עתירה בהחלטת משרד התחבורה אגף הרישוי להורות לבצע מבחן נוסף בקורס רענון נהיגה, כתנאי להארכת רישיון הנהיגה שלה, וזאת לאחר שלטענת המשיב היא נכשלה במבחן הקודם אליו ניגשה. רקע העותרת, ילידת שנת 1956, שעלתה לארץ לפני שנים רבות, היא כיום אזרחית ישראלית, נשואה למר נפתלי שטיין (להלן - מר שטיין) ובעלת רישיון נהיגה למעלה משש שנים. בחלוף חמש שנים מהיום שבו קיבלה את רישיון הנהיגה, זומנה העותרת לעבור השתלמות בנהיגה (להלן - קורס רענון או הקורס) בהתאם לקבוע בתקנה 213(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה), שזו לשונה: רשות הרישוי תזמין בכל שנה בעל רשיון נהיגה, למעט מי שהוא בעל רישיון נהיגה לפי תקנה 179, בלבד, שבאותה שנה מלאו חמש שנים מיום שקיבל לראשונה את רשיון הנהיגה, שיעבור השתלמות בנהיגה במועד ובמקום שקבעו רשות הרישוי או מי מטעמה ויעמוד בהצלחה במבחן בסופו (להלן - השתלמות בנהיגה) ... העותרת נרשמה (באמצעות האוניברסיטה הפתוחה המספקת שירותי קורסים למשיב) לקורס רענון בנהיגה שהתקיים בימים 20-22.06.11 בתיכון עירוני חדש בהרצליה. העותרת, שאינה בקיאה בשפה העברית, ביררה אם תוכל לבצע את הקורס בשפה האנגלית. בתגובה נמסר לה מטעם האוניברסיטה הפתוחה כי אין קורסים באנגלית בשלב זה, אך באפשרותה להשתתף בקורס הרענון עם מתרגם מטעמה. העותרת נכחה בשלושת ימי הקורס, וביום 22.06.11 הצטרף אליה בעלה, מר שטיין, כמתרגם. בתום שיעור זה (השלישי והאחרון בקורס), העותרת ביצעה, על אתר, את המבחן. בנקודה זו מתפצלות דרכי הצדדים: העותרת טוענת כי לאחר שסיימה את המבחן ניגש מר שטיין למנחה הקורס, אדם בשם שלומי, וביקש לברר האם העותרת עברה את המבחן בהצלחה. לטענתה, מר שלומי בדק את הטופס והודיע, בו במקום, כי עברה את המבחן. לעומת זאת, המשיב טוען כי מבדיקה שנערכה מול מנהלת תפעול פרויקט נהיגה נכונה במשיב, עולה כי מי שהנחה את הקבוצה בקורס בו השתתפה העותרת, כמו גם מי שנכח בזמן המבחן, היה אדם בשם קובי בלסיאנו. בירור שנערך עימו העלה כי הוא לא בדק את טופס המבחן של העותרת, וממילא לא אמר לעותרת כי עברה את המבחן. עוד טוען המשיב כי בסמוך לסיום הקורס, נבדק טופס המבחן של העותרת באמצעות המערכת הממוחשבת ונמצא כי היא נכשלה במבחן. לפיכך, כך המשיב, נשלח לעותרת מסרון (SMS) למספר הנייד שציינה ברישומי הקורס, בו הודע לה כי היא נכשלה במבחן. אומר כבר עתה כי העותרת מכחישה כי התקבל אצלה מסרון שכזה. בחלוף כתשעה חודשים מיום ביצוע המבחן, קיבלה העותרת לביתה (ביום 21.03.12) הודעה מטעם המשיב שכותרתה "תזכורת לפני עיכוב רשיון נהיגה בגין אי ביצוע קורס רענון". בהודעה נכתב כי העותרת זומנה לקורס רענון אך לא הופיעה אליו וכי אם לא יבוצע הקורס בתוך 60 ימים יעוכב חידוש רישיונה. ביום 28.03.12, פנה מר שטיין למר גאנם חמאדה, מנהל אגף בכיר רישוי במשיב, והבהיר כי בניגוד לאמור בהודעת המשיב, העותרת התייצבה לביצוע הקורס ואף עברה את המבחן בהצלחה. לפיכך ביקש מר שטיין לבטל את ההזמנה לביצוע קורס רענון נוסף ואת העיכוב בחידוש רשיונה של העותרת. הואיל ולא התקבלה כל תגובה למכתב זה, פנה מר שטיין בשנית (ביום 22.04.12) למר גאנם חמאדה וציין כי פנייתו הקודמת לא נענתה. לאחר שגם פנייתו השנייה לא נענתה, פנה מר שטיין (ביום 29.04.12) במכתב למבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בו פירט את טענותיו בעניין העותרת. לטענת העותרת, ביום 21.05.13 נמסר למר שטיין בטלפון כי במכתב שנשלח לעותרת נפלה טעות וכי היא אכן התייצבה לביצוע הקורס אך נכשלה במבחן. לאחר שיחה זו פנה מר שטיין טלפונית לפקידי משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. מר שטיין ביקש לקבל את תוצאות המבחן של העותרת. ביום 22.05.13 פנה מר שטיין פעם נוספת במכתב למבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. במכתב פירט מר שטיין על אודות הטעות שנפלה במכתב שנשלח לעותרת (משצוין בה כי העותרת לא הופיעה לקורס כלל), וכן כי הודע לה כי היא נכשלה במבחן, על אף שלטענתו, העותרת עברה אותו בהצלחה. במהלך חודש יוני 2012, קיבל מר שטיין מכתב מטעם ראש ענף נהיגה ובטיחות נהגים במשיב, גב' ענבל בן ישעיה (להלן - גב' בן ישעיה). נכתב בו כי בהודעת הזימון לקורס שנשלחה לעותרת לא מצוינת הסיבה שבגינה היא נדרשת לעבור קורס רענון בנהיגה משום שנוסח הזימון הוא קבוע, ואולם לפי רישומי המשיב העותרת אכן השתתפה בכל מפגשי הקורס אך נכשלה במבחן. לפיכך, עליה לתאם מבחן חוזר. ביום 15.08.12, ולאחר התכתבויות נוספות, התקבל אצל העותרת מכתב של עו"ד רות דהן (להלן - עו"ד דהן), עוזרת למנהל נציבות תלונות הציבור. העותרת נתבשרה בו, בין היתר, כי מעתה ואילך ישונה נוסח מכתבי התזכורת שנשלחים לנהגים לפני עיכוב רישיון נהיגה, כך שאלה ישקפו את העובדות שבגינן מוזמן הנהג למבחן חוזר. אשר לאופן משלוח ההודעות על תוצאות המבחן, נמסר כי המכללות המפעילות את הקורסים נוהגות לשלוח מסרון למי שנכשל במבחן וליצור עימו קשר טלפוני בהמשך, כדי לתאם מועד חדש לקורס, וכי המשיב יבחן את הנושא שנית מול המכללות. אשר לעניינה הפרטני של העותרת, נמסר כי המבחן נבדק פעם נוספת על-ידי גורם מוסמך במשיב ונמצא כי העותרת שגתה ב-8 מתוך 20 שאלות (באותה עת מעבר המבחן היה מותנה ב-5 טעויות לכל היותר). כן נמסר במכתב כי נציג מהאוניברסיטה הפתוחה יצר קשר עם מר שטיין כדי לזמן את העותרת למבחן נוסף אך מר שטיין סירב לשוחח עימו. עוד צוין במכתב כי מאחר שגורם מוסמך במשיב בדק את טופס המבחן של העותרת, ומצא כי היא נכשלה במבחן, מנועה הנציבות מלהתערב בהחלטה לפיה על העותרת לבצע את המבחן פעם נוספת. לאחר התכתבויות נוספות בין מר שטיין לבין המשיב ולבין משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, הועבר (ביום 27.11.12) טופס המבחן של העותרת לידי בא כוחה (דאז), עו"ד שידלובר, כפי בקשתו. לאחר שהעותרת עיינה בטופס, סברה היא כי אין מדובר בטופס המבחן שלה. זאת משום שהשם שמצוין בכותרתו אינו שמה ומשום שבטופס נכתבו תשובות באותיות בשפה העברית בעוד שהעותרת איננה יודעת לכתוב בעברית. ביום 29.11.12 כתב עו"ד שידלובר מכתב למר שטיין (נספח י"ט לעתירה), בו ציין כי בשיחה שערך עם הגב' בן ישעיה, אושר על-ידה כי היא זו שהוסיפה את שמה של העותרת על גבי טופס המבחן. כן ציין כי לדברי הגב' בן ישעיה, האותיות בכתב יד המופיעות על טופס המבחן נכתבו על-ידי בודק המבחן. עוד כתב עו"ד שידלובר, כי הגב' בן ישעיה מסרה לו כי מספר תעודת הזהות שמופיע על גבי טופס המבחן הוא מספר תעודת הזהות של העותרת, ולדבריה "זה הפרט החשוב והקובע". מר שטיין המשיך בפניותיו לנציבות תלונות הציבור, וביום 23.12.12 השיבה לו עו"ד דהן כי אין באפשרות הנציבות להכריע בטענתו לפיה העתק טופס המבחן שנמסר לעותרת אינו שלה. עוד ציינה עו"ד דהן כי העובדה שלא חלה טעות במספר תעודת הזהות של העותרת, מחזקת את ההשערה שמדובר בטופס המבחן שלה. לקראת חודש מרץ 2013 קיבלה העותרת זימון לביצוע בדיקת עיניים לצורך קבלת רישיון. העותרת הסיקה מכך, לטענתה, כי המשיב חזר בו מהחלטתו. ברם, משעה שבושש הרישיון להגיע, פנתה למשיב ונמסר לה כי הואיל ולא עברה את המבחן עליה לבצע אותו פעם נוספת. מכאן העתירה שלפניי. בד בבד הגישה העותרת בקשה לצו ביניים אשר יורה למשיב להאריך את תוקף רישיונה עד למתן פסק דין בעתירה. זאת משום שתוקף הרשיון של העותרת עמד לפוג ביום 15.05.13. ביום 06.05.13, הוצאתי מלפניי צו ארעי המורה למשיב להאריך את תוקף רישיון הנהיגה של העותרת, וזאת עד למתן החלטה אחרת. עם הגשת כתב התשובה הובהר כי המשיב האריך את תוקף רשיון הנהיגה של העותרת עד ליום 12.11.13. טענות הצדדים העותרת טוענת כי היא נהגת למופת, שלא הייתה מעורבת באף אירוע תעבורתי מהיום שקיבלה את רשיון הנהיגה שלה. לטענתה, אין להטיל עליה לבצע את המבחן פעם נוספת לאחר שכבר עברה אותו בהצלחה, כפי שנמסר לה במעמד הקורס. לשיטתה, התנהלות המשיב אינה סבירה, אינה מידתית ואינה עולה בקנה אחד מהמצופה מרשות מינהלית. עוד טוענת העותרת, כי טופס המבחן שנשלח אליה אינו הטופס שלה: על הטופס הוקלד השם "וריקה שטיינד" (כאשר שמה הוא ויוריקה שטיין); נכתבו בו אותיות בשפה העברית בעוד שהיא אינה יודעת לכתוב בעברית; הטופס אינו חתום ואילו שמה של העותרת הוסף לו על-ידי גב' בן ישעיה. בהקשר זה טוענת העותרת כי יש לדחות את טענות המשיב לפיהן מאחר שטופס המבחן וטופס התשובות נושאים את מספר תעודת הזהות של העותרת, אין מנוס מלקבוע כי זהו טופס המבחן שלה. לשיטת העותרת, הודעתו המאוחרת של המשיב בעניין כישלונה במבחן, שניתנה רק לאחר שנה ממועד ביצוע הקורס, היא בבחינת שינוי עמדה, וממילא השיהוי במסירת ההודעה אינו סביר ופוגע בעותרת שלא כדין. זאת משום שאף אם נכשלה העותרת במבחן - טענה שהיא דוחה מכל וכל - הרי שנוצר כלפיה מצג שווא לפיה עברה את המבחן בהצלחה. גם העובדה כי תחילה נשלחה לעותרת הודעה כי כלל לא התייצבה לקורס, ורק לאחר מכן תוקנה הטעות, מעלה סימני שאלה רבים על אודות התנהלות המשיב. המשיב טוען, לעומתה, כי יש לדחות העתירה על הסף מחמת שיהוי. זאת משום שהעתירה הוגשה בחלוף כמעט שנתיים מהמועד בו הודע לעותרת על כישלונה במבחן (באמצעות מסרון), ובחלוף שנה וחודשיים מאז שקיבלה העותרת את הודעת המשיב בדבר הצורך בביצוע מבחן נוסף. המשיב ממשיך וטוען כי דין העתירה להידחות אף לגופה. לשיטת המשיב, לא ניתן לחדש רישיון למי שלא הציג אישור כי עבר את המבחן בקורס לרענון נהיגה. העותרת אמנם טוענת כי מיד בסיום המבחן בדק אדם בשם שלומי את הטופס, והלה הודיע למר שטיין כי היא צלחה את המבחן. דא עקא, טוען המשיב, מבירור שערך עולה כי המנחה בקבוצתה של העותרת - ששהה עם הקבוצה בעת המבחן - היה אדם אחר בשם קובי בלסיאנו; ולא עוד, אלא שבירור שנערך עימו העלה כי אין כל בסיס לטענת העותרת כי נערכה לה בדיקה בסוף המבחן וממילא גם לא הודע לה שעברה אותו. יתר על כן, כך המשיב, אין כל אפשרות לערוך "בדיקה במקום" במסגרת קורס רענון נהיגה, שכן לאחר סיום המבחן הטופס נסרק ומועבר לבדיקה ממוחשבת. עוד טוען המשיב, כי זיהוי טופס המבחן נעשה על בסיס מספר תעודת זהות המופיע במקום המיועד בטופס, ואין חולק כי טופס המבחן שבמחלוקת נושא את מספר תעודת הזהות של העותרת. אמנם, שמה של העותרת הוסף על גבי הטופס על-ידי הגב' בן ישעיה אולם הדבר נעשה לצרכי זיהוי פנימי של העותרת. אשר לטענות העותרת בדבר הזימון לבדיקת עיניים, הרי שאין בזימון זה שנשלח אוטומטית משום ויתור משתמע מצד המשיב על הצורך בעריכת מבחן נוסף כתנאי להארכת רישיונה של העותרת. לבסוף טוען המשיב כי החלטתו בעניינה של העותרת היא החלטה ראויה וסבירה, שאינה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט. בדיון שהתקיים בעתירה, טען בא כוח העותרת כי ההנחה היא שהאוניברסיטה הפתוחה קיבלה מהמשיב את שמה של העותרת ואת מספר תעודת הזהות שלה, ולפיכך הטעות שנפלה באופן כתיבת שמה של העותרת על טופס המבחן אינה הגיונית. עוד התייחס בא כוח העותרת לתצהירו של מר חנן אהרון, סגן מנהל אגף הרישוי במשיב, וטען כי התצהיר (שצורף לכתב התשובה) הוא חסר ערך. זאת, בין היתר, משום שמר אהרון סמך את התצהיר על ידיעתו ואמונתו מבלי לציין מהו המקור עליו הסתמך. באת כוח המשיב טענה כי מאחר שהבחינות נערכות על-ידי ספק חיצוני שמעניק למשיב שירותים של קורסים, לא ניתן היה להגיש תצהיר מטעם מי שנכח במבחן. עוד הוסיפה באת כוח המשיב כי הודעה על כישלון במבחן נשלחת באמצעות מסרון כדבר שבשגרה. בהקשר זה הוסיפה וטענה כי בירור מעמיק שנעשה מול האוניברסיטה הפתוחה, העלה כי גם לעותרת נשלח מסרון למספר הנייד שסיפקה. לשאלת בית המשפט האם מצויה אסמכתא בכתב לשליחת המסרון, השיבה באת כוח המשיב כי אין כזו בנמצא, אך ישנה תרשומת מיום 07.05.12 בין המשיב לאוניברסיטה הפתוחה בה מצוין כי נשלח מסרון למספר הנייד של העותרת. עם זאת מאחר שסברה כי מדובר בתרשומת פנימית, לא צירפה אותה לכתב התשובה. בתום הדיון ראיתי לנכון להעיר כי בנסיבות המקרה נכון יהיה כי המשיב ישקול מתן פטור לעותרת מלגשת למבחן פעם נוספת. ביקשתי אפוא מבאת כוח המשיב להעביר הערתי זו לגורם המוסמך במשיב. דא עקא שהלה השיב כי אין בידו להסכים ליתן פטור לעותרת מביצוע המבחן, וזאת נוכח תקנה 213 לתקנות התעבורה. משכך, אין מנוס מלדון בטענות הצדדים ולהכריע במחלוקת שהתגלעה ביניהם. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע כל החומר שלפניי באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, אך זאת תוך חיוב המשיב בהוצאות. השאלה הטעונה הכרעה בעתירה זו היא האם החלטת המשיב לחייב את העותרת בביצוע מבחן נוסף בקורס רענון נהיגה היא החלטה סבירה או שמא יש מקום להתערב בה. כדי להכריע בשאלה זו, יש להידרש, בראש ובראשונה, לטענת העותרת לפיה טופס המבחן שצורף לעתירה אינו טופס המבחן שלה. שאלה משנית היא האם ההודעה על הצורך בביצוע מבחן נוסף נמסרה לעותרת בסמוך למועד קיום המבחן או שמא רק בחלוף כמעט שנה, והאם שליחת הודעה מאוחרת יצרה הסתמכות אצל העותרת, לפיה עברה את המבחן, המצדיקה כשלעצמה היעתרות לעתירה. מעל כל אלה מרחפת התנהלות המשיב, עליה ארחיב בהמשך. אשר לשאלה האם טופס המבחן (בנספח י"ח לעתירה) הוא של העותרת, מצאתי כי דין טענות העותרת במישור זה להידחות. טענות העותרת מתבססות על שני אדנים: הראשון, טענתה כי במבחן נכח אדם בשם שלומי שבדק את טופס המבחן, מיד עם סיומו, והודיע כי היא צלחה את המבחן. השני, טענותיה לפגמים בטופס המבחן עצמו, מהם ניתן ללמוד כי טופס המבחן אינו הטופס של העותרת. אשר לאדן הראשון: מבירור שערך המשיב עולה כי מי שהנחה את הקורס ואף נכח במבחן של העותרת היה אדם אחר, מר קובי בלסיאנו (ולא שלומי). ער אני לבעייתיות באי הבאת תצהיר של אותו אדם, כמו גם לכשלים בתצהירו של מר אהרון (שלא ציין בו את המקור עליו הסתמך). ואולם, אין לחשוש שמא המציא האחרון את השם קובי בלסיאנו, אלא סביר יותר להניח כי השם הזה אכן נמסר לו, או למאן דהוא אחר מטעם המשיב, במסגרת הבירור שנערך באשר לזהותו של מי שהנחה את הקורס ונכח בעת המבחן (ראו סעיפים 6 ו-11 לכתב התשובה מטעם המשיב). מאותו טעם אף יש לקבל את טענת המשיב, לפיה לא נעשית כל בדיקה ידנית בסופו של המבחן והמבחנים כולם נבדקים באופן ממוחשב (שם, סעיפים 11 ו-20). אשר לאדן השני: העותרת הצביעה על מספר פגמים בטופס המבחן עצמו מהם ניתן ללמוד, לשיטתה, כי טופס המבחן שנמסר לה אינו שלה: השם שהוקלד על גבי הטופס אינו השם שלה (נרשם "שטיינד וריקה" במקום "שטיין ויוריקה"); בטופס נכתבו אותיות בשפה העברית והיא איננה יודעת לכתוב בשפה העברית; ועל הטופס ישנה חתימה שאיננה חתימתה של העותרת. לא מצאתי בטענות האמורות דבר שיש בו לשנות ממסקנתי. העותרת נעזרה בבעלה, מר שטיין, כדי שזה יתרגם לה את הכתוב במבחן, ואולם, העותרת לא פירטה כלל כיצד נהגה בזמן המבחן: האם היא או מר שטיין סימנו את התשובה הנכונה עבור כל שאלה (בחירת התשובה הנכונה נעשית באמצעות סימון X בחלופה הנכונה); האם העותרת מילאה או השאירה ריק את החלק בטופס שעניינו "רישום התשובה בכתב יד" (החלק בו נדרש הנבחן לסמן את התשובות על-ידי כתיבת אותיות בשפה העברית); ואם אכן השאירה אותו ריק - מדוע לא נעזרה במר שטיין כדי שזה יכתוב עבורה את האותיות בעברית. שאלות אלה כולן נותרו ללא מענה, בעוד שיש להן חשיבות רבה, מקום בו העותרת מעלה טענות כלפי טופס המבחן שמיוחס לה. ועוד זאת: שמה של העותרת אכן הוקלד על גבי טופס המבחן באופן שאינו זהה לשמה האמיתי, ואולם אין מחלוקת כי קיים דמיון של ממש בין שני השמות (המדויק והמשובש). אשר לשמה של העותרת שהוסף בשולי הטופס, מקובל עליי הסברה של גב' בן ישעיה לפיו היא זו שהוסיפה בכתב ידה את השם על גבי הטופס לצרכי זיהוי פנימיים. אין בטענות העותרת בהקשר זה להוסיף או לגרוע בענייננו. לכל אלה יש להוסיף - ובזה העיקר - כי העותרת לא הסבירה כלל כיצד זה מספר תעודת הזהות שלה מופיע על גבי הטופס המיוחס לה. נתון זה, שיש לו משקל רב בענייננו, כמוהו כטביעת אצבע המעידה על כך שטופס המבחן המיוחס לה הוא אכן שלה. אשר לשליחת או אי שליחת המסרון: העותרת טוענת, כזכור, כי לא נשלח לה כל מסרון בסמוך לאחר המבחן, ולפיכך הסיקה כי עברה אותו. לטענתה, הפעם הראשונה בה למדה על בעיה כלשהי בקשר לקורס, התרחשה רק לאחר תשעה חודשים ממועד המבחן, וגם אז נשלחה אליה הודעה שגויה בה צוין כי כלל לא נכחה בקורס. רק לאחר בירורים נוספים נמסר לעותרת כי הסיבה למשלוח ההודעה נעוצה בכשלון במבחן, ולא באי התייצבות לקורס. בא כוח המשיב, מנגד, טענה בדיון כי בהתכתבות שבין נציגי המשיב לנציגי האוניברסיטה הפתוחה (מיום 07.05.12) צוין כי לעותרת אכן נשלח מסרון המודיע לה על כשלונה במבחן, וזאת למספר הנייד שציינה העותרת במסמכי הרישום לקורס. ברם, מאחר שמסמך זה לא צורף לכתב התשובה, בניגוד להוראת תקנה 10 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לא התרתי את הצגתו לראשונה בדיון. לפיכך, כל שמונח לפניי כעת הוא תצהירה של העותרת, בו היא אומרת כי היא לא קיבלה כל מסרון. ואולם, אפילו היה נקבע כי לא נשלח כל מסרון לעותרת, וכי היא למדה על כישלונה במבחן זמן רב לאחר ביצועו, אפילו כך - לא היה די בכך כדי לקבל את העתירה. דומה כי החובה לבצע את קורס הרענון והמבחן שנקבע בסופו, נמצאים לכאורה ברף הנמוך של בטיחות בדרכים עליה מופקד המשיב. חרף זאת, מתן פטור למי שנכשל במבחן, רק כתוצאה משליחת הודעה מאוחרת בעניין זה, עומדת בניגוד לחובת המשיב לשמור על בטחון הנהגים והמשתמשים בדרכים. יתר על כן, אף אם העותרת סברה כי היא עברה את המבחן (כתוצאה מאי שליחתו של המסרון), הרי שהיא לא שינתה את מצבה לרעה. העותרת המשיכה לנהוג, כפי שעשתה לפני המבחן, רשיונה לא הותלה והיא נדרשת כעת לבצע את המבחן פעם נוספת (ולא את הקורס כולו). לפיכך לא ניתן לייחס משקל רב להסתמכותה של העותרת על אי שליחת המסרון. מלאכתי לא תהא שלמה אם לא אדרש גם להתנהלות הבעייתית של המשיב. עולה מן העתירה כי לאחר סיום קורס רענון הנהיגה והמבחן, נשלח מסרון רק למי שנכשל במבחן, כך שמי שעבר אותו, לומד על כך מ"שתיקה" של המשיב. "שיטת עבודה" זו, בה רק מי שנכשל במבחן מיודע על תוצאותיו, וגם זאת על-ידי שליחת מסרון, שממילא אין דרך לוודא את הגעתו, קשה בעיניי ובלתי מובנת. מן הראוי שהן מי שעבר את המבחן והן מי שנכשל בו יקבל על כך הודעה רשמית. ודוק: את ההודעה על תוצאות המבחן ניתן לספק בדרכים מגוונות, ובכללן דואר רשום, דואר אלקטרוני ואתרי אינטרנט, כך שהנטל על הרשות (או על מי מטעמה שמספק את שרותי הקורסים) אינו רב. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהתקנות עצמן מתנות את חידוש הרשיון בביצוע קורס הרענון והצלחה במבחן שבסופו (ראו תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה). כך הם פני הדברים גם לגבי ההודעה שנשלחה לעותרת ביום 21.03.13 בעניין "אי ביצוע קורס נהיגה". טענת המשיב לפיה מדובר בהודעה בנוסח קבוע ש"נשלחת כעניין שבשגרה לכל מי שבמערכת הממוחשבת מופיע שהוא לא ניגש לקורס או שלא עבר את הבחינה", אינה יכולה לעמוד. דומה כי אף המשיב הכיר בכך, משציין כי "כחלק ממאמצי המשיב לשיפור השירות לאזרח, שונה לאחרונה נוסח זה וכעת הוא מדויק יותר ומציין את הסיבה בגין הזימון" (סעיף 8 לכתב התשובה). החובה המוטלת על המשיב לדייק עת הוא מודיע לנהגים כי רשיונם עלול להיות מעוכב, היא בבחינת דרישה מינימלית ומובנית במילוי תפקידה של הרשות כלפי האזרח, ואין לאפיינה כ"מאמצים לשיפור השירות לאזרח". כאמור, הצורך בביצוע קורס רענון נהיגה והמבחן שבסופו, קבועים בתקנות התעבורה ומהווים תנאי לחידוש רישיון נהיגה. אזרח שנכח בקורס ונכשל במבחן אינו צריך לצאת ל"מרדף" אחר הרשות, כדי לברר מדוע הוא נדרש לבצע קורס שכבר עבר, רק משום שמדובר בנוסח הודעה קבוע. לאור האמור, ונוכח התנהלות המשיב, אינני סבור כי יש מקום לטענת השיהוי שהועלתה על ידו. כללו של דבר: העתירה נדחית. עם זאת, הצו הארעי שניתן במסגרת עתירה זו, המאריך את תוקף רישיון הנהיגה של העותרת, ימשיך לעמוד בעינו עד ליום 31.12.13. בנסיבות המיוחדות של ענייננו, ונוכח הפגמים שנפלו בהתנהלות המשיב, אני מורה כי האחרון ישא בהוצאות העותרת בגין עתירה זו בסך של 10,000 ש"ח. משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורהתחבורה