גבייה, שלפי הטענה היא בלתי חוקית, של ריבית על חובות שבפיגור. נטען שלפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980 ("חוק הרשויות המקומיות") רשאית המשיבה לחייב בריבית על חובות שבפיגור בשיעור של 0.75 אחוז לחודש בחישוב של "ריבית פשוטה", ואילו המשיבה מחייבת אמנם לפי השיעור הקבוע בחוק אולם לפי חישוב של "ריבית דריבית", ובדרך זו מגיע חיוב הריבית המצטבר לכדי 9.38 אחוזים לשנה לעומת 9 אחוזים לשנה, כמתחייב מחוק הרשויות המקומיות. בעקבות הגשת התובענה והבקשה לאישור הגישה המשיבה הודעת חדילה, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק"). בהודעת החדילה ציינה המשיבה כי היא החליטה על הפסקת הגבייה באופן שכלפיו מכוונת התובענה, והנחתה את כל העוסקים בנושא, ובכללם עובדי המשיבה ומי שמספקים לה שירותי גבייה ושירותי מחשב, לחשב את ריבית הפיגורים בהתאם לחוק הרשויות המקומיות. הודעת החדילה הוגשה ביום 8.7.13, ובאותו יום הוריתי למבקש להגיש תשובה להודעת החדילה ובתוך כך גם להגיש טיעון המתייחס לשאלת פסיקת גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו, כפי שמאפשר סעיף 9(ג) לחוק. בתגובתו להודעת החדילה לא חלק המבקש על עצם החדילה, ובהתאם לכך אני מקבל את עמדת המשיבה בעניין זה. בנושא הגמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו, הפנה המבקש לסעיפים 22 ו-23 לחוק, שבהם מנויים השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעניין זה. המבקש הוסיף עוד כי לפי הנאמר בע"א 9134/05 אליעזר לויט,עו"ד נ' קו אופ צפון ,אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (7.2.08) השיקולים המנויים בסעיף 23 אינם רשימה סגורה, ובית המשפט יכול להביא בחשבון גם שיקולים אחרים. עיקר טענת המבקש היא שפסיקת גמול ושכר טרחה צריכה להוות תמריץ כלכלי להגשת תובענות ייצוגיות נגד רשויות מנהליות, על מנת להרתיען מהפרת הדין ומגבייה בלתי חוקית. נטען גם שהרתעה כזו חשובה לצורך שמירת שלטון החוק. עוד נטען כי חשיבות ההליך הייצוגי הנוכחי מוכחת מעצם העובדה שהמשיבה הגישה הודעת חדילה מיד עם הגשת ההליך. לעניין הסכומים הפנה המבקש להחלטה שניתנה בת"צ (מרכז) 38529-11-11 א.ש. ברקאי בע"מ נ' עיריית מודיעין (18.7.12), והוא טען- מבלי לציין כל אסמכתא או נימוק לכך- שיש לפסוק גמול למבקש בסכום של 40,000 ₪ ושכר טרחה לעורך דינו בסכום של 125,000 ₪, ובנוסף הוא עתר לתשלום בסכום של 3,500 ₪ ששולם כשכר טרחה לרואה החשבון שערך את חוות הדעת שתמכה בתביעה ובבקשה. בתשובתה לטענת המבקש טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לגמול ולשכר טרחת עו"ד. לטענת המשיבה, מדובר בתובענה קנטרנית וטרדנית אשר הוגשה ללא כל אסמכתא ותימוכין ומבלי שיש למבקש עילת תביעה אישית. נטען כי המבקש לא צירף אסמכתא להוצאותיו וחוות הדעת החשבונאית לא צורפה לכתב התביעה או לבקשת האישור. כמו כן נטען כי המבקש לא שילם בפועל את הסכומים אשר טען כי חויב בהם, כי הוא חב עדיין סכומים ניכרים (קרן החוב), ומשכך אין לו עילת תביעה אישית ואין מדובר בתביעת השבה. עוד נטען כי מצבם הכלכלי של תושבי המשיבה מביא לכך ששיעורי גביית הארנונה הם נמוכים למדי, עניין שגם זכה בעבר להתייחסות מבקר המדינה, ועל רקע זה אין מקום לטענה שהמשיבה גבתה ביתר ריבית פיגורים על חובות ארנונה, שעה שקרן החובות עצמה אינה נגבית. עוד נטען כי אי חוקיות הגבייה קודם להודעת החדילה מוטלת בספק וכי העניין נבחן בתובענות המתנהלות בימים אלו בבתי המשפט. לסיום הוסיפה המשיבה וטענה כי התובענה הוגשה לצורך הפקת רווח קל והסכומים המבוקשים מופרזים וחסרי ביסוס. נטען גם שלא הייתה כל פנייה מוקדמת למשיבה בטרם הגשת התובענה, ולו הייתה פנייה כזו, הייתה התביעה מתייתרת מלכתחילה נוכח נכונות המשיבה לתקן את שיטת חישוב ריבית הפיגורים. עוד נטען כי על רקע הליכים דומים שהגיש בא כוח המבקש נגד רשויות מקומיות אחרות באותו עניין ממש, לא ניתן לקבוע שהמבקש או בא כוחו השקיעו תשומות ממשיות או נטלו סיכון בהגשת ההליך. בעניין הסכומים שציין המבקש נטען כי הם מופרזים לפי כל אמת מידה, וכי מכל מקום, יש לנהוג בזהירות כשמדובר בכספי הציבור ותמיכה לכך הביאה המשיבה, בין השאר את הדברים שנאמרו בעע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור נ' מדינת ישראל (27.12.10). ביום 28.7.12 הגיש המבקש בקשה להרשות לו להגיש תגובה קצרה לתשובת המשיבה, ועוד בטרם ניתנה החלטה בעניין זה הזדרזה המשיבה להודיע על התנגדותה לכך. או אז הגיש המבקש, גם זאת מבלי ליטול רשות, תשובה לתשובות המשיבה. החלטתי להתעלם מן הנטען בכתבי טענות אלה,הן- ובעיקר- מפני התנהלותו הבלתי ראויה של ב"כ המבקש והן מפני שהם הוגשו מבלי שניתנה לכך רשות ומכל מקום, איני מוצא שתיגרם עקב כך פגיעה בזכות הטיעון של מי מן הצדדים. שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לדחות את טענות המשיבה המכוונות נגד עצם זכותם של המבקש ובא כוחו לגמול ולשכר טרחה, וכפועל יוצא מכך החלטתי לפסוק גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו כאמור להלן בסיפא של החלטה זו. סעיף 9(ג) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו, על אף העובדה שלפי סעיף 9(ב) לחוק חדילת הגבייה הבלתי חוקית שוללת את האפשרות לאשר כייצוגית תובענה להשבת הסכומים שנקבעו. בעניין זה מפנה הוראת סעיף 9(ג) לחוק לסעיפים 22(ב) לעניין גמול לתובע, ולסעיף 23 לעניין שכר הטרחה לבא כוחו. סעיפים אלה מונים את השיקולים שבהם יתחשב בית המשפט בבואו לפסוק את שיעור הגמול ושכר הטרחה, ובין אלה, הרלוונטיים לענייננו הם שיקולי התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה וחשיבותה הציבורית של התובענה. בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת בנוגע להתקיימותם של שני שיקולים אלה. דומה כי המבקש צודק כשהוא טוען שהתובענה הייצוגית הייתה הגורם להפסקת הגבייה הבלתי חוקית, טענה הנתמכת כמעט בריש גלי בתשובת המשיבה לבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה, שם נטען שלאחר שהומצאו למשיבה כתבי בית הדין היא החלה לנקוט בצעדים להפסקת הגבייה. גם טענתו של המבקש בדבר חשיבותה הציבורית של התובענה איננה משוללת יסוד, מפני שיש להניח שלעתיד לבוא תנקוט המשיבה אמצעי זהירות למניעת תקלות שתוצאתן גבייה בלתי חוקית. המשיבה טענה לחוסר תום לב מצדו של המבקש בשל כך שלא פנה אליה קודם להגשת התובענה, אולם הטענה אינה מקובלת עלי ואני דוחה אותה. ראשית, מפני שכבר נפסק שהעדר פנייה מוקדמת כשלעצמה אינה מצדיקה קביעה בדבר חוסר תום לב, ונאמר כי: "לנוכח תכליותיה של התובענה הייצוגית קשה גם לקבל כי פנייה של התובע הייצוגי להשבת כספו שלו, תהווה תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה" (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.12.08)). שנית, נפסק כי "הוראת סעיף 9 לחוק, מלמדת, באופן מובהק, כי מטרת התובענה הייצוגית, המוגשת נגד המדינה היא להביא להפסקת גבייה בלתי חוקית, וזאת מבלי לגרוע מן התמריצים האחרים העומדים בפני תובעים ייצוגים ועורכי דין להגיש תובענות ייצוגיות ראויות כנגד רשויות השלטון" (עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול (25.12.12)). לכן, כאשר התובענה הייצוגית נתפשת כתמריץ לתובעים ולבאי כוחם להביא את רשויות השלטון לחדילת גבייה בלתי חוקית, נדרשת יותר מאשר טענה סתמית שהעדר פנייה מוקדמת מעיד על חוסר תום לבו של התובע. זאת ועוד, ההליך נפתח בחודש אפריל 2013, ובאותה עת ממש כבר היו תביעות דומות במספר רב נגד רשויות מקומיות אחרות, וחלקן אף הסתיים בהודעות חדילה. העובדה שדבר קיומן של התביעות, ודבר קיומה של בעיית הגבייה הבלתי חוקית, נודעו למשיבה רק מהגשת התביעה, מלמדת אולי על חוסר תום לב מצדה של המשיבה בעצם העלאת טענת חוסר תום לב כלפי המבקש. גם הטענה שהמבקש חייב סכומי כסף למשיבה וכי לא נגבתה ממנו ריבית פיגורים אינה יכולה להועיל למשיבה. יש לזכור שאלמלא הוגשה הודעת החדילה היה צורך לברר את בקשת האישור לגופה ועל רקע טענות המשיבה כלפי המבקש ניתן היה לשקול את האפשרות להשתמש בסמכות הנתונה לפי סעיף 8(ג) לחוק, המאפשר החלפת תובע ייצוגי על מנת להגן על עניינם של חברי הקבוצה (ת"מ 11190-04-13 טאפש נ' מועצה מקומית בית ג'ן (15.9.13)) ולכן איני רואה לייחס משקל יתר לטענת המשיבה בהקשר זה. בבקשתו לפסיקת גמול ושכר טרחה לא ציין המבקש מהו להערכתו סכום הגבייה הבלתי חוקית מכלל חברי הקבוצה בתקופה הרלבנטית לתובענה וגם המשיבה לא ציינה באיזה סכום מדובר. לדעתי, המנגנון הראוי לפסיקת שכר טרחה בהליך ייצוגי הוא מנגנון של שכר טרחה תלוי תוצאה (ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.2012), וכן מאמרו של א' קלמנט קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006 הפרקליט מט 131 (2007)). לכן, בהעדר נתון או הערכה בדבר כימותה של התביעה הייצוגית לא ניתן לקבוע מהו הסכום הראוי שכר טרחה לבא כוח המבקש ובמצב עניינים זה אני מחליט לפסוק לפי מיטב הבנתי ושיקול דעתי ואני מורה ששכר טרחתו של בא כוח המבקש יעמוד על סך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, והגמול למבקש יהיה בסכום של 3,000 ₪. לא ראיתי מקום לפסוק למבקש תשלום בגין חוות דעתו של רואה החשבון, שכן דומה שהמשיבה צודקת בטענתה שחוות דעת כזו לא הוגשה. רשויות מקומיותחוק הרשויות המקומיותריביתחוב