006, בעוד הבקשה תלויה ועומדת, החלו העותרים בהקמת חאן האירוח. ביום 23.8.08, הוגש כנגד העותרים כתב אישום (ת"פ 5549/08) והתיק התנהל בבית משפט השלום בבאר שבע (להלן: "ההליך הפלילי"), בגין בניה ללא היתר בניה. בסופו של ההליך הורשעו העותרים על בסיס הודאתם במסגרת הסדר טיעון שנחתם איתם. בגזר הדין, הוטל על העותרים קנס כבד וכמו כן ניתן צו איסור שימוש וצו הריסה. שניהם נכנסו לתוקף במועד נדחה. העותרים הגישו ערעור על גובה הקנס שנקבע בגזר הדין והוא הופחת לסך של 150,000 ₪. מרגע הכנסו של צו איסור השימוש לתוקף, מזה למעלה מ-11 חודשים, הצימרים של העותרים אינם פעילים. בשנת 2011, העבירה המועצה המקומית את הדיון בבקשה לוועדה המחוזית ולאור המלצתה, הגישו העותרים, חלף הבקשה לשימוש חורג, בקשה לשינוי ייעוד. הוועדה הסטטוטורית, בהרכב מצומצם של 4 חברים (על אף שאין מדובר בהרכב חסר), דחתה את הבקשה בהחלטתה מיום 18.2.13, תוך שהיא מציעה למושב שטח מרוכז ליזמות עסקית. לטענת העותרים, הוועדה הסטטוטורית לא התייחסה או שלא התייחסה במידה מספקת, להסכמתו, עידודו ותכנונו של המושב להקמת הצימרים. כמו כן, הוועדה הסטטוטורית לא התייחסה לאי גיבוש עמדתו הסופית של מינהל מקרקעי ישראל בשאלת שינוי הייעוד של קרקע העותרים. לטענתם, על אף שבית המשפט אינו שם שיקול דעתו במקום השיקול התכנוני של הוועדה הסטטוטורית, הרי שהדרישה לרכז צימרים באזור תעשיה אחד, נוגדת את המהות של צימרים ולינה כפרית במושב. לכן, טוענים העותרים, ראוי שמליאת הוועדה המחוזית תיתן דעתה לכך ותשוב ותשקול העניין מחדש. לטענת העותרים על הוועדה הסטטוטורית היה לתת משקל רב יותר להיות העותרים אנשי חינוך חלוציים, המגדלים את משפחתם הענפה לדורותיה במושב, הממוקם באזור עוטף עזה ואשר בגלל נכותו הקשה של אבי המשפחה הלכו העותרים שבי אחר דרך פרנסה שהוצעה להם על ידי המושב בו הם חיים. העותרים השקיעו בפרויקט שנות עמל רבות וכך גם את כל חסכונותיהם מעבודתם בחינוך משך עשרות שנים, בסך של מיליון וחצי ₪. טענות המשיבה לטענת המשיבה העותרים בנו על קרקע חקלאית, ללא היתר כדין, שישה צימרים, שישה מבנים נוספים וחומת אבן. כנגדם עומד צו הריסה שיפוטי בהליך פלילי. לטענת המשיבה, בניסיון להכשיר בדיעבד את מעשיהם הבלתי חוקיים, הגישו העותרים לאישור המשיבה תוכנית ל"אטרקציה תיירותית" בנחלתם החקלאית. התוכנית נדונה בוועדת המשנה הסטטוטורית ביום 18.2.13. לטענתה, החלטת הוועדה הסטטוטורית הינה מפורטת ומנומקת, המתייחסת לשיקולים תכנוניים פרטניים וכלליים, לרבות השלכות רוחב על הסוגיה המהותית של הסדרת פעילות לא חקלאית במושבים. כמו כן נשקלו כלל טענות העותרים, לרבות נסיבותיהם האישיות וקיום המבנים בפועל. המשיבה התייחסה בתגובתה לסוגיית התעסוקה הלא חקלאית בישובים חקלאיים. לטענתה מועצת מקרקעי ישראל אכן התירה פעילות לא חקלאית בנחלה חקלאית, זאת על רקע משברים בענף החקלאות. ההחלטות הרלוונטיות, קובעות, בין היתר, כי המינהל יתיר שימוש למטרות תעסוקה שאינה חקלאית, אך ורק בחלקת המגורים של הנחלה, בשטח מבונה שלא יעלה על 500 מ"ר. מוסדות התכנון פועלים בהתאם למדיניות התכנונית הארצית, במסגרתה נשקלים שיקולים כגון, שמירה על שטחים פתוחים, על האופי המיוחד של המגזר הכפרי, על פעילות מסחרית בערים, צמצום תופעת הפרבור ועוד. לטענת המשיבה, לא רק שהעותרים בחרו להפר את החוק בכך שבנו ללא היתר, אלא שגם התוכנית שהוגשה על ידם איננה עומדת בתנאים המאפשרים אישור התוכנית. התוכנית אינה מהווה "אטרקציה תיירותית", אשר לשמה התבקש שינוי הייעוד, שכן על פי נוהל משרד התיירות על המיזם להיות, בין השאר, תיירותי ייחודי, שאינו אכסוני ותוכנית העותרים הינה סוג של אכסון מלונאי / אירוח כפרי. כמו כן, טוענת המשיבה, כי מיקום הצימרים במרכזה של נחלה חקלאית נשלל בהחלטת הוועדה. מצב זה אינו ראוי תכנונית, ואף אינו עולה בקנה אחד עם החלטות מועצת מקרקעי ישראל. ככל שמדובר בתעסוקה "יישובית" הרי שהיא צריכה להיעשות תוך תכנון מרוכז, על בסיס ישובי/אזורי, תוך ראייה תכנונית כוללת של כלל המושב והימנעות מפגיעה בהמשך תפקודו החקלאי. התוכנית הוגשה על בסיס "הקיים" ולא מתוך ראייה תכנונית רחבה כמתבקש לסוג כזה של פעילות. לנגד עיני הוועדה עמד שיקול נוסף, הוא אופן התנהלותם של העותרים אשר הפעילו מתחם בהיקף נרחב ללא היתרים ובניגוד לדין. בוודאי שאין בקיום הצימרים, בניגוד לדין, כדי לסייע לעותרים. לטענת המשיבה, העותרים אינם מתמודדים כלל עם נימוקי הוועדה לדחיית התוכנית ולמעשה אינם חולקים עליהם. על פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט לא יתערב בהחלטת הרשות ולא יחליף שיקול דעתו בשיקול דעת מוסד התכנון. בית המשפט המינהלי, כבג"צ, מפעיל ביקורת שיפוטית רק לגבי החלטות מנהליות החורגות ממתחם הסבירות באופן מהותי או קיצוני. המשיבה טענה, כי לא נפל פגם בהחלטתה שהינה מנומקת ומבוססת על שיקולים ענייניים. ההחלטה נמצאת במתחם הסבירות ולא נפל בה פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. לאור האמור, מבקשת המשיבה לדחות העתירה. תמצית שיקולי הוועדה: א. תכנון כולל לעומת תכנון נקודתי- לכל מושב הזכות לתכנון וביצוע מיזמים ובלבד שלא תפגע המטרה החקלאית העיקרית, ובעיקר בנחלות, המהוות את שלד המשבצת החקלאית.שילוב תעסוקות נוספות ראוי שיעשה במחשבה תחילה ובאופן מידתי, תוך ראייה תכנונית כוללת של כלל המושב ותוך הימנעות מפגיעה בהמשך תפקודו החקלאי. במקרה דנן התוכנית הוגשה בלחץ הנסיבות הקיימות ולא מתוך ראייה תכנונית רחבה כמתבקש לסוג זה של פעילות. התכנון המבוקש על ידי העותרים הינו בלב השטח החקלאי של נחלה חקלאית ויש בו כדי לסכל אפשרות לשימוש חקלאי ביתרת השטחים. לשינוי ייעוד נקודתי יש השלכות רוחב ניכרות על מהות המושב, מהטעם שמדובר בפיתוח נקודתי זוחל הנוגד את המטרה החקלאית תוך הפרת הרצף החקלאי במושב. ב. השלכות הרוחב של התכנון הנקודתי המוצע- ייעוד השטח לאטרקציות תיירותיות בלב השטחים החקלאיים של חלקות א', יוצר מגבלות על שטחים חקלאיים גובלים, מתוקף היות המיזם מושך קהל העלול להיחשף למטרדים שמקורם בפעילות החקלאית, או לחילופין - דרישה להטלת מגבלות על אופי הפעילות החקלאית במטרה שלא לחשוף את הקהל האמור לאותם המטרדים. בנוסף, אישור התכנית דנן עלול להוות תקדים פסול לדרישה לאישור תוכניות דומות בנחלות נוספות, באופן שיפגע באופי הכפרי-חקלאי של היישוב ובתפקודו של המושב כיישוב חקלאי, על פי ייעודו; ג. אישור בדיעבד של מיזם הקיים שלא כדין - הועדה שקלה את המשאבים שהושקעו בתכנון ובהקמת המיזם ובמצוקתם של העותרים. הועדה קבעה שעצם קיומו של המיזם בפועל אינו יכול לבדו להצדיק את אישורו בדיעבד, לאור השיקולים התכנוניים שלעיל ואינו יכול להוות נימוק תכנוני ראוי להפקדת התוכנית. דיון והכרעה העותרים הינם ברי רשות בנחלה מספר 6 במושב. המושב מנוהל על ידי אגודה חקלאית, למטרת התיישבות חקלאית. במהלך שנת 2006 החלו העותרים בהקמת חאן אירוח - צימרים בנחלתם. חאן האירוח ממוקם במרכז השטח החקלאי שבנחלתם, כך שמשני צידיו של החאן, ישנם שטחים חקלאיים. החאן כולל שישה צימרים הכוללים, כל אחד מהם, חצר, ג'קוזי ופרגולה, ארבעה קרוואנים, שתי מכולות וחומת אבן שאורכה כ- 136 מ'. כל זאת הוקם בטרם ניתן אישור רשויות התכנון והעותרים ביקשו להכשיר את החאן שהקימו בדיעבד. רשות התכנון דחתה את התוכנית שהגישו העותרים מהטעמים התכנוניים המפורטים לעיל והוסיפה, כי עצם קיומו של המיזם אינו יכול להצדיק את אישורו בדיעבד ולהוות נימוק תכנוני ראוי להפקדת התוכנית. למעשה, רשאית היתה הוועדה ולמעשה חייבת, אף להביא במכלול שיקוליה את השיקול של אינטרס ההגנה על שלטון החוק ואת השיקול של מניעת עידוד עבריינות בנייה. ראה דברי השופט פוגלמן בעע"מ 9057/09 דן איגנר ועוד 32 אח' נ' השמורה בע"מ: "אני מצטרף לקביעות חברתי גם בהתייחס לחובת רשויות התכנון לשקול את אינטרס ההגנה על שלטון החוק. להשקפתי, קשה להפריז בחשיבותה של חובה זו. בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1150 מיום 24.1.01 הובהר כי במקרה שבו מתבקשת הכשרה בדיעבד של עבירות בנייה, רשאיות רשויות התכנון להביא בגדר שיקוליהן את השיקול של מניעת עידוד עבירות בנייה. ההנחיה עודכנה בחודש נובמבר 2003, והיא פורסמה בגדרו של חוזר מנכ"ל משרד הפנים ללשכות התכנון, תוך הבהרה כי מוסדות התכנון חייבים לשקול שיקול זה וליתן לו משקל מתאים במסגרת מכלול שיקוליהם. להשקפתי, דברים אלה נכוחים וראויים לגופם" גם אם הוועדה, לא שקלה שיקול זה במכלול שיקוליה, בשל העובדה שהרשויות עודדו את העותרים להקמת המיזם, כטענת ב"כ העותרים, הרי שבעניין שיקולי בית המשפט בעתירה מנהלית שונים פני הדברים. ראשית יאמר, כי ברור היה לעותרים, כבר בשנת 2003 שיש צורך באישור רשויות התכנון להקמת המיזם והם בחרו להקימו מבלי להמתין לאישור התוכנית. באשר לניקיון כפיו של עותר, נאמר בבג"ץ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית תל אביב יפו ואח' פ"ד ל(2), 304,306 מפי כב' השופט ברנזון: "רבים המקרים מספור שבהם החלטנו שלא להיזקק לעתירה המוגשת לבית משפט זה מחמת אי-ניקיון-כפיו של העותר, ובראש ובראשונה מחמת אי-ניקיון-כפיים הנובע מהעבירה על החוק הקשור בנושא העתירה. כבית משפט הגבוה לצדק אין אנו פותחים את דלתותינו לפני אדם העושה דין לעצמו ועובר על החוק". פסק הדין הנ"ל אוזכר לאחרונה בבג"ץ 5812/11 יצחק קלקודה ואח' נ' רשות שדות התעופה ואח', שם פנו העותרים לבית המשפט כנגד צווי הרחקה שהוצאו נגדם על ידי רשות שדות התעופה. במהלך שמיעת העתירה התברר כי לעסקם של העותרים אין רישיון וכי חלק משטחי החניון שברשותם נמצאים על קרקע חקלאית ללא אישור. בית המשפט דחה את העתירה: "לא ראינו מנוס מדחיית העתירה, ...הכרעתנו יסודה בגישה עקרונית, רחבת מבט, הרואה את המשפט המינהלי כהרמוניה ולא כתאים תאים, פרודות פרודות, שאין ביניהם קשר. הסיבה לדחיית העתירה היא במונחי המשפט המינהלי חוסר ניקיון כפיים של העותר בהקשר העתירה; גישתנו אינה נובעת משינוי בהתייחסותנו לנשוא העתירה, שעמדתנו הראשונית לגביה, כשלעצמה ובתוך עצמה, לא נשתנתה. אלא שהמידע החדש הביאנו לכלל דחיה שמשמעה "על הסף", קרי, עילה הנועלת את דלתי הסעד בפני העותר במצב הנוכחי. ניקיון כפיים הוא תנאי יסוד לעותר לבית משפט מינהלי, בוודאי לבית המשפט הגבוה לצדק". כך גם בענייננו. העותרים לא באו לבית המשפט המנהלי בניקיון כפיים שהוא תנאי יסוד לעותר המבקש סעד בבית המשפט המנהלי ועל כן וכבר מטעם זה יש לדחות את העתירה על הסף. גם לגוף העניין, יש לדחות את העתירה. אין בפני טענה של חוסר סמכות או חוסר תום לב של המשיבה, אלא טענה, גם היא בשפה רפה, של חוסר סבירות החלטתה של המשיבה. עיקר הטענות הן טענות של אי התחשבות בנסיבותיהם האישיות הקשות של העותרים אשר השקיעו ממון רב בבניית המיזם וכבר ניזוקו נזק רב בהליך הפלילי וכתוצאה מאי השימוש באורחן מזה כשנה. בעניין זה אין לעותרים להלין אלא על עצמם. אשר לטענה בדבר היות דרישת המשיבה לריכוז צימרים באזור תעשייה אחד במושב, כנוגדת את המהות של צימרים ולינה כפרית במושב, בעניין זה לא ביססו העותרים את טענתם על מקור חוקי כלשהו. מכל מקום, החלטת המשיבה, שסירבה לאשר התוכנית, בין היתר, בשל היות התוכנית ממוקמת בלב שטח חקלאי, היא החלטה סבירה ואף ראויה ואין מקום להתערב בה. לא למותר לחזור בעניין זה על ההלכות הידועות בעניין שיקול דעתה של רשות התכנון. "כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות; אכן, "התפקיד והסמכות לקדם את האינטרס הציבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והנסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאינטרס הציבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר סבירות" (השופט זמיר ב-בג"ץ 4140/95 סופר-פארם (ישראל) בע"מ ואח' נ' מינהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999)). ראו גם: ... "אכן, בית המשפט במהותו לא נועד לשמש מוסד מתכנן, והוא אינו "מוסד תכנון עליון" העומד מעל למוסדות התכנון המנויים בחוק (בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633 (1994) (להלן: ענין טריידט); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004) (להלן: ענין מילובלובסקי)). תפקידו הוא לבחון האם נפל פגם חוקי בדרך התנהלותו ובאופן הפעלת שיקול דעתו של מוסד התכנון." (בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939 בע"מ) נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, משרד הפנים (23.3.11) פסקה 38 לפסק הדין). כאמור, לא מצאתי כל פגם משפטי בשיקול הדעת של המשיבה ועל כן אני דוחה את העתירה. העותרים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪. תיירחקלאותמושבים נחלות ומשקים