"לחדול מהסתמכות על מסמכי תכנית המתאר ירושלים 2000..., שלא הופקדה וממילא לא אושרה מעולם, כתכנית מחייבת שעל בסיסה נדונות תכניות מוצעות". רקע תכנית המתאר ירושלים 2000 ("תכנית המתאר" או "התכנית") היא תכנית מתאר עירונית חדשה לירושלים, המתווה באופן כולל את מדיניות התכנון העירונית של העיר. היא נועדה להחליף את תכנית המתאר התקפה בעיר מאז שנת 1959 (היא תכנית 62). תכנית המתאר ירושלים 2000 קובעת, בין היתר, עקרונות תכנוניים לפיתוח עתודות מגורים ותעסוקה בהתבסס על השטחים העירוניים הפתוחים. אחת ממטרותיה המרכזיות של תכנית המתאר, לפי כתב התשובה של משיבים 2-1, היא מתן מענה לצרכי הדיור של אוכלוסיית ירושלים. כעולה גם מכתב התשובה קובעת התוכנית עקרונות תכנוניים לפיתוח עתודות מגורים ותעסוקה. היא קובעת גבולות בינוי עירוניים ומעגנת את השטחים הפתוחים. היא קובעת את דרכי הפיתוח של העיר. ועוד צוין, שהתוכנית באה במטרה לתת מענה לצרכי הדיור של אוכלוסיית ירושלים. זאת על ידי עיבוי השכונות; ציפוף השכונות הקיימות וכן על ידי מתן אפשרות להרחבות דיור. התכנית גובשה במשך כעשור שנים בהשתתפות גורמים רבים והושקעו בה משאבים רבים. הוועדה המקומית המליצה על הפקדתה ביום 9.3.2006 ובאפריל 2007 היא הוגשה ללשכת התכנון המחוזית. בלשכת התכנון המחוזית התקיימו דיונים רבים בתכנית, וזאת לשם גיבוש עמדת אנשי המקצוע בוועדה המחוזית. בשנת 2008 הועברה התכנית למליאת הוועדה המחוזית, והתקיימו בה דיונים רבים לגבי התכנית. בדיונים אלה נשמעו גורמי מקצוע וגורמים ציבוריים שונים לרבות העותרת 1, שהתייחסה לצרכי התושבים במזרח העיר ולהוראות התכנית בחלק זה של העיר. לאחר השלמת דיוני המליאה בוצעה עריכה מחדש של התכנית בהתאם להחלטות הוועדה המחוזית והיא הועברה לעיון חברי הוועדה ואושרה להפקדה. לנוכח הערות ראש עיריית ירושלים, מר ניר ברקת (שנבחר לתפקידו בחודש נובמבר 2008), הסכימה הוועדה המחוזית לקיים דיונים נוספים בקשר עם הערותיו של ראש העיר, והערות מסוימות התקבלו. הדיון האחרון בתכנית היה ביום 26.5.2009. לאחר השלמת עריכת מסמכי התכנית, נחתמו המסמכים על-ידי עורך התכנית וראש עיריית ירושלים, והם הוגשו לוועדה המחוזית לשם הפקדתם. ביום 16.6.2009 פנה שר הפנים דאז, מר אלי ישי, ליו"ר הוועדה המחוזית. הוא ביקש, בהמשך לפניות של חברי מועצה בעיריית ירושלים וראש עיריית מעלה אדומים, לבחון את החזרת התכנית לדיון בוועדה המקומית. זאת לנוכח שינויים מהותיים נטענים שנעשו בה לעומת התכנית המקורית שעליה המליצה הוועדה המקומית. שר הפנים ביקש, בהמשך לטענות אלה, לעכב את פרסום התכנית. בעקבות הנחיית שר הפנים, ביום 1.7.2009 ניתנה חוות דעת משפטית של היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית ועל דעת היועץ המשפטי של משרד הפנים, שלפיה אין מקום להחזרת התכנית לוועדה המקומית; וממילא ליו"ר הוועדה המחוזית אין סמכות להורות כן. בחוות הדעת צוין, שאת הטענות ניתן יהיה להעלות בשלב ההתנגדויות לתכנית לפי סעיף 106 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. צוין גם, שלפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, שר הפנים רשאי לקבוע שהתכנית טעונה את אישורו ואם נעשה כן - לא ניתן לתת לתכנית תוקף ללא אישור השר. לבסוף נקבע בחוות הדעת, שהוועדה המחוזית והיא בלבד רשאית להחליט לקיים דיון חוזר בתכנית אם היא תסבור שהדבר מוצדק ותנמק את החלטתה, והכל לפי שיקול דעתה. במסגרת זו ניתן יהיה לפנות לוועדה המקומית ולאפשר לה לחוות דעה על התכנית פעם נוספת טרם ההפקדה. סוכם, בהמשך לכך, שהתכנית תובא לדיון נוסף לפני מליאת הוועדה המחוזית, שתשקול אם יש הצדקה לבקש חוות דעת עדכנית של הוועדה המקומית בעניין התכנית. לא היה לפניי חולק על כך, שעד לעת הזו תכנית המתאר ירושלים 2000 לא הובאה לדיון נוסף לפני מליאת הוועדה המחוזית (סעיף 23 לכתב התשובה). בדיון שהתקיים לפניי טען בא כוח המשיבים, שהתכנית נעצרה בשל פניה של שר פנים וכי "כאשר יש פניה של השר במיוחד שיש שר חדש, אנו מחכים לראות שייעשה מהלך בעניין" (עמ' 2 ש' 29-27). כן נטען, שהוועדה המחוזית לא זנחה את הרצון להפקיד את תכנית המתאר החדשה לירושלים ולקדמה למתן תוקף (סעיף 81 לתשובת משיבים 2-1 ו-4). אולם כעניין שבדין, לא הופקדה תכנית המתאר לירושלים עד לרגע זה ומצבה הסטטוטורי נותר כמתואר לעיל. טענות העותרות על רקע זה, העותרות טוענות בעתירה, שמשנת 2008, לאחר "החלטת ההפקדה", החלו המשיבים להחיל את תכנית המתאר ירושלים 2000 בהליכי התכנון של תכניות חדשות ואף לדחות על הסף תכניות, שאינן מתיישבות עם הוראות תכנית המתאר ובשל טעם זה בלבד. הגם ש"אין תוחלת להליך הסטטוטורי" בעניין אישור תכנית המתאר, טוענות העותרות, הוועדה המחוזית לא ויתרה על התכנית והיא עושה בה שימוש כתכנית תקפה בפועל ("מסמך מדיניות") וללא הגבלת זמן. נטען שפעולותיה אלו של הוועדה המחוזית אינן כדין. העותרות מוסיפות וטוענות, שלהחלת התכנית "דה פקטו" ואף "דה יורה" על ידי גופי התכנון השונים, הגם שלא הושלמו ההליכים הסטטוטוריים לתיקופה, השפעה חמורה ביותר על המצב התכנוני בשכונות ירושלים המזרחית, ומכאן - על זכויות היסוד של תושבי שכונות אלה. המצב התכנוני בשכונות במזרח ירושלים לא היה מספק בעבר, ולפי העתירה. זאת, בין היתר, לנוכח הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה מחד גיסא, ומאידך גיסא השטח הקטן שכיסו התכניות הקיימות בשכונות אלה והמגבלות שהן הציבו (כגון: זכויות בניה מצומצמות, שטחים רבים בייעוד לנוף פתוח, רשת דרכים דלילה, שטחים למבני ציבור מעטים ולא מתאימים ועוד). בשנת 1995 חוקק תיקון 43 לחוק התכנון והבניה, שאפשר לבעלי עניין בקרקע ליזום תכניות (בשונה מהמצב לפני כן שלפיו רק גורמים ציבוריים היו רשאים ליזום תכניות). בעקבות התיקון משנת 1995 בעלי עניין רבים מימשו, לפי הנטען, את האפשרות להגיש תכנית לקרקע הרלבנטית וניכרה תנופת תכנון בשכונות במזרח ירושלים. אמנם נקבעו נהלים מסוימים שנועדו לצמצם את תנופת התכנון הפרטי, כדי שלא לפגוע במבט התכנוני הכולל; אך היה מי שעלה בידם לצלוח דרישות אלה ולהביא תכניות נקודתיות לבניה למגורים. על רקע זה, לפי הנטען, נולד נוהג שלפיו פעלה מערכת התכנון - לאשר תכניות נקודתיות המשנות ייעוד מאזור ללא תכנון או משטח נוף פתוח לאזור למגורים או המגדילות את זכויות הבניה בשטח המיועד למגורים. אלא שלפי הנטען בעתירה, החלת "תכנית המתאר" כמדיניות מחייבת של מוסדות התכנון סתמה את הגולל על נוהג זה, שהיה המוצא האחרון לפיתוח השכונות במזרח העיר. היא אינה מאפשרת עוד אישור תכניות לפי הנוהג שנוצר קודם לה. בכך היא פוגעת פגיעה קשה בתושבי שכונות אלה. כדוגמה לפגיעה בתושבי ירושלים המזרחית כתוצאה מההחלה הנטענת - הגורפת והמחייבת - של תכנית המתאר ירושלים 2000, מצביעות העותרות במיוחד על סעיף 4.6 לתכנית, שלפיו באזורים שסומנו בתכנית כ"אזור מגורים עירוני מוצע" (ונועדו לשמש עתודות לפיתוח עירוני לרבות מגורים ושטחי ציבור), נדרשת תכנית מתאר מקומית למתחם כולו (המקיף על פי רוב שטח של עשרות עד מאות דונמים), וזאת כתנאי להפקדת תכנית מפורטת. אלא שהמשיבות אינן שוקדות דיין על עריכת תכנון כולל ואין הוא נראה לעין בעתיד הקרוב. משמעות הדבר היא, לטענת העותרות, הקפאה כמעט גורפת של תנופת הפיתוח בשכונות מזרח העיר ירושלים שהובילו בעלי קרקעות פרטיות, כפתרון למצוקה התכנונית הקשה הנטענת באותן שכונות. העותרות מציינות, שלכאורה אין לאדם זכות קנויה שתאושר בניה למגורים או בכלל. אולם שינוי ייעוד למגורים בתכנון נקודתי היה כאמור נוהג רווח עד החלת תכנית המתאר ירושלים 2000. הדרישה המתוארת לעיל לתכנון כולל והמוחלת מכוח "תכנית המתאר" - חוסמת, לפי הנטען, את המוצא היחיד ממצוקה תכנונית חריפה. אלא שחסימה זו נעשית מכוח תכנית מתאר שאינה תקפה ומבלי שניתנה הזכות להתנגד לה. התוצאה היא - כך נטען - הקפאת תכנון גורפת פסולה, שמביאה למגורים במבנים שאינם מתאימים; עבריינות בניה ותופעות שליליות נוספות. העותרת מוסיפות וטוענת בעתירה, שהשימוש בטיוטת תכנית המתאר כ"מסמך מדיניות" חלף הכנת תכנית סטטוטורית וללא הגבלה בזמן, מפר את עיקרון חוקיות המנהל. זאת שכן חוק התכנון והבניה אינו מכיר סטטוטורית ב"מסמך מדיניות". מדובר במסמך שהוא "דמוי תכנית". משיבות 3-2 אינן מוסמכות להסתמך על הוראות תכנית שטרם הופקדה כנימוק לדחיית תכניות אחרות על הסף או בכלל. נטען גם, שהתנהלותן של המשיבות מהווה פגיעה חמורה בעקרונות השקיפות ושיתוף הציבור הנדרשים במסגרת ההליך הסטטוטורי של אישור תכנית מתאר. יש בכך משום פגיעה בזכות השימוע של ציבור תושבי העיר; וכן פגיעה ב"איכות התוצר התכנוני", שלא עבר את מערך השינויים והשיפורים שיש להניח שהיה עובר אילו נשמעו התנגדויות. ההסתמכות על התכנית אף מביאה, לטענת העותרות, לאי יציבות ולחוסר ודאות. בשונה מתכנית סטטוטורית מחייבת - במסמך מדיניות ניתן לעשות שימוש שנים או לחדול מכך לאלתר כראות עיניהם של המשיבים. בנוסף, נטען שההסתמכות על תכנית המתאר פוגעת באופן גורף וללא הגבלה בזמן בזכות הקניין של תושבי העיר. פגיעה זו נעשית ללא סמכות ומבלי שמתאפשר לנפגעים לקבל פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לבסוף נטען, שהשימוש בתכנית המתאר הלא מאושרת כ"מסמך מדיניות" מביאה לקיפאון התכנון והבניה בשכונות ירושלים המזרחית. הדבר חורג ממתחם הסבירות בשל הפרת חובת הרשויות לספק פתרונות תכנוניים ראויים תוך זמן סביר. טענות המשיבים לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף וזאת מהסיבה שמדובר בעתירה כללית וכוללנית. המשיבים לא חלקו על כך שהם מסתמכים ככלל על "תכנית המתאר" כעל מסמך המשקף את המדיניות התכנונית. אלא שהסתמכות זו מבוצעת אגב דיון בתכניות פרטניות המוגשות על ידי בעלי עניין. העותרות הן למעשה עותרות ציבוריות המגישות עתירה כללית בנושאים, שבהם בעלי העניין עצמם יכולים להגיש עתירה אגב תכנון פרטני. לפי הנטען, אין להתיר זאת ויש להעדיף את הדיון אגב תכנית פרטנית. כך הדבר גם לגבי המתחמים שהובאו כדוגמה בעתירה (שהוגדרו בתכנית כ"אזור מגורים עירוני מוצע" ומכונים "פוליגונים"), שהמצב התכנוני בכל אחד מהם שונה. הרואה עצמו נפגע מהחלטה של הוועדה המחוזית שלא לאשר תכנית בשל היעדר תכנון מתחמי כולל, עומדות לו הדרכים לתקוף את ההחלטה באמצעות עתירה פרטנית, שתדון לפי נסיבות העניין. ואכן, הוסף ונטען, הוגשו עתירות מעין אלה, שנדונו באופן פרטני. בהקשר זה משיבה 3, עיריית ירושלים, ביקשה להצביע על כך, שהעותרות לא הניחו תשתית ראייתית ונתונים עובדתיים ספציפיים המצביעים על פגיעה ממשית באפשרויות התכנון, שהיו קיימות במזרח ירושלים לפני קביעת מדיניות התכנון לפי תכנית המתאר. נטען עוד, שיש לדחות על הסף את עתירת העותרות "אשר מתעברות על ריבם של אחרים ואשר אינן נפגעות באופן ישיר". לגוף העניין טוענים המשיבים, שאין פסול בגישתם. נטען, שמאז קבלת ההחלטה בדבר ההפקדה של תכנית המתאר, הוועדה המחוזית מתייחסת אליה כאל מסמך המשקף את מדיניותה התכנונית. גישה זו המתייחסת לתכנית הכללית המתגבשת כאל תכנית מנחה המתווה את מדיניות התכנון היא גישה ראויה. היא משרתת את האינטרס התכנוני הכולל ומבטיחה, שההחלטות יתקבלו על בסיס מדיניות כוללת ולא באופן נקודתי. חוק התכנון והבניה אינו מתייחס לדרך שבה יפעילו מוסדות התכנון את שיקול דעתם והפסיקה הכירה בצורך - ואף בהכרח - בהנחיות מינהליות לשם הבניית שיקול הדעת. כך בכלל וכך בפרט בפסיקה שעניינה תכנון ובניה, ואף באופן ספציפי בנוגע לתכנית מתאר. בחינת תכניות לאור מדיניות כוללת ולא באופן שרירותי - כפי שהדבר נעשה לפי הנטען בהסתמכות עקרונית על תכנית המתאר - תואמת אפוא את הוראות החוק וכללי המשפט המינהלי. הטענה שלפיה יש להתעלם מהמדיניות הכוללת היא מוקשית. צוין גם, שכל המסמכים עומדים לעיון הציבור ומכאן שאין פגיעה בשקיפות. המשיבים מבהירים גם, שלמגישי תכניות ספציפיות עומדת האפשרות לשכנע את הוועדה המחוזית שעניינם הספציפי מצדיק סטייה מהמדיניות שנקבעה לפיה תכנית המתאר. טענות אלה נבחנות במסגרת קבלת החלטה ביחס לתכנית ספציפית כאמור וניתן להגיש עליהן בקשת רשות ערר למועצה הארצית. ההחלטות כפופות גם לביקורת שיפוטית של בית המשפט, ויש דוגמאות מספר לכך בפסיקות פרטניות. אין אפוא גם מקום לטענות העותרות שעניינן זכות הטיעון וההתנגדות. המשיבים מוסיפים וטוענים, שאין לקבל את הטענה שההסתמכות על התכנית יוצרת חוסר יציבות ואי ודאות. נטען שההיפך הוא הנכון. דווקא התעלמות מהמדיניות שבתוכנית המתאר תוביל לכך שתכניות ייבחנו ללא קריטריונים אחידים ותוך פגיעה בעקרונות תכנון ראויים. דווקא קיומה של מדיניות גלויה שסטייה ממנה מחייבת הנמקה - היא זו המבטיחה ודאות והיעדר שרירות. עוד טוענים המשיבים, שההסתמכות על התכנית כמסמך מדיניות אינה מונעת מימושן של תכניות תקפות והוצאת היתרי בניה או הגשת בקשות להקלות ושימושים חורגים מכוח תכניות תקפות. ועוד נטען, שתכנית המתאר כשלעצמה אינה גורמת לפגיעה בזכויות מוקנות ואינה יוצרת חבות בפיצויים. הוסף, שככל שהתוכניות המקודמות מכוחה יגרמו לפגיעה היוצרת עילה לתביעת פיצויים, הרי שניתן יהיה להגיש בגינן תביעות פיצויים בהתאם להוראות החוק. לבסוף מדגישים המשיבים את הקשיים שבתכנון נקודתי לפני עריכת תכנון כולל; ומצביעים על כך, שעיריית ירושלים אכן מתכננת חלק מהמתחמים ("פוליגונים"), וזאת לפי סדרי עדיפות ומגבלות תקציב. נטען, שאין מניעה להגשת תכניות כוללות על-ידי תושבי המקום או בסיוע המנהל הקהילתי, כפי שאף נעשה בפועל בחלק מהמקומות. כן דוחים המשיבים את הטענות בדבר הזנחת התכנון במזרח ירושלים ומבקשים להצביע על כך, שבשנים האחרונות אושרו מאות תכניות בשכונות במזרח העיר. בין היתר נטען, שבמסגרת המדיניות שנקבעה בתכנית המתאר ניתן להגדיל באופן משמעותי את זכויות הבניה באזורים המיועדים לבניה ואת ציפופם עד כדי שילוש וריבוע זכויות הבניה. באשר ל"פוליגונים" המיועדים לפי התכנית לתכנון - תכנית המתאר היא הראשונה שקבעה ששטחים אלה יהיו מיועדים לתכנון; וממילא השילוב של הגדלת אחוזי הבניה באופן דרמטי בשילוב התכניות הקיימות והתקפות, מספק מענה לצפי הגידול באוכלוסייה במזרח העיר. תכנון הפוליגונים הוא כלי נוסף בהגדלת היצע המגורים במזרח העיר, אך לא המרכזי שבהם ויש לזכור שתכנית מתאר נעשית בתכנון לטווח ארוך של כעשרים שנים. למעשה אותה מדיניות שהעותרות תוקפות בעתירה זו - היא זו שמאפשרת כיום את מרבית הבינוי במזרח העיר. אין מקום להפסיק להסתמך עליה כאשר אין חלופה אחרת וכאשר אין למעשה טענה כי מדיניות התכנון לגופו של עניין אינה ראויה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא שדין העתירה להידחות על הסף. זאת, שכן מדובר בעתירה כללית וכוללנית. אסביר: ראשית, בעתירה מבוקש כאמור להורות למשיבים לחדול מהסתמכות על תכנית המתאר ירושלים 2000 כ"תכנית מחייבת". הסעד התבקש באופן כללי ומבלי לתקוף את מכלול הוראותיה המהותיות של התוכנית. בדיון נטען, בהמשך לכך, שבית משפט זה מתבקש לקבוע "שכל הסתמכות שהיא" על התוכנית - פסולה (עמ' 3 ש' 28-27 לפרוטוקול - ההדגשה שלי, י.מ.). העתירה לא כוונה נגד אי הפקדת התוכנית או נגד אי אישורה עד לעת הזו. לא נתקפו גם חלקים ספציפיים בה כדי סעד של ביטולם או אי הסתמכות עליהם דווקא. הדברים מצאו ביטוי מפורש גם בעתירה עצמה. נטען בה, "שאין בכוונת העותרת לבקש במסגרת עתירה זו סעדים העוסקים בתוכן תוכנית המתאר ובתנאיה" (סעיף 66 לעתירה). לאחר שהביאו דוגמא מסויימת לקושי הספציפי העולה מתוכנית המתאר וההסתמכות עליה, שבו העותרות וציינו ש"נושא זה אינו ממצה את טענות העותרות באשר לתוכנית המתאר גופא, וממילא אין בכוונת העותרות לעתור במסגרת זו לסעדים המתייחסים לתיקון תנאי זה. אין זו אלא דוגמא אחת לתוצאה של החלת תוכנית המתאר ולהשלכותיה מרחיקות הלכת על זכויות האדם ועל שלל היבטי החיים של התושבים" (סעיף 92 לעתירה; ההדגשה במקור, י.מ.), אשר על כן, הטענה של העותרות שלפיה אין העתירה תוקפת כאמור באופן קונקרטי הסתמכות על חלק זה או אחר בתכנית דווקא; או הוראה זו או אחרת שלה, משמעותה היא שאין יסוד עובדתי ומשפטי מספיק כדי לקבוע שעצם ההסתמכות על התכנית בכל מצב ובכל מקרה - ולו כהנחיה מנהלית - היא שלא כדין. אין לפניי תשתית מספקת לקביעה "שכל הסתמכות שהיא" על התוכנית היא פסולה, ובמיוחד משעה שהמשיבים הבהירו שניתן לסטות מן התוכנית; ושהם נדרשים בפועל לטענות מעין אלה של סטיה קונקרטית. ויודגש, שמדובר בתוכנית רחבת היקף. לא ניתן לדון בעתירה זו לגופה וליתן את הסעד המבוקש בה, על יסוד תשתית חלקית מעין זו. אכן, הדגש בעתירה והטענה לאי החוקיות הם לפיכך בעצם ההסתמכות על "תוכנית המתאר", ולאו דווקא על הפרטים של התוכנית כולה (או חלקה) ועל התוצאה הפרטנית של הסתמכות זו או אחרת. אלא שטיעון זה הוא טיעון כללי וכוללני, שאינו מביא לפני בית המשפט תשתית עובדתית ומשפטנית המצדיקה דיון בנטען בעתירה, ומתן הסעד הגורף המבוקש (ראו למשל, בג"ץ 6819/12 שמיר נ' פקידת סעד ארצית (31.7.2013)[] ). שנית, בניגוד לעמדת העותרות, המשיבים הצהירו שהתייחסותם לתכנית היא כאל מסמך מדיניות, שהוא בבחינת הנחיות מנהליות. הפסיקה הכירה במצב נורמטיבי מעין זה כעקרון, ובהקשר הרלבנטי (וראו עע"ם 9156/05 גרדינגר נ' ראפ (10.6.2006) בפסקה 10; וראו עוד, עת"מ (י-ם) 51297-06-11 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית נ' הוועדה המחוזית (30.10.2011, פסקה 8 לפסק הדין) ; עת"מ 24835-12-10 ברשישת נ' הוועדה המחוזית (12.2.2013, פסקאות 24-23 לפסק הדין) ; עת"מ (חי') 28293-10-11 ברנשטיין נ' הוועדה המחוזית (15.1.2013, פסקה 10 לפסק הדין)[] ; עת"מ (חי') 41595-10-11 מ.מ.ש מלונות בוטיק בע"מ נ' ועדת ערר תכנון ובנייה מחוז חיפה (24.6.2012)[] ). משמדובר בהנחיות מנהליות ניתן לסטות מהן במקרים המתאימים, ובנסיבות מסוימות הרשות אף מחויבת לסטות מהן. המשיבים אף טענו בכתב התשובה, שהם מכירים בחובתם לבחון כל מקרה לגופו ולאפשר למגיש התכנית לשכנע שמן הראוי לסטות מן המדיניות שאומצה (סעיפים 71-70 לכתב התשובה) (ראו עוד והשוו, עת"מ (י-ם) 41921-10-11 פיינגולד נ' הוועדה המחוזית (14.5.2012)[] ). על רקע זה קיים אפוא קושי בטענה שלפיה כל הסתמכות שהיא על התוכנית פסולה ואסורה. הבהרה זו של המשיבים משמיטה את הנחת המוצא שבעתירה ובסעד המבוקש, שלפיהם התייחסותן של המשיבות לתכנית המתאר היא כ"תכנית מחייבת". ניתן אף לומר בהמשך לכך שהעתירה במתכונתה הנוכחית באה לכדי מיצוי (במובן זה שהסעד שהתבקש אינו רלבנטי). שלישית, העתירה מתמקדת בתנאים ספציפיים בתכנית המתייחסים לתכנון של מתחמים ("פוליגונים"), שסומנו בתכנית כ"אזור מגורים עירוני מוצע" ולדרישה לתכנונם הכולל; ובפגיעה הנטענת בבעלי העניין באותם מקרקעין. על סמך דוגמה כללית זו נטען, שיש להורות למשיבים שלא להסתמך על התכנית. אלא שהתכנית שאומצה כמסמך מדיניות היא רחבה הרבה יותר, וכעולה מהתשובות, שלא נסתרו, גם לאותם "פוליגונים" לא ניתן להתייחס כמקשה אחת ורבים מהם נמצאים בשלבי תכנון כאלה ואחרים. לדיון בעתירה לגופה ובסעד המבוקש בה עשויות להיות אפוא השלכות רוחב - מעבר לאותה דוגמה שהביאו העותרות והן לא כפרו בכך (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 29-28). בכלל זה ניתן להצביע על דוגמאות שהביאו המשיבים כגון נושא הציפוף והגדלת אחוזי הבניה במזרח ירושלים. הדיון בעתירה לגופה וכדי הסעד המבוקש בעתירה במתכונתה הנוכחית עלול אפוא להביא לתוצאות בלתי רצויות ובלתי צודקות (ראו והשוו, בג"ץ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 413-412, 418 (1994)). מקובלת עליי אפוא עמדת המשיבים, שדרך המלך היא בתקיפה נקודתית של המדיניות במקרים שבהם ישנה טענה לפגיעה בבעלי עניין שהגישו תכנית, שנדחתה על סמך המדיניות הנסמכת על תכנית המתאר. ויודגש בהקשר זה, שאף ב"כ העותרות בדיון שהתקיים לפניי, טענו שיש מי שנהנה מהחלת תוכנית המתאר (עמ' 4 שו' 29-28 לפרו'); ואף כי "אי אפשר לבחור סעיפים ספציפיים ולומר אלו עוזרים לתושבים ואלו לא" (עמ' 4 ש' 21-20 לפרו'). אך משזו הטענה, קיים גם קושי בעתירה כוללת שלפיה אין כלל מקום להסתמך על התוכנית - לא לעניין זה ולא לעניין אחר. הדברים שלובים. רביעית, כפי שהובהר מתשובות המשיבים, וכאמור לעיל, אין מניעה להגשת עתירות אגב הדיון בתכניות פרטניות שנדחו על סמך המדיניות של המשיבים הנסמכת על תכנית המתאר. לפי עמדת העותרות עצמן ישנם נפגעים ישירים (למשל סעיף 75 לעתירה), ואף הוגשו עתירות שונות שעלו בהן טענות ספציפיות בקשר להסתמכותם של המשיבים על תכנית המתאר (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 29494-05-12 חלילה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (24.9.2012)[] ; עת"מ (י-ם) 45588-12-11 שעבאן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (8.1.2013)[] ). אין אפוא הצדקה לברר את העתירה במתכונתה זו וכעתירה כללית וכולללנית. מכל הטעמים שלעיל העתירה נדחית על הסף. אין בכך כדי למנוע דיון פרטני בטענות אלו או אחרות, כאמור לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. תוכנית בניהבניהתכנית מתארירושלים