עתירה ליתן מעמד בישראל מכוח היותו ידוע בציבור

עתירה ליתן מעמד בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של העותרת ולהכיר בהם כידועים בציבור עיקרי העובדות 2. העותר, אזרח נפאל, יליד 1967, גרוש ואב לשני ילדים הנמצאים בנפאל עם אימם, נכנס לארץ באשרת תייר ביום 12.8.2007. העותר עובד בעבודות ניקיון מזדמנות. לאחר כ- 3 חודשים הגיש העותר לנציבות הפליטים של האו"ם בקשה למקלט מדיני בישראל. ביום 15.11.2011, משך אותה עקב רצונו לפתוח בטיפול בבקשה ליתן לעותר מעמד בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של העותרת. העותרת, ילידת 1972, גרושה ואם ל- 4 ילדים, עובדת בניקיון בתים פרטיים. לגירסתה, היא פגשה בעותר לראשונה באקראי ביוני 2009 בקניון "עזריאלי בת"א. לאחר כחודש פגשה אותו שוב באקראי בתחנת רכבת בת"א, ומאז הפכו העותרים לחברים טובים ושוחחו לטענתם מדי פעם בטלפון. בערך באוגוסט 2010 החליטו למסד בניהם את הקשר. רק ביום 2.2.2012 פתחו העותרים בלשכת המשיב בנתניה תיק חיים משותפים. ביום 28.2.2012 ערך המשיב לעותרים ראיון לבחינת כנות הקשר הבינזוגי ביניהם. ביום 5.4.2012 קיבלו העותרים את החלטת המשיב לפיה נדחתה בקשת העותרים להכרה בהיותם ידועים בציבור, מאחר שלא התרשם מקשר זוגי בין העותרים, והעותר נדרש לצאת מהארץ. ביום 15.4.2012 הגישו העותרים השגה על ההחלטה הנ"ל, בטענה כי ההחלטה הנ"ל איננה סבירה, וכי הפקידה שראיינה אותם התנהלה באופן מביש. ביום 19.6.2012 דחה יו"ר ועדת ההשגה את השגת העותרים. בנימוקיו ציין יו"ר ועדת ההשגה, בין היתר, כי העותרים לא הוכיחו מערכת יחסים זוגית וכנה, מאחר שהם אינם מנהלים חשבון משותף, העותר איננו משתתף בהוצאות משק הבית למעט קניות שעורך מפעם לפעם, את משכורתו הוא שולח למדינת מוצאו לסייע בכלכלת בני משפחתו בעוד העותרת נתמכת ע"י הוריה, וכי נראה כי קיימת בין העותרים הפרדה רכושית מלאה. עוד ציין המשיב בהחלטתו כי העותרים אישרו שלמעשה אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת, וכי העותר לן בדירת העותרת, פעמיים בשבוע לסירוגין, ביחידת מגורים בבית הוריה, כאשר ילדי העותרת אינם בבית. עוד ציין המשיב בהחלטתו כי אכן פקידת המשיב שראיינה את העותרים העירה הערות עוקצניות שאין להן מקום, אך קבע כי אין בהערות אלה להביא לבטלות החלטת המשיב הסבירה בנסיבות העניין. כנגד החלטת המשיב הגישו העותרים עתירה מנהלית לביהמ"ש המנהלי בת"א, ביום 12.7.2012, עת"מ 25158-07-12 (להלן: "העתירה הקודמת"). ביום 7.3.2013 נערך דיון בעתירה הנ"ל. ביום 5.4.2013 ניתן ע"י ביהמ"ש (כב' השופט בכר) פס"ד (להלן: "פסה"ד הקודם") שדחה את העתירה בקובעו כי למרות שהקשר בין השניים איננו פיקטיבי, הם לא הוכיחו את היות הקשר ביניהם קשר של ידועים בציבור, והעותר נדרש לצאת מהארץ תוך 45 יום. ביום 17.4.2013 הגישו העותרים בקשה לפתיחה מחודשת של תיק חיים משותפים בנימוק של שינוי נסיבות מובהק לפי סעיף ג.15.ב לנוהל המשיב שמספרו 5.2.0009 בנושא "מתן מעמד חיים משותפים" (להלן: "הנוהל", נספח ג' לעתירה). שינוי הנסיבות לו טענו העותרים בבקשתם (נספח א' לתגובת המשיב לעתירה) היה מעבר לדירה שכורה בת 5 חדרים בנתניה החל מיום 1.3.2013, וכן עובדת ניהול משק בית משותף "באופן שהוצאותיהם החודשיות אינן נחזות להיות מופרדות". בתצהירים שצירפו העותרים לבקשתם ציינו העותרים עובדות המתארות לטענתם את הידוק הקשר של העותר עם העותרת וילדיה. ביום 28.4.2013 דחה המשיב את בקשתם החדשה של העותרים מבלי להתייחס לבקשה לגופה, ורק ציין כי לפי פסה"ד של ביהמ"ש בעתירה הקודמת היה על העותר לצאת מהארץ תוך 45 יום מיום מתן פסה"ד, וכי לא הוכיח שינוי משמעותי מובהק בנסיבות הקשר שבין העותרים. ביום 29.4.2013 הגישו העותרים השגה על החלטת המשיב הנ"ל, ובו הוסיפו גם את העובדה שבאותו יום עברה העותרת הפלה טבעית של עוברם המשותף של העותרים. ביום 2.5.2013 החליטה ועדת ההשגה לדחות את השגת העותרים. בהחלטה נקבע כי טרם חלפה שנה מיום מתן פסה"ד בעתירה הקודמת, כי היה על העותר לכבד את פסה"ד בעתירה הקודמת ולעזוב את הארץ, וכי המידע החדש לו טוענים העותרים כבר הובא לפני ביהמ"ש בעתירה הקודמת ונדחה על ידו כמבסס קשר זוגי של ידועים בציבור. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה דנן. העותרים טוענים כי החלטת המשיב הנ"ל איננה סבירה מאחר שלטענתם שינוי נסיבות מובהק ביחסיהם מצדיק הכרה בכנות הקשר הזוגי ביניהם כקשר של ידועים בציבור לפי הנוהל, ומכוח קשר זה יש להעניק לעותר מעמד בישראל. דיון 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו ע"י ב"כ הצדדים נחה דעתי כי החלטת המשיב לא חרגה ממתחם הסבירות. זאת משום שהעותרים לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי חל שינוי נסיבות מהותי בפרק הזמן הקצר שמיום מתן פסה"ד בעתירה הקודמת ועד ליום הגשת העתירה דנן. סע' ג.15 לנוהל קובע כך: "במידה וסורבה הבקשה בתחילת ההליך או במהלכו, ניתן יהיה להגיש בקשה חדשה של המבקשים רק בחלוף שנה מיום בו ניתנה ההחלטה האחרונה בבקשה (סרוב הלשכה/ דחיית ערעור/ דחיית עתירה לבית המשפט)". (ההדגשות כאן ולהלן שלי אא"כ צויין אחרת, י"ש). לפיכך, היה על העותרים להמתין שנה מיום מתן פסה"ד בעתירה הקודמת, שניתן ביום 5.4.2013, ולא להזדרז ולהגיש את העתירה דנן במאי 2013. העותרים מפנים לסע' ג.15.ב. לנוהל, אשר קובע חריג, שבהתקיימו ניתן להגיש בקשה חדשה גם בטרם חלוף שנה מההחלטה הקודמת: "כאשר בני הזוג מוכיחים כי מאז סירוב בקשתם חל בעניינים שינוי נסיבות מובהק (ההדגשה במקור!) תתאפשר הגשת בקשה גם במידה ולא חלפה שנה מן המועד בו סורבה בקשתם הקודמת, לפי החלטת מנהל הלשכה". לצורך החלת החריג הנ"ל בעניינם של העותרים, היה עליהם להוכיח "שינוי נסיבות מובהק", שאירע לאחר פסה"ד מיום 5.4.2013 הקודם. העותרים הגישו בקשתם לדיון מחודש בבקשתם לחיים משותפים ביום 17.4.2013, בטרם יבשה הדיו על פסה"ד בעתירה הקודמת שניתן רק 12 יום קודם לכן. ביום 24.4.2013 הגישו העותרים למשיב מסמך אליו צירפו תצהירים שלהם מאותו היום, המעידם לטענתם על שינוי בחלוקת ההוצאות ביניהם, באופן שוויוני, ועל הידוק הקשרים המשפחתיים של העותר עם העותרת ועם ילדיה. על פניו, בהעדר הבאת ראיות אחרות ע"י עותרים, כשנטל הראיה מוטל עליהם, נראה הדבר כניסיון מלאכותי למיקצה שיפורים של העותרים, כדי להתאים את מצבם הראייתי לכשלים שנלמדו מנימוקי פסה"ד הקודם, שבגינם נדחתה עתירתם. העותרים טענו לשינוי נסיבות, בין היתר, בכך שהם עברו מיחידת הדיור שבבית הורי העותרת, לדירת 5 חדרים בנתניה, מיום 1.3.2013. יצויין, שכבר בדיון בעתירה הקודמת, ביום 7.3.2013, העלה ב"כ העותרים את הטענה הנ"ל (עמ' 4 לפרוט' מיום 7.3. , שו' 10-11) ולמרות זאת קבע ביהמ"ש המנהלי שלא הוכח קשר זוגי של ידב"צ בין השניים. לעתירה הנוכחית העותרים לא צירפו את חוזה השכירות עליו הם מסתמכים, בשלמותו, אלא רק את העמוד הראשון, שבו מצויין כי העותר צורף כשוכר, ואת העמוד האחרון, מתאריך 1.3.2013. עולה מהמצורף שהשוכרת המקורית היתה העותרת בלבד, והצירוף של העותר הוא למעשה ניסיון לערוך שינויים כדי לתת מענה לאמור בפסה"ד הקודם. גם באשר לחיזוק הקשר המשפחתי של העותר לא הוכח שינוי נסיבות לאחר פסה"ד הקודם, שכן הדבר צויין לפני ביהמ"ש עוד בדיון בעתירה הקודמת, כשבא כוח העותרים טען שהתדירות בה בני הזוג רואים אחד את השני השתנתה וכי העותר מגיע הביתה ברוב ימות השבוע (עמ' 4 לפרוט' מיום 7.3.2013, שו' 12-11, וכן בעמ' 5 לפרוט' הנ"ל, שו' 2-5). למרות נתון זה קבע ביהמ"ש המנהלי שהעותרים לא הוכיחו קשר של ידב"צ. גם באשר לשיפור הקשר עם ילדי העותרת לא הובאו כל ראיות של ממש, כגון: אישור מהפנימיה בה שוהים הילדים, המלמד על ביקורים של העותר וטיב הקשר עם הילדים. העותרים טענו לשינוי נסיבות של חלוקה שוויונית של הוצאותיהם, כפי שציינו העותרים בתצהיריהם מיום 24.4.2013, שצורפו לבקשתם לפתיחה מחודשת של בקשתם לחיים משותפים (נספח א' לתגובת המשיב לעתירה). דא עקא, לא צויין בתצהירים מאיזה מועד בדיוק החלו העותרים לחלק הוצאותיהם בצורה שוויונית, כך שלא ברור האם שינוי הנסיבות ארע רק בעקבות פסה"ד בעתירה הקודמת. העותרים גם לא ניסו להוכיח טענתם לחלוקה שוויונית בראיות נוספות (כגון: קבלות על תשלומים, או ראיות על קניות משותפות), מעבר להצהרתם הסתמית. כמו כן סימני השאלה בעניין עצם החלוקה השוויונית ומועדה מתרבים נוכח טענת העותרים בסע' 1 לעתירתם כי - "העותרים יטענו כי הריונם והפעולות האחרות אשר ביצעו בשנה עובר למתן פסק הדין, הינם ראיות חד משמעיות אשר מעידות מעל לכל ספק על רצונם לקשור גורלם ולבלות שארית חייהם זה לצד זאת". דהיינו, ניתן להבין מנוסח זה ששינויי הנסיבות להם טוענים העותרים בעתירה דנן, למעט אולי המידע על ההריון וההפלה, אירעו לשיטתם לפני מתן פסה"ד בעתירה הקודמת. למרות זאת קבע ביהמ"ש המנהלי את שקבע בפסה"ד הקודם, והעותרים נמנעו מלהגיש ערעור על פסק דינו, וכן לא ביקשו עיכוב ביצוע ההחלטה לעזוב את הארץ. רק משהוגשה העתירה דנן הוגשה במקביל בקשה לצו בינים האוסר על הרחקת העותר 1 מן הארץ עד תן פס"ד בעתירה דנן. באשר לחלוקה שוויונית של שכר הדירה נטען בדיון בעתירה הקודמת, כי שכר הדירה בדירת 5 החדרים בנתיניה הוא כ- 4,000 ₪, וכי העותרת משלמת את רוב שכה"ד מאחר שלעותר כמעט אין כסף. בתצהירים שצירפו העותרים לבקשתם לפתיחה מחודשת של הבקשה לחיים משותפים מיום 24.4.2013, ציינו העותרים כי הם מתחלקים בשכר הדירה וכל אחד מהם משלם חצי. אין הסבר כיצד ומהיכן נולדו לעותר מקורות כספיים. העובדה היחידה שהוכח כי התרחשה לאחר פסה"ד בעתירה הקודמת הייתה ההפלה, שאירעה לפי התעודה הרפואית נספח ד' לעתירה, ביום 29.4.2013. דא עקא, עצם ההפלה, אינה מוכיחה בהכרח כוונה לחיים משותפים כידועים בציבור. ההריון היה קיים לפני מתן פסה"ד בעתירה הקודמת, ולא ברור מטענות העותרים מתי נודע להם אודותיו. לא זו אף זו, העותרים לא טענו בדיונים שהתקיימו בעתירה הקודמת (ביום 26.11.2012 וביום 7.3.2013) וגם לא בבקשתם המחודשת לחיים משופים מיום 24.4.2013 (5 ימים לפני מסמך ההפלה מביה"ח לניאדו!) כי בכוונתם להביא לעולם ילד משותף. יתירה מזאת, הריון כשלעצמו איננו מעיד על תכנון וכוונה למסד הקשר. הריון יכול להיות גם בלתי מתוכנן או רצוי, ובמיוחד כשלעותרת כבר יש 4 ילדים ולעותר 2 ילדים, והם מתקשים להתפרנס. בנסיבות אלה, קשה לקבוע כי נימוקי המשיב בלתי סבירים. מכל מקום, כאשר העותר לא מילא אחר פסה"ד הקודם, לא עזב את הארץ ורק ניסה לתקן בדיעבד את נקודות התורפה הראייתיות שעלו מפסה"ד הקודם, אינני מוצאת עילות מנהליות להתערב בהחלטת המשיב לדחות את השגת העותר. סיכום 4. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את העתירה בהתחשב במצב העותרים הם יישאו יחד ולחוד בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. צו הביניים האוסר הרחקת העותר - בטל בזאת. העותר יעזוב את הארץ תוך 10 ימים מהיום. ידועים בציבורמשרד הפניםהסדרת מעמד