העותר הסתנן לישראל דרך גבול מצרים וטען לנתינות אריתראית. באותו יום הוצא נגדו צו גירוש זמני. בהמשך הועבר למתקן סהרונים ולאחר תחקור ראשוני זוהה העותר כאתיופי והוצא נגדו, ביום 4.8.09, צו משמורת וצו הרחקה על פי חוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). ביום 4.8.11 נערך לעותר ראיון זיהוי נוסף ואולם העותר לא הצליח לבסס את זהותו כנתין אריתריאה. במהלך השנים בהם שהה העותר במשמורת נערכו דיונים עיתיים בעניינו בבית הדין למשמורת. העותר חזר וטען כי הינו אריתראי על אף שלא נמצאו בידיו כל הוכחות לכך. בשל סירובו של העותר לחזור לאריתריאה, המדינה אשר נקבעה כמדינת נתינותו, אשרו בתי הדין למשמורת, פעם אחר פעם, את החזקתו במשמורת. ביום 16.11.11 הורה בית הדין למשמורת על שחרורו של העותר לנוכח התנהלותה הבלתי תקינה של המדינה לקידום הרחקתו מן הארץ ועל מנת שיעלה בידו של העותר למצות הוכחת נתינותו האריתראית, על דרך של הגשת עתירה לבית המשפט. עוד קבע בית הדין למשמורת כי גם אם העתירה שיגיש העותר בנושא נתינותו תדחה, ניתן יהיה להבטיח את יציאתו מן הארץ באמצעים פחות דרסטיים מאשר השארתו במשמורת. לפיכך, הורה בית הדין למשמורת על שחרורו של העותר בתנאים מגבילים, ערבות כספית, חובת התייצבות במשרדי ההגירה וכן הגשת עתירה לבית המשפט לשם מיצוי הליך קביעת הנתינות שלו. 2. העותר הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי באר שבע בעניין נתינותו שהתבררה בפני כב' השופטת דברת (עתמ 29699-12-11). ביום 8.7.12 הגיש העותר, באמצעות בא כוחו, הודעה לבית המשפט ולפיה קביעת הנתינות אינה רלבנטית עוד היות וממילא, בעקבות פסק הדין אשר ניתן בפרשת וולדיסלאסי (עע"מ 4566/11), ניתן להרחיקו לכל מדינה שהיא. להזכיר, כי בפרשת וולדיסלאסי נקבע כי אין בנתינות אריתראית של מסתננים כדי לחסום את דרכה של המדינה ליתן צו הרחקה למדינה שלישית. עוד הוסכם, בנסיבות שהיו באותו עניין, כי המדינה תיתן למסתננים הודעה מראש של 30 יום טרם ההרחקה בפועל ולמשיבים תהייה אפשרות לפנות לערכאה המוסמכת בטענה כי קיימת מניעה להרחקה למדינה שלישית. בדיון שהתקיים בעתירה הקודמת בעניינו של העותר, ביום 18.10.12, ביקש העותר למחוק את העתירה. ב"כ המדינה הודיעה כי הגשת העתירה הינה תנאי מתנאי השחרור וכי מחיקתה מהווה הפרה של תנאי השחרור. כן הודיעה כי העותר יידרש לחתום על מסמכי בקשה להנפקת מסמכי נסיעה לאתיופיה וכי סירובו לעשות כן יתפרש כחוסר שיתוף פעולה ויהווה עילה נוספת לחזרה למשמורת. עוד עמדה המשיבה על קבלת פסק דין בעניין קביעת נתינותו של העותר וככל שהעותר עמד על מחיקת העתירה בקשה לראות בכך כדחיה נוכח השיהוי בהגשת העתירה. בית המשפט נעתר לבקשת העותר והורה על מחיקת העתירה וכן הורה למשיבה לפעול בהתאם לעקרונות אשר גובשו בפסק דין וולדיסלאסי לעיל. 3. ביום 14.1.13 פג רישיון השהייה הזמני אשר ניתן לעותר, וביום 14.3.13 כאשר התייצב העותר במשרדי ההגירה בחולון וביקש לחדש את רישיון השהייה שלו, התבקש העותר לחתום על מסמכי נסיעה לאתיופיה. העותר סרב לעשות כן וביקש להיוועץ עם בא כוחו. ניתנה לו האפשרות לעשות כן הוסבר לו כי עליו להחזיר את הטפסים מלאים עד ליום 21.3.13. העותר חזר והתייצב במשרדי המשיב בחולון, ביום 18.4.12, ומשחזר על סירובו לחתום על מסמכי נסיעה לאתיופיה עוכב לצורך שימוע. במהלך השימוע שנעשה לו חזר ואמר כי אינו מוכן לחתום על מסמכי הרחקה לאתיופיה וכי אין לו כל כוונה לצאת את הארץ. בעקבות השימוע ועכב העדר שיתוף פעולה של העותר עם המשיב לקידום הרחקתו מן הארץ הוצא צו גירוש ומשמורת כנגדו. 4. בעתירה דנן טען העותר כנגד ההליכים אשר ננקטו כנגדו כשלטענתו הוחזק במעצר בלתי חוקי מרגע העיכוב בחולון ועד הבאתו למתקן הכליאה בסהרונים שם הוצא נגדו צו הגירוש וצו החזקתו במשמורת. המשיבה טענה כי מבירור שנעשה נמצא כי השימוע שנעשה לעותר היה ביחידת המעצר בחולון שם גם הוצאו צווי בגירוש והמשמורת וכי בטעות נרשם על הטופס כי השימוע נעשה בסהרונים. ב"כ העותר התנגד לקבלת גרסה עובדתית זו ללא חקירתה של הגב' משש מי שחתמה על צו הגירוש. 5. לגופם של דברים טען העותר כי לא ניתן לראות בסירובו של העותר לחתום על מסמכי הנסיעה לאתיופיה כאי שתוף פעולה לנוכח טענתו כי אינו נתין אתיופי. ולכל היותר בנסיבות כאלה על המדינה לבדוק תחילה אל מול נציגי ממשלת אתיופיה את דבר נתינותו של העותר ורק לאחר מכן לדרוש חתימתו על מסמכי נסיעה לאתיופיה. בטענתו זו סמך העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט יעקב), בעמ"נ 10515-05-13 הלנה טוראינט נגד שר הפנים (ניתן ביום 21.5.13), אשר קבע כי: "הדרך הנכונה היא לקבוע תחילה את אזרחותה של המערערת, וזאת קביעה שצריכה להיעשות על ידי נציג רשמי של ממשלת אתיופיה, ורק לאחר מכן להציג בפניה את הטפסים לצורך חתימה. מאחר ושום גורם בעל סמכות לא קבע שהמערערת היא אזרחית אתיופיה, ומאחר והמערערת טוענת שהיא איננה אזרחית אתיופיה, לא ניתן לראות בסירובה לחתום על טפסים המניחים שהיא אזרחית אתיופיה - משום חוסר שיתוף פעולה." 6. דין העתירה להידחות. נוהל עיכוב מסתננים במשרדי ההגירה אינו מנוגד לדין והעותר לא הניח בפני תשתית חוקית לפסלות ההליך. המסתננים נדרשים להתייצב במשרדי ההגירה לשם מעקב אחר תוקף רישיונם. ככל שנמצא כי המסתנן הפר תנאי שחרור ממשמורת זכותה של המדינה לעכבו לצרכי שימוע וקבלת החלטה בהתאם. כך נעשה גם בנסיבות דנן. אמנם, טעות נפלה ברישומי המשיב עת נרשם בטעות כי צו הגירוש הוצא בסהרונים בעוד שנעשה הדבר בחולון, אך אין בכך כדי לקבוע את דבר פסלות ההליך עצמו. מן הראוי כי המשיב יקפיד ברישומיו ואף רצוי כי לצד התאריך בו נרשם המסמך תתועד שעת ביצוע הפעולה, בדומה לתיעוד הנעשה ביחידות החוקרות של משטרת ישראל. רישום זה עשוי למנוע ספקות באשר לנוהלי השימוע והוצאת הצווים. אין ההליך המנהלי מאפשר חקירת אנשי מנהל ודי בהצהרת ב"כ המשיבה כי לאחר בדיקה שנעשתה נמצא כי הוצאת הצווים נעשתה ביחידה בחולון לגופו של עניין, - העותר מחזיק בעמדה כי הינו נתין אריתריאה, על אף שזוהה על ידי המשיב כאתיופי. העותר אשר טען לאורך זמן כי אינו אתיופי, שוחרר על ידי בית הדין למשמורת, בין השאר על מנת שיקדם בירור נתינותו על דרך של הגשת עתירה לבית המשפט לקביעת נתינותו. העותר, כאמור לעיל, הגיש עתירה בעניין נתינותו אולם, חזר בו מן העתירה. לכאורה, מקום שחזר בו מן העתירה אין הוא יכול להלין כנגד קביעת המדינה שהינו אתיופי. מחיקת העתירה משתיקה אותו מלטעון אחרת. מכאן עומדת לדיון שאלת תקינות הליך קידום הרחקתו מן הארץ. אין חולק כי בית הדין למשמורת, עת הורה על שחרורו של העותר, קבע כי ניתן להבטיח את יציאתו של העותר מן הארץ באמצעים פחות דרסטיים מאשר החזקתו במשמורת. לאחר שחזר בו העותר מן העתירה בעניין נתינותו הרי, שבעקבות הצהרות המדינה בפרשת וולדיסלאסי, אותה אימץ העותר בעניינו, אין חולק כי ניתן להרחיק מסתנן למדינת נתינותו או למדינה בעלת מירב הזיקות ואם לאו למדינה שלישית. (באותו עניין נדון עניינם של מסתננים שטענו לנתינות אריתראית ונקבע כי המדינה רשאית להרחיקם לאתיופיה או למדינה שלישית אחרת ככל שלא צפויה להם סכנה במדינה האחרת. ) יוצא אפוא כי גם מבלי להכריע בשאלת נתינותו של העותר ומשהסכים העותר להחיל על עניינו את העקרונות אשר נקבעו בפרשת וולדיסלאסי רשאית המדינה לפעול להרחקתו לאתיופיה, בין אם זו מדינת נתינותו או מדינה בה לעותר מירב הזיקות, ובין אם זו מדינה שלישית כטענת העותר. המשיבה ביקשה להרחיקו לאתיופיה ולשם כך נדרש הוא לחתום על מסמכים אשר יאפשרו למדינה לפנות לנציגות אתיופיה בישראל על מנת לקדם הרחקתו לשם. טענת העותר כי המסמכים עליהם נדרש לחתום לשם הרחקתו לאתיופיה כללו הצהרה כי הינו נתין אתיופי, ועל כן סרב לחתום לא הוכחה בפני, בהעדר המסמכים, על אף שנמסרו לידיו של העותר כדי שיוועץ עם בא כוחו. נמצא אפוא, כי יש לקדם הרחקתו של העותר לאתיופיה והשאלה אם סירובו לחתום על מסמכי ההרחקה מהווים העדר שיתוף פעולה. סבורה אני שכן. במקרה הנדון העותר גילה דעתו בצורה מפורשת, בשימוע שנערך לו, כי אינו מתכוון לעזוב את הארץ ואינו רוצה לעזוב את הארץ. הוא לא טען כל טענה כנגד המסמכים ולא מיצה את הימים שניתנו לו על מנת שבא כוחו יפנה בשמו. טענתו בפני כי במסמכים נדרש הוא להצהיר כי הינו נתין אתיופיה, הצהרה שמבחינתו אינה נכונה, לא נטענה במהלך השימוע וגם לא קודם לכן, על אף שניתנה לו ההזדמנות להיוועץ עם עו"ד. נקבע זה מכבר סירובו של מסתנן לחתום על מסמכים הדרושים לכך יחשב כהעדר שיתוף פעולה (ראה עע"ם 1541/05 וורקנה נ' משרד הפנים ). טענת העותר כי בהעדר קביעת נתינות של העותר על המדינה לבדוק תחילה את נתינותו אל מול נציגי ממשל אתיופיה דינה להידחות. לאחר תשאול קבעה המדינה את נתינותו של העותר והעותר ויתר על עתירתו בנדון. אין לדרוש מהמדינה כי תבצע פעולת בירור אל מול נציגי ממשל אתיופיה באשר לזהותו של העותר קודם למילוי הטפסים הנדרשים. ככל שהטפסים אינם תואמים את עמדת העותר בעניין נתינותו ניתן לסייגם בהתאם. 7. לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את העתירה. אילו היה נענה העותר וחותם על המסמכים לשם קידום הרחקתו לאתיופיה יש להניח כי לא היה מעוכב, אלא שלא עשה כן ובכך גילה דעתו כי אין הוא מתכוון לשתף פעולה לשם הרחקתו מן הארץ. בהינתן האמור אין לעותר להלין, אלא על עצמו. ככל שלא תקודם ההרחקה יהווה הנדון מושא לבחינה חוזרת על ידי בית הדין למשמורת. משרד הפניםמסתנניםגירוש מארץצווים