בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (מינהלי) על החלטה של ועדת הערר לפי סעיף 13 לחוק הפיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969. בהחלטת ועדת הערר נדחה ערר שהגישה המבקשת על החלטה של המנהלת הכללית של משרד החינוך, שלא לחדש רשיונות של המבקשת להפעלת שני גני ילדים בשנת הלימודים תשע"ב. רק ביום 28.4.2013 הוגשה הבקשה להארכת מועד. זאת, בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור מעין זה, והוא 45 ימים (תקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2001). בבקשה מתבקש בית המשפט לקבוע, שטרם חלף המועד להגשת ערעור; ולחלופין - להאריך את המועד להגשת ערעור. הבקשה הוגשה בגדרי הערעור המנהלי עצמו שכבר הוגש - עמ"נ 47963-10-12. כאמור, התאריך שנושאת ההחלטה של ועדת הערר הוא 18.12.2012. העותרת טוענת בבקשתה להארכת המועד, שההחלטה לא הומצאה לה כדין. זאת, מכיוון שההחלטה התקבלה אצל בא כוח המבקשת כאשר היא לא חתומה כמתחייב מהוראות תקנה 17 לתקנות פיקוח על בתי-ספר (סדרי הדין בועדת ערר), תשל"ב-1972. נטען בבקשה, שההחלטה התקבלה אצל בא כוח המבקשת ב"מייל" ביום 18.12.2012 או בסמוך לכך; ורק במועד מאוחר יותר התקבל אצל בא כוח המבקשת "מייל" נוסף, שאליו צורף העמוד האחרון של ההחלטה כשהוא חתום. נטען, שמכיוון שההחלטה טרם הומצאה למבקשת כדין - טרם החל מניין הימים להגשת הערעור. לחלופין, ביקשה המבקשת שיוארך המועד להגשת הערעור. לטענת המבקשת, מיד בסמוך לקבלת החלטת הוועדה היא שקדה על כתיבת ערעור עם בא כוחה, אך לא עלה בידה לגייס את סכום הכסף הדרוש לתשלום האגרה. נטען בהקשר זה, שהמבקשת זכאית לקבל כספים מהמשיבה בגין הליכים שונים - ובהיקף של כמליון ₪ - אך המשיבה נמנעת מקיום החלטות שיפוטיות והחלטות של ועדת הערר. בשל כך, לפי הנטען, התערער מצבה הכלכלי של המבקשת והיא מתקשה לעמוד בתשלומים שונים עד כי עולה חשש לקריסתה. מחדלים אלה של המשיבה והנזק שנגרם בגינם למבקשת, כך נטען, יש בהם כדי להוות טעמים מיוחדים להארכת המועד להגשת הערעור. המבקשת הוסיפה וטענה, שסיכויי הערעור גבוהים. לבסוף היא טענה, שבשל התנהלות המשיבה וקיומם של הליכים דומים בין הצדדים אין לראות בה כמי שהשלימה עם החלטת ועדת הערר וויתרה על זכותה לערער. לבקשה להארכת מועד הוגשה תגובה של המשיב; ועל-פי רשות שניתנה למבקשת בהחלטה מיום 29.5.2013 המערערת הגישה תגובה לתגובת המשיב. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות ויש להורות על מחיקת הערעור בהמשך לכך. אלו הם נימוקיי: תחילה, איני מקבל את טענת המבקשת, שהחלטת ועדת הערר לא הומצאה לה כדין, ומשכך טרם החל מניין הימים להגשת ערעור. הדגש בטענת המבקשת היה על כך שלא הומצא לה עותק מלא ומחייב (על עצם ההמצאה ב"מייל" לא באה טענה). המבקשת מודה בכך, שהחלטת ועדת הערר הומצאה לבאי כוחה ביום 18.12.2012 "או בסמוך לכך". אלא שבפיה טענה, שלא הומצא לה עותק "רשמי ומחייב" כדין. זאת, מן הטעם שהעמוד האחרון של ההחלטה שנשלחה לבא כוחה ב"מייל" לא היה חתום על-ידי חברי ועדת הערר, וזאת לכאורה בניגוד לדרישת תקנה 17 לתקנות סדרי הדין בוועדת הערר. אכן, בנסיבות מסוימות, כאשר ההחלטה אינה חתומה כדין - משמעות הדבר תהיה שלא יחל מרוץ המועדים להגשת ערעור על ההחלטה (ראו, ע"א 530/07 מנהל מס שבח מרכז נ' ירדני לנגזם (החלטה מיום 13.8.2007)). אלא שבמקרה שלפניי המבקשת עצמה מודה שהעמוד האחרון של ההחלטה הגיע לבא כוחה כשהוא חתום - אם כי לטענתה הוא הגיע במועד מאוחר יותר. מהו מועד מאוחר זה? סתמה המבקשת ולא פירשה. גם את הודעות ה"מייל" היא לא צירפה. זאת, הגם שהדבר נטען בתגובת המשיב לבקשה וניתנה לה הזדמנות להתייחס לכך. העמימות העובדתית בנדון פועלת לחובתה של המבקשת (ראו והשוו, רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010) בפסקה 32). בנסיבות העניין לא הוכח אפוא שנפל פגם בהמצאה. מעל הצורך יצוין, שאף אם המסקנה הייתה, שנפל פגם בהמצאה - בנסיבות העניין נראה שהיה מקום להחיל את "חריג הידיעה", שלפיו בנסיבות חריגות די יהיה בידיעת בעל הדין על ההחלטה כדי להתחיל את מירוץ הזמנים להגשת ערעור - גם אם לא הייתה המצאה "כדין". בפרשת אבו עוקסה הנ"ל עמד בית המשפט העליון על סיטואציות אפשריות המעמידות את בעל הדין כחסר תום לב, במובן זה שתועדף הידיעה על ההחלטה כמועד לתחילת מניין הימים להגשת ערעור על פני כלל ההמצאה. נקבע, שאחד ממקרים אלה הוא חלוף זמן משמעותי ממועד הידיעה על ההחלטה באופן שהמערער מבקש להשתמש בפגם שבהמצאה כאמתלה להגיש את הערעור באיחור לאחר פרק זמן ארוך במיוחד (שם, בפסקה 29). מקרה נוסף שעליו עמד בית המשפט העליון הוא כאשר הפגם בהמצאה הוא זניח, ואין הוא משליך על הידיעה המלאה והברורה בדבר מתן ההחלטה, תוכנה ומועד ההמצאה (שם, פסקה 30). בענייננו, המבקשת מודה כאמור שההחלטה הומצאה לבא כוחה ביום 18.12.2012; ושהומצא לה בהמשך גם העמוד האחרון החתום (שאין הוא שונה בנוסחו מהעמוד האחרון בנוסח הלא חתום שנשלח), ומבלי שצוין על-ידה כאמור מועד המצאת העמוד החתום. משמעות הדבר היא, שהייתה למבקשת ידיעה מלאה על ההחלטה, על תוכנה ועל מועד ההמצאה. מנהל המבקשת אף הצהיר, שלאחר שהערר נדחה הוא נפגש עם בא כוחו וביחד הם שקדו על כתיבת ערעור (סעיף 3 לתצהיר), אך לדבריו בשל הצורך לשלם אגרה ומצב כלכלי קשה לא הוגש ערעור, תוך ניסיון לגייס כספים לשם כך. הבקשה להארכת המועד הוגשה רק ביום 28.4.2013, כאמור. כלומר, למעלה מארבעה חודשים לאחר מועד מתן ההחלטה - ובאיחור משמעותי. נראה אפוא, שאף אם היה מקום לקבל את הטענה שנפל פגם בהמצאה (וכאמור אין לקבל טענה זו), יש בנסיבות העניין מקום להחיל את חריג הידיעה באופן שמניין הימים להגשת הערעור הוא מיום 18.12.2012. גם אם בהמצאה במייל יש משום פגם - ואיני מביע כל עמדה בעניין זה - הרי שפגם זה הפך "זניח" מרגע שנשלח למבקשת העמוד החתום (וספק נוסף הוא מלכתחילה קפדנותם של סדרי הדין של המצאה הנוגעים לנדון - וראו סעיף 30 לתקנות בתי דין מנהליים (סדרי דין), תשנ"ב-1992). ל"זניחות" הפגם יש גם כן השלכה על תום הלב של המבקשת (פרשת אבו עוקסה, לעיל). טעם עצמאי אפשרי נוסף לדחיית טענת המבקשת, שטרם החל מניין הימים להגשת הערעור, נעוץ בעצם העובדה שהמבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בפסיקה צוין, שבעל דין שמגיש בקשה להארכת מועד מנוע ומושתק מלטעון לפגם בהמצאה (בש"א 2913/13 גולדנברג נ' החברה לניהול קרן השתלמות לאקדמאים במקצועות החברה והרוח בע"מ (25.6.2013) בפסקה 7; ב"ש 681/86 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(3) 820, 823 (1986); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 170 (מהדורה שלישית, 2012)). ייתכן שדי היה בנימוק אחרון זה כדי לדחות את טענת המבקשת לפגם בהמצאה, קל וחומר לנוכח הטעמים הנוספים שלעיל, אולם איני נדרש להכריע בכך - ומשעה שהבקשה להארכת מועד של המבקשת הייתה "לחלופין"; ודי ביתר הנימוקים שלעיל. הנה כי כן, משמעות האמור לעיל הוא שהערעור הוגש באיחור. ומכאן לבקשה להארכת המועד: הארכת מועד להגשת ערעור מינהלי מצריכה טעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000; אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי IV סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מינהליים 391-388 (2011)). טעמה של המבקשת לאיחור הוא, כאמור, מצבה הכלכלי הקשה והאשם הנטען של המשיבה במצב זה אליו היא הגיעה. נימוק זה אינו עולה כדי טעמים מיוחדים שיירשמו, בנסיבות העניין. הטענה נטענה בכלליות ובסתמיות ומבלי שהובאו מסמכים כלשהם להוכחת המצב הכלכלי הנטען; וכבר נקבע בפסיקה, שטענה סתמית למצב כלכלי קשה אינה מהווה טעם מיוחד (בן נון וחבקין, לעיל, בעמ' 180). על כך יש להוסיף, שהטענה למצב הכלכלי מכוונת אך ורק לתשלום אגרת בית המשפט ולא לתשלום בגין שכר טרחת עו"ד. בא כוח המבקשת ציין בתגובה שהוגשה, שטרם שולם שכר טרחה בגין איזה מההליכים שבהם הוא מייצג את המבקשת (פסקה 15 לתגובה). המשמעות היא אפוא שעל פניו לא הייתה מניעה להגשת הערעור במועד. ובאשר לאגרה - מעבר לכך שמדובר בסכום שאינו משמעותי לכאורה ביחס להיקף ההתדיינות דנן - סכום של 1,378 ₪; יש ממש בטענת המשיבה, שהמבקשת - שהיא מיוצגת - לא הצביעה על מניעה להגשת הערעור במועד בצירוף בקשה לפטור מאגרה. מכל הטעמים שפורטו לעיל, לא ניתן אפוא לקבל את טענת המבקשת, שהערעור לא הוגש במועד בשל מצבה הכלכלי. טעם אחר לא נטען, והמסקנה היא אפוא, שלא מתקיימים הטעמים מיוחדים הנדרשים. לבסוף יצוין, שנתתי את דעתי גם לטענת המבקשת שסיכויי הערעור להתקבל "טובים מאוד", וזאת מעל הצורך (ראו, בש"מ 6229/11 שפרה דון - יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)). איני סבור שכך הוא הדבר על-פני הדברים. עיון בערעור מעלה, שהוא מופנה בעיקרו נגד קביעות עובדתיות-מקצועיות של ועדת הערר; קביעות שבהן אמת המידה להתערבות היא מצומצמת ביותר (ראו, עמ"נ (י-ם) 47895-10-12 עמותת רואד לקידום החינוך והרווחה נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (7.7.2013) בפסקאות 4-3). גם הטענה שוועדת הערר הסתמכה על נימוק שלא היה בהחלטת המנהלת הכללית של משרד החינוך, כשלעצמה, היא טענה שאינה חזקה על-פני הדברים (שם, בפסקה 16). התוצאה היא, שהבקשה נדחית. ממילא, נמחק הערעור. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 3,000 ₪. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםדיני חינוךפיקוח על בתי ספרערעורבית ספרעררועדת ערר