העותר מבקש לבטל את החלטות משרד הפנים, להוציא צו גרוש ומשמורת נגדו ולבטל את אשרתו לשהייה בארץ, לפי החוק למניעת הסתננות( עבירות שיפוט) התשי"ד-1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות), ולבטל את החלטות בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים ביחס להמשך החזקתו במשמורת. 2. לטענת העותר: א. העובדות: העותר 1 הינו מבקש מקלט מאריתראה, מאורס לעותרת 2, שהגיעה לארץ בשנת 2011 על מנת להינשא לו, נכנס לארץ דרך גבול מצרים בשנת 2007, הוענק לו אז רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1, מכוח הגנה קבוצתית הניתנת לנתיני אריתריאה, התגורר עם העותרת 2 בתל אביב והועסק אצל קבלן שיפוצים. בעטיו של ויכוח בין העותרים, היכה העותר 1 את העותרת 2 ונשפט על פי הודאתו ביום 4.12.12 למאסר בפועל, לתקופה של 10 חודשים בגין עבירות של תקיפה סתם, איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. בתאריך 26.2.13 הוגשה על ידי משטרת ישראל בקשה לרשות האוכלוסין לביטול רישיון הישיבה ולהשמתו במשמורת בנימוק שהוא מסכן את שלום הציבור בשל ביצוע אותן עבירות ובקשתה אושרה. בתאריך 7.3.13 הוצא נגדו צו גירוש מהארץ מכוח החוק למניעת הסתננות, כאשר נרשם על גבי הצו כי הצו הוצא ביום 18.11.07, והוא הוחזק במשמורת . בתאריך 14.3.13 נערך לעותר 1 שימוע ביחס לקבלת החלטה בהתאם לסעיף 30א לחוק למניעת הסתננות, בשל כך שמעשיו מסכנים את שלום הציבור ובטחונו, וניתנה החלטה להחזיקו במשמורת עד לגירושו מישראל. ביום 18.3.13 הובא העותר 1 לדיון בבית הדין למשמורת של מסתננים , בו אושרו צו הגירוש והמשמורת, ונקבע כי בית הדין לא השתכנע כי התקיימו התנאים לשחרורו. נכון להיום, אין אפשרות אפקטיבית לבצע את צו הגירוש ולהרחיק את העותר למדינת מוצאו. ב. מן ההיבט המשפטי טען העותר: באין אפשרות להרחיק את העותר למדינת מוצאו, לא היה מקום להורות על צו גירוש שמשמעו אפשרות למעצר לתקופה בלתי מוגבלת, ובנסיבות העניין צריך היה ביה"ד למשמורת לקיים ביקורת משמורת ראויה, ולהימנע מלאשר את המשך החזקתו במשמורת. בנסיבות העניין, היה פגם בדרך היישום של נוהל משרד הפנים 10.1.00.10, בכך שנקבעה באופן שרירותי "מסוכנות לציבור" בהעדר חוות דעת משפטן פרטנית ביחס לנסיבות המקרה, ובהסתמך על בקשה לביטול רישיון ישיבה שאינה עומדת בהוראות סעיף א1(1)(3) לנוהל הנ"ל כיוון שאינה נותנת ביטוי לסכנה לשלום הציבור כנדרש בסעיף 30ה' לחוק ההסתננות. לא התקיים בעניינו של העותר שימוע כדין בלב שלם ובנפש חפצה, עם הסבר לזכאותו לייצוג משפטי לתכליתו של ההליך, כפי שנדרש בפסיקת ביהמ"ש העליון בתיק עע"ם 6147/11, גורובץ ואח' נ' משה"ב. בנסיבות העניין לא היה בהרשעת הנאשם ומאסרו לתקופה של 10 חודשים בגין עבירות של תקיפה סתם, איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, כדי להצביע על מסוכנות לשלום הציבור ובטחונו, במידה שהיה בה כדי להצדיק את הוצאת צו הגירוש ומעצרו לתקופה בלתי מוגבלת. במצב האמור החלטות המשיבים להוצאת צו גירוש ולהמשך החזקתו במשמורת , חוסר סבירות, חוסר מידתיות ונעשו שלא בתום לב, והן פוגעות מעבר לנדרש בזכות יסוד של חירות וקיום הליך הוגן, המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 3. לטענת ב"כ המשיבים: א. מן ההיבט העובדתי, העותר טופל בהתאם להוראות "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי", ובהתאם להוראות החוק למניעת הסתננות, לאחר שהורשע והוטל עליו מאסר בפועל כאמור בטענות העותר. ביחס לעותר ניתנה חוות דעת משפטית לפיה העותר הורשע בעבירות פליליות ונקבע כי העותר מהווה סכנה לשלום הציבור ולביטחונו, כאשר החלטה זו הייתה חוקית, מידתית וסבירה, ואין כל עילה להתערב בה. עם הסתננותו של העותר הוא שוחרר ממשמורת לאחר שזוהה כנתין אריתריאה, וכמתארח במדינה, חובתו הבסיסית והברורה היא לכבד את חוקי המדינה, שאותה מפר בהיותו משוחרר ממשמורת. ענינו הובא בפני ביה"ד למשמורת, אשר אישר בשורה של החלטות את צו הגירוש וקבע כי לא נמצא עילה לשחרורו ממשמורת. העובדות בגינן הורשע העותר היו שהוא תקף את המתלוננת, שהייתה בת זוגו, במס' הזדמנויות, במקרה אחד השליך לעברה כיסא ברזל שפגע בגבה, במקרים אחרים חבט בפניה והיכה אותה באמצעות מטאטא וטלפון, איים עליה בכך שאמר לה שיוציא לה עין, ובעת שהיה בגילופין סובב את ידה, היכה בראשה ובעט בגבה וגרם לה חבלה ממשית. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, שבה פירטה ב"כ המדינה את פרטי תלונות המתלוננת, שהתייחסה לדפוס התנהגות אלים של העותר, בכך שהיכה אותה בעבר, נהג באלימות באופן קבוע, והתייחסה לעדויות על פיהן היכה העותר את המתלוננת על מרפסת ביתה, ולאור זאת הוחלט על מעצרו של העותר עד תום ההליכים. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יודה הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן, ויעתרו במשותף לעונש שבסופו של דבר הוטל עליו, שכלל 10 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. ביום 26.2.13 הועברה למשיב 1 בקשה של משטרת ישראל לשלילת רישיון לישיבה הזמני של העותר, שכללה חוות דעת שבה צוין כי העותר הורשע בעבירות אלימות קשות, שגרמו לחבלה גופנית חמורה, וכי יש לביצוע העבירות הנ"ל כדי לסכן את שלום הציבור ובטחונו (נספח ד' לתגובת המשיבים). בתאריך 7.3.13 הוצא צו גירוש לפי סעיף 30(א) לחוק ההסתננות. בתאריך 14.3.13 הובא העותר בפני ממונה ביקורת גבולות לצורך עריכת שימוע לפי סעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות, שבו הוסברו לו זכויותיו, ובמועד זה הוחלט להשאיר אותו במשמורת לפי סעיף 30א' לחוק למניעת הסתננות. בימים 18.3.13 ו-21.5.13 הובא העותר לביקורת שיפוטית בפני ביה"ד לביקורת משמורת, אשר אישר את החזקתו במשמורת. בקשר לכך נקבע ע"י ביה"ד, כי לא היה ליקוי בהחזקת העותר במשמורת ולא התקיימו התנאים לשחרורו של העותר לפי סעיף 30א(ב) (ג) לחוק למניעת הסתננות. על רקע ריבוי ההסתננות לישראל, החליטה ממשלת ישראל לטפל בבעיה בין השאר ע"י הקמת גדר בגבולה הדרומי, הקמת מתקן משמורת "סהרונים", שיהיה בו כדי להגדיל את מספר מקומות המשמורת שיאפשר שהייה של מסתננים שלא ניתן להרחיקם, וליזום תיקון של חוק למניעת ההסתננות, על פיו תוקן החוק, כך שבהעדר עילה לשחרורו על פי הוראת החוק הוא יוחזק במשמורת עד להרחקתו או עד למיצוי התקופה המרבית להרחקתו - 3 שנים, לפי המוקדם. ב. בהתאם להוראת סעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות, כפי שתוקן כאמור, אין לשחרר מסתנן בערובה אם שוכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יש לשחררו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור. בתאריך 29.4.12 פורסם ע"י המשיב 1 נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי (נוהל 10.1.0010), על פיו, כאשר יש ראיות מוצקות ברמה המנהלית למעורבות בעבירות פליליות ע"י מסתנן, קל וחומר כאשר הוא מורשע בביצוע עבירות פליליות. יש הצדקה ליישום הוראות הנוהל כדי למנוע את הסכנה לשלום הציבור הנשקפת משחרורו המתמשך. נוהל זה אושר ע"י המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והוא עולה בקנה אחד עם פסיקת ביהמ"ש העליון. ג. ביחס לעותר, הנוהל הנ"ל חל עליו כמסתנן שביצע עבירה פלילית, הורשע וסיים לרצות את עונשו, ניתנה בעניינו חוות דעת של משפטן לפיה הוא עומד בתבחינים של מסוכנות אשר אושרו ע"י המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כאשר מדובר בביצוע עבירות אלימות קשות במס' הזדמנויות, ולאור זאת החליט הממונה על הוצאת צו גירוש, והותרתו במשמורת. אף שעם הסתננותו לארץ נהנה העותר ממדיניות אי הרחקה זמנית בה נוקטת המדינה ביחס לנתינים אריתראים, העותר הפר את מחויבותו כמתארח במדינת ישראל בכך שביצע את העבירות הנ"ל, בנסיבות העניין הוא מהווה סכנה לשלום הציבור בהיותו משוחרר. דיון 4. לאחר עיון בכתבי הטענות, בחומר שנלווה אליהם ובטענות הצדדים, נראה לי כי אין מקום להתערב בשלב זה בהחלטת המשיבים. ב"כ העותרים אינו תוקף בהליך זה את חוקתיות החוק המתוקן למניעת הסתננות, או את הנוהל לטיפול מסתננים המעורבים בהליך פלילי, אלא את יישומו של הנוהל בנסיבות העניין. מהחומר שהועמד לעיוני עולה כי נערך לו שימוע ואין בנסיבות העניין בעובדה שהשימוע נערך 7 ימים לאחר שהוצא נגדו צו גירוש מכוח החוק למניעת הסתננות ובטענות אחרות של העותר, כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיבים. כמו כן, לא ניתן לקבוע על פי החומר שהועמד לעיוני, כי נפל פגם בהחלטה להוצאת צו גירוש או להמשך החזקתו במשמורת. העבירות שביצע הנאשם על פי הנסיבות שתוארו בכתב האישום המתוקן, שהוגש במהלך הדיון מצביעות על אלימות שיש בה כדי להצביע על סכנה לשלום הציבור. מאידך גיסא, נראה לי כי אין בכך כדי לקבוע שהשיקול של סכנה לשלום הציבור יעמוד לאורך מלוא התקופה של 3 שנים, בקשר לכך יכול לבוא העניין לבחינה מחודשת ולעיון מחודש ע"י המשיבים, ככל שייווצר מצב שיהיה בו כדי להצביע על צמצום הסכנה לשלום הציבור, בשל חלוף הזמן או בשל ראיות אחרות שיצביעו על כך. בקשר לכך נקבע דיון בביה"ד למשמורת ביום 18.7.13, ואין מניעה כי בדיון זה ישקול שוב ביה"ד למשמורת את העניין בהתאם לאותם שיקולים ומכלול השיקולים שניתן לשקול על פי דין. 5. לאור האמור ובכפוף לאמור, אני דוחה את העתירה. בנסיבות העניין, בשים לב למצבם של העותרים לא מצאתי לחייב בהוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייהצווים