בקשה לעיכוב הרחקה מן הארץ מטעמים רפואיים (עתירה מנהלית) רקע דיוני העתירה הוגשה תחילה (ביום 29.04.13) לבית המשפט לעניינים מינהליים במחוז מרכז, יחד עם בקשה למתן צו ביניים (ולחלופין צו ארעי) שיאסור על הרחקת העותרת מן הארץ. הבקשה נומקה, בין היתר, בכך שהעותרת שוקלת לעבור ניתוח, והיא מבקשת לעכב את הרחקתה לפחות עד לביצוע הניתוח, ולאחר שתחלים ממנו. בקשה זו נדחתה עוד באותו היום (כב' השופט אברהם יעקב, סגן הנשיאה) מן הטעם שאין מדובר בטיפול רפואי דחוף מציל חיים. ביום 21.05.13 הועברה העתירה לבית משפט זה מחמת חוסר סמכות מקומית. העובדות בקצרה העותרת היא אזרחית ניגריה, ילידת 1980, אשר נכנסה לישראל באשרת תייר ביום 23.11.08, התקפה לשלושה חודשים. ביום 04.12.08 הגישה העותרת בקשה למקלט לנציבות האו"ם לפליטים. בקשה זו נדחתה (ביום 07.07.10), וכך גם הערעור עליה (ביום 26.12.11). העותרת לא עזבה את ארץ, וביום 14.06.12 נעצרה על-ידי יחידת האכיפה של המשיב. בפרוטוקול שמיעת טענות שנערך לה ביום מעצרה, טענה העותרת כי היא הגיעה לישראל בשל בעיות בצפון ניגריה והיותה חלק מקבוצה שנלחמה בממשלה. עוד נטען כי היא סובלת ממיומה בבטנה. באותו היום הוצאו נגד העותרת צו הרחקה וצו משמורת. עוד באותו היום, חשה העותרת ברע והיא נלקחה לבית החולים לצורך אשפוז. במכתב השחרור נכתב כי העותרת סובלת ממיומה ברחם ומאנמיה, והומלץ המשך מעקב אצל רופא נשים. בית הדין לביקורת משמורת דן מספר פעמים בעניינה של העותרת - ודחה את בקשותיה להשתחרר מן המשמורת. בהחלטת בית הדין (מיום 01.07.12) נכתב כי העותרת מסרבת לחזור לארצה בטענה כי שם היא תטופל באמצעות ניתוח, ואילו היא אינה מסכימה לכך שכן אחותה נפטרה עקב ניתוח דומה. עוד נכתב בהחלטה כי העותרת מבקשת להשתחרר ממשמורת כדי שתוכל לעבור טיפול על-ידי מדקר סיני. בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין (מיום 08.07.12) נכתב כי למצבה של העותרת פתרון בתחום הרפואה המסורתית, והיא לא הוכיחה בשם דרך כי קיימת לה סכנה בריאותית אם תטופל במישור הקונבנציונאלי. בהחלטה נוספת (מיום 12.08.12) נכתב כי העותרת "מסרבת לשוב לארצה בטענה שמצבה הבריאותי אינו טוב. ביחד עם זאת מסרבת לשתף פעולה עם מרפאת הכלא". העותרת ניהלה מספר הליכים משפטיים בעניין שחרורה ממשמורת, ובפסק הדין האחרון בעניינה, שניתן ביום 13.02.13 במסגרת עת"מ 32235-01-13, הוחלט להורות על שחרורה ממשמורת בתנאים, ובהם התייצבותה בכל יום ב' במתקן המשיב בחולון. לטענת המשיב, ביום 02.05.13 הוזנה הערה במערכת הממוחשבת לפיה העותרת הפסיקה להתייצב במתקן בחולון. ביני לביני (ביום 04.11.12) הגישה העותרת, שהייתה נתונה במשמורת באותה עת, בקשה לעיכוב הרחקה או מתן מעמד זמני בישראל (להלן - הבקשה), בהתאם ל"נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים" (להלן - הנוהל). בבקשה נטען כי אצל העותרת התגלו כבר בשנת 2010 ממצאים רפואיים מדאיגים אשר חייבו טיפולים רפואיים לא פשוטים. בבדיקת אולטרסאונד התגלה כי בקיר האחורי של רחם המערערת ישנו שרירן סברוזי, וכי היא סובלת ממיומה בבטן. העותרת המשיכה וביצעה בדיקות נוספות, ונוכח הממצאים שהעלו בדיקות אלה הומלץ לה לשקול אפשרות של ניתוח בבטנה. העותרת ציינה בבקשה כי נכון לאותו מועד היא איננה מעוניינת לעבור ניתוח, משום שכרוך בו סיכון והוא עלול לגרום לעקרותה. העותרת טענה בבקשה כי היא מעוניינת לנסות ולטפל בעצמה באמצעות רפואה סינית, אך לא יכולה לעשות כן כל עוד היא נתונה במעצר. עוד טענה העותרת כי מצבה עלול להחמיר, וכי היא אינה יכולה לעמוד, מבחינה פיזית, במסעות למיניהם. העותרת אף טענה כי אם תגורש מישראל, הדבר עשוי להציב אותה בסכנת חיים של ממש שכן אין לה אפשרות כלכלית לממן טיפולים רפואיים פרטיים. לבסוף טענה העותרת כי בניגריה לא ניתן לקבל טיפולים של דיקור סיני, ואף איכות הטיפולים הקונבנציונאליים ירודה ביותר. העותרת ביקשה לעכב את הרחקתה לפחות עד לאחר הניתוח הצפוי לה, ככל שזה יבוצע, ולהחלמתה ממנו. המשיב דחה את בקשתה של העותרת ביום 17.12.12. בהחלטתו נכתב כי "לאחר בחינת הבקשה ומעיון במסמכים הרפואיים שצורפו לה נראה כי הבעיה הרפואית ממנה סובלת מרשתך אינה מגיעה לכדי מקרה חירום רפואי, כפי שנדרש בנוהל לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים שמספרו 5.2.0038. עם זאת, אנו נאפשר שהות לתקופה של 14 ימים מקבלת מכתב זה, לצורך התארגנות ליציאה מהארץ". ביום 01.01.13, הגישה העותרת ערר על דחיית בקשתה. במסגרת הערר נטען, בין היתר, כי קביעת המשיב לפיה בעיותיה של העותרת אינן מסכנות את חייה, עומדת בניגוד למסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה. המשיב דחה את הערר (ביום 10.03.13) בנימוק שהעותרת אינה נתונה במצב חירום רפואי המונע את חזרתה לניגריה, והעותרת התבקשה לעזוב את הארץ בתוך שבועיים ימים. מכאן העתירה שלפניי, בגדרה מבקשת העותרת להורות על ביטול החלטת המשיב מיום 10.03.13. כן מבקשת העותרת להורות על עיכוב הרחקתה מישראל למספר חודשים, לשם השלמת הטיפול רפואי שדרוש לה, לטענתה, לשם החלמה מלאה ולמניעת סכנה לחייה. טענות הצדדים במסגרת העתירה חזרה העותרת על טענתה לפיה היא לא הייתה מעוניינת לעבור ניתוח אלא לנסות ולטפל בעצמה באמצעות רפואה סינית המציעה טיפולים אפקטיביים בכל הנוגע לגידולי מיומות, שאינם זמינים בניגריה, ואשר יכולים למנוע כריתת רחם. לטענת העותרת היא חפצה בהבאת ילדים לעולם ומבחינתה כריתת רחם "היא גזר דין מוות". עוד נטען בעתירה כי מצבה של העותרת עלול להחמיר בכל יום, וכי סביר להניח שלא תוכל לעמוד במסעות. לטענת העותרת היא זקוקה בוודאות לטיפול רפואי ואולי אף לניתוח. העותרת הוסיפה וטענה כי ההיסטוריה הרפואית שלה מונחת בפני רופאיה בישראל, וכי אם תיאלץ לנדוד ולחפש רופאים או מוסדות רפואיים במקומות אחרים, הדבר עלול לסכן אותה באופן ממשי. עוד טענה העותרת כי אין לה אפשרות כלכלית לממן טיפולים רפואיים בארץ מוצאה, וכי היא נמצאת במהלכן של בדיקות ואף בוחנת אופציה של ניתוח. העותרת המשיכה וטענה כי החלטת המשיב לדחות את בקשתה אינה סבירה, שכן היא אינה מביאה בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים בעניינה, היא נעדרת התייחסות עניינית למצבה הרפואי, והיא אף אינה מנומקת. מנגד טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף, מטעמים של העדר נקיון כפיים ועשיית דין עצמי. לטענת המשיב, העותרת סירבה שוב ושוב לקבל טיפול רפואי שיסייע לה. תחת זאת מבקשת העותרת לקבל טיפול אלטרנטיבי בישראל, אשר לכאורה אינו זמין בניגריה, מתוך כוונה להאריך את שהייתה בארץ שלא לצורך. עוד הוסיף המשיב כי העותרת לא פרשה בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית, ובכלל זה את שהייתה שלא כדין בישראל . המשיב סבור כי דין העתירה להידחות גם לגופה. לטענתו, הנוהל קובע אפשרות לעכב הרחקה או לתת מעמד זמני לשוהה בלתי חוקי הטוען להיותו חולה במחלה קשה או פציעה חמורה, המעמידה אותו במצב חירום רפואי, כהגדרתו בחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 (להלן - חוק זכויות החולה). אלא שבענייננו, העותרת אינה נתונה במצב חירום רפואי, ואילו רצונה להיות מטופלת באמצעות דיקור סיני מדגיש זאת, מה גם שקיים מזור לבעיותיה הרפואיות באמצעות טיפול רפואי קונבנציונאלי. לטענת המשיב, העותרת אף לא הוכיחה כי היא אינה יכולה לקבל טיפול רפואי ראוי בניגריה. לדידו של המשיב, רצון העותרת לטפל בבעיותיה באמצעות הרפואה הסינית, טיפול שאינו קיים, לכאורה, בניגריה, אינו מהווה טעם לעיכוב הרחקתה מישראל. כמו כן, טיפול בדיקור סיני אינו בא בגדר טיפול רפואי, ודאי לא בגדר טיפול רפואי דחוף, כאמור בחוק זכויות החולה. אף אם העותרת, כטענתה, אינה יכולה לממן טיפול רפואי זה, הרי שמדובר בטעם כלכלי בלבד. המשיב ממשיך וטוען כי נוכח סירובה המתמשך של העותרת לקבל טיפול באמצעים קונבנציונאליים, אין להידרש לטענתה החלופית בעתירה זו, לפיה היא "בוחנת את האופציה של ניתוח". לדידו של המשיב מדובר בטענה המהווה ניסיון נוסף להישאר בישראל בכל מחיר. ביום 15.09.13 נערך דיון בעתירה, במסגרתו התייחס ב"כ העותרת לעובדה כי העותרת עברה בינתיים ניתוח, באומרו לפרוטוקול את הדברים: העתירה הוגשה על מנת לאפשר לעותרת לעבור את הניתוח והיא אכן עברה ניתוח ביום 19.06.13. הניתוח לא צלח טוב ככל הנראה, יש לה אירועים רבים של חום גבוה... אני מבקש שנשאיר את העתירה פתוחה ואני אעדכן את בית המשפט ואת חברי מה קורה. אדוני צודק, העתירה הסתיימה וצריכה להימחק, אך במצב שלה כרגע היא לא יכולה לטוס (עמ' 2 לפרוטוקול בשורות 9-14). ב"כ המשיב טען כי נוכח הצהרת ב"כ העותרת, הרי שהעתירה במתכונת בה הוגשה התייתרה. עוד נטען כי על אף שהניתוח בוצע ביום 19.06.13, לא הוצגו מסמכים רפואיים המפרטים את מצבה הנוכחי של העותרת, וכי "השאלה היחידה היא האם במצב הזה ...היא מצב של סיכון חיים כזה שמצדיק מתן מעמד זמני בישראל". בסיום הדיון ניתנה החלטתי כלהלן: על פי סיכום האשפוז מיום 27.06.13, שצורף לבקשה בהסכמה לדחיית מועד הדיון שהיה קבוע ליום 01.07.13 (בקשה שנענתה), מצבה של העותרת, בעקבות ניתוח בטן ... היה כזה שהרופא קבע שעליה להימצא בחופשת מחלה בת 4 שבועות, דהיינו עד ליום 27.07.13. התאריך היום הינו 15.09.13 והעותרת טרם עזבה את הארץ. ב"כ העותרת מסכים, ברוב הגינותו, כי העתירה הזאת מיצתה את עצמה וצריכה להימחק. ואולם, הוא טוען כי מצבה של העותרת טרם התייצב וכי הניתוח לא צלח טוב ככל הנראה. לדבריו יש להמשיך ולעכב את הרחקתה מן הארץ כי אי אפשר להטיס אדם שעה שייתכן כי יצטרך לעבור ניתוח ... דא עקא, שב"כ העותרת לא צירף מסמכים כלשהם לביסוס טיעונו על אודות מצבה הרפואי של העותרת לאחר הניתוח ובעקבותיו. נוכח האמור הוריתי לב"כ העותרת להמציא תצהיר מטעם העותרת, בצירוף מסמכים רפואיים עדכניים באשר למצבה הרפואי. בתצהירה (מיום 17.09.13) טענה העותרת כי לאחר הניתוח התברר כי רחמה עדיין מוגדל, כי נצפו בו שרירנים רבים נוספים, וכי למעשה הבעיה ממנה היא סובלת לא נפתרה כלל. נטען עוד כי טרם הניתוח סברו הרופאים שייתכן ולא יהיה מנוס מלהסיר את הרחם כולו, וכי בעוד שבועיים אמורה להתקבל החלטה באשר לביצוע ניתוח נוסף. לסיום טענה העותרת כי הרחקתה לניגריה תהא בעלת תוצאות הרסניות עבורה - הן משום שטיפול רפואי אפקטיבי ניתן בניגריה רק לבעלי ממון, והן משום שהטיפול שתקבל שם יהיה ברמה פחותה מהטיפול שתקבל בישראל. בתגובתו לתצהיר טען המשיב כי העתירה מבוססת על בקשת העותרת לקבלת טיפול רפואי אלטרנטיבי, באמצעות דיקור סיני, חלף ניתוח. ואולם, משעה שבוצע הניתוח התייתרה העתירה. המשיב הוסיף וטען כי לעותרת ניתנה שהות ארוכה לצורך התאוששות מהניתוח. לסיום נטען כי העותרת לא צירפה לתצהיר חוות דעת רפואית או מסמך, שיש בהם כדי ללמד על מצב חירום רפואי וסכנת חיים, כמתחייב מהנוהל, כמו גם על חוסר יכולתה של העותרת לחזור לארץ מוצאה (בטיסה) במצבה הרפואי הנוכחי. מצאתי כי דין העתירה להידחות. ראשית, וכאמור בתגובת המשיב, העותרת דחתה במשך זמן רב את ההמלצות לערוך לה ניתוח וביקשה לעבור דיקור סיני, הוא הטעם העיקרי שעמד בבסיס הבקשה שהגישה למשיב לקבלת מעמד זמני מטעמים רפואיים. גם במסגרת עתירה זו, טענה העותרת באריכות על אודות הטיפול בדיקור סיני וציינה כי היא שוקלת אופציה של ניתוח. משביצעה העותרת את הניתוח בסופו של יום, ובהינתן הזמן הרב שחלף מאז, אין עוד תוחלת לעתירה זו. שנית, אף ב"כ העותרת הצהיר בדיון שנערך בחודש ספטמבר 2013 כי העתירה מיצתה עצמה ויש להורות על מחיקתה. מאז לא נמסרה לבית המשפט הודעה על שינוי כלשהו שחל במצבה של העותרת. העותרת אמנם הגישה תצהיר אותו תמכה במסמכים רפואיים, אלא שממסמכים אלה לא ניתן ללמוד כמעט דבר על מצבה הרפואי הנוכחי, ובוודאי שלא ניתן ללמוד מהם כי העותרת נתונה במצב חירום רפואי. זאת ועוד, בתצהיר שהגישה טענה העותרת כי החלטה האם עליה לעבור ניתוח נוסף צריכה להתקבל בשבועיים הקרובים. אלא שתצהיר זה הוגש עוד ביום 17.09.13, ומאז חלפו כארבעה חודשים, במהלכם לא הגישה העותרת כל עדכון בדבר מצבה הרפואי. לאור כל האמור, לעיל מצאתי כי דין העתירה להידחות - וכך אני מורה. ניתן בזה עיכוב ביצוע פסק הדין למשך 30 ימים מהיום, כדי לאפשר לעותרת זמן סביר לצרכי התארגנות ויציאה מן הארץ. לנוכח פרטי מחלתה של העותרת, כפי שנפרשו בהרחבה בפסק דין זה, וכדי להגן על זכותה לחסיון בענייניה הרפואיים, אין לגלות כל פרט מפסק דין זה שיש בו כדי לחשוף את זהותה של העותרת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. רפואהעתירה מנהלית