בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקת העותר מן הארץ עד להכרעה בעתירה זאת, במסגרת עתירה בה מבוקש לבטל את הריאיון שנערך לעותר ולקיים ריאיון חדש, וכן לבטל את החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 9.5.13 המורה על השארתו של העותר במשמורת עד להרחקתו מישראל. לטענת העותר, נשקפת לו סכנת חיים במולדתו בשל רדיפתו על-ידי חברות המעסיקות עובדים עליהן פיקח במסגרת עבודתו כמזכיר ארגון עובדים בפרו. 2. כפי שפירטתי בהחלטותי שניתנו לעניין זה שעסקו בעתירות כנגד החלטת המשיבה לדחות בקשה לקבלת מעמד פליט בישראל (ראו לדוגמא: עתמ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (לא פורסם, 25.9.11), בבואי לבחון האם יש מקום ליתן צו ביניים אם לאו, והאם יש הצדקה בנסיבות העניין אף לדחות את העתירה על הסף, במסגרת סמכותי לפי סעיף 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הרי שאפעל על-פי השיקולים הבאים: (א) במקרים של עתירות שהינן על פני הדברים עתירות סרק, שברי כי יש לדחותן הן לפי הנוהל הישן והן לפי הנוהל החדש, עתירות שכל מטרתן להרוויח זמן, כמו במקרים שהינם לאחר מיצוי השהייה המקסימלית בארץ או להמשכת השהייה הבלתי חוקית של מסתננים ו/או מתיישבים, בלא כל ראיות לכך שמדובר בפליט ו/או לסכנת חיים אם יגורשו לארץ ממנה באו, ניתן לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה או לא ליתן צו ביניים (כאשר גם משמעות אי מתן צו ביניים היא למעשה זהה שניתן לגרש את העותר מן הארץ טרם הדיון בעתירה). במקרים כאלו אין ככלל גם מקום ליתן זמן לצורך התארגנות ליציאה מן הארץ או חיפוש מדינת מקלט אחרת וזאת לאחר שהעותר כבר שוהה תקופה ארוכה בארץ והיה מודע לאפשרות שיגורש, כאשר עילה של התארגנות כזו לא הוכרה בפסיקה כמצדיקה את עיכוב ההרחקה. כך גם, אין מקום למניעה זמנית של ההרחקה לצורך חיפוש מדינת מקלט אחרת, שכן אם אין סכנת חיים אין צורך במציאת מדינה אחרת למקלט מדיני. (ב) במקרים של בקשות שיש בהן לכאורה ממש ועולה מהן כי לכאורה מדובר בפליט ו/או כי נשקפת סכנת חיים לעותר במידה ומבקש המקלט יגורש לארץ ממנה בא, יש מקום למתן צו ביניים ולקביעת הדיון בעתירה עצמה, שם יתבררו הטענות לגופן ובמסגרת זו תיבחנה גם הטענות המשפטיות השונות. (ג) במקרים אחרים הנעים ב"קשת הטווחים" בין המקרים הנ"ל, בית המשפט ישקול האם ליתן צו ביניים אם לאו, כאשר הנטיה תהיה ליתן במקרים אלו צו ביניים, וזאת עקב מאזן הנוחות המטה את הכף לכך שגם במקרים של ספק האם מדובר בפליט ו/או האם יש סכנת חיים למבקש המקלט אם יורחק חזרה לארצו, מן הראוי שהוא לא יגורש מן הארץ עד להכרעה בעתירה. יחד עם זאת, כאמור, אין להסתפק באמירות כלליות וסתמיות לגבי היותו של אדם פליט ו/או לגבי סכנת החיים הנטענת אלא יש לבחון את המקרים הספציפיים לאור הראיות המנהליות הקיימות, תוך התחשבות, בין היתר, במועד העלאת הטענה לראשונה, בדברים שנאמרו בראיון, בהתנהגות העותר במהלך התקופה מעת הגעתו ארצה, בשלב בו מוגשת הבקשה למקלט מדיני, בראיות החיצוניות הקיימות, בסבירות הנטען, בכמות הבקשות הזהות המוגשות וכיו"ב שיקולים, תוך שקלול כל האמור לצורך קבלת החלטה. (ד) כן תינתנה החלטות ספציפיות לגבי בקשה ספציפית זו או אחרת או בקשות חלופיות כאלו או אחרות כמו בבקשה לשהייה של פרק זמן ספציפי לצורך התארגנות ליציאה, חיפוש מדינת מקלט אחרת וכו'... בחינה פרטנית - יישום לנסיבות המקרה 3. כעת אעבור לבחינה פרטנית של המקרה הספציפי ואחליט לאיזו קטגוריה מהנ"ל הוא נכנס ומה המשמעות האופרטיבית של קביעה זו. 4. בענייננו, העותר נכנס לישראל כתייר מספר פעמים בעבר, כאשר כניסתו האחרונה לישראל הייתה ביום 19.12.09 ברישיון מסוג ב/2 התקף לשלושה חודשים. ביום 9.3.10 בוצע לעותר תשאול ביחידת המסתננים לאחריו הונפקה לעותר אשרת שהייה זמנית בישראל על-פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952. ביום 26.2.13 נערך לעותר ריאיון בסיסי ביחידת מבקשי המקלט, בסופו הוחלט לדחות את בקשתו של העותר על הסף והוא נדרש לצאת מהארץ. ביום 24.4.13 פנה העותר לחברת כוח אדם בבקשה למציאת עבודה בענף הסיעוד. ביום 28.4.13 פנה העותר ליחידה לסיוע יציאה מרצון. ביום 7.5.13 פנה העותר ללשכת מנהל האוכלוסין בבאר שבע בבקשה לקבל אשרת עבודה בתחום הסיעוד, ובעקבות כך נסגר תיקו ביחידה לסיוע יציאה מרצון. באותו היום, עוכב העותר על-ידי יחידת האכיפה, והובא בפני הממונה על ביקורת הגבולות, ולאחר שמיעת טענותיו הוחלט להשימו במשמורת עד להרחקתו מישראל. ביום 9.5.13 נערך דיון נוסף בעניינו של העותר בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסופו הוחלט להשאיר את צו המשמורת על כנו. 5. בנסיבות העניין, ולאחר שעיינתי בבקשתו של העותר, בתגובה של המדינה לבקשה זו, ובתגובת העותר לתגובת המדינה, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להידחות על הסף מחוסר עילה להתערבות בית המשפט בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א- 2000, וזאת מהטעמים הבאים, המלמדים כי אין בסיס לטענות העותר בדבר היותו פליט ו/או בדבר סכנת חיים בארץ מוצאו: ראשית, אציין כי עיון בטענותיו של העותר מעלה כי הוא נרדף לטענתו, על ידי חברות העסקה ואנשי מאפיה שנשלחו על-ידי חברות אלה כדי לאיים על חייו, ומכך עולה כי לכל היותר, העותר נרדף על רקע פלילי, ולכן הוא אינו עונה להגדרת "פליט" באמנה. שנית, אני סבור כי העותר אף לא הוכיח בנסיבות העניין כי נשקפת לו סכנת חיים בארץ מוצאו, שכן בתשאול שנערך לעותר בכניסתו האחרונה לישראל, ציין העותר כי הוא הגיע למטרות תיירות, והוא לא ציין כי נשקפת לו סכנת חיים. בנוסף, אין באירועים המאיימים אותם ציין העותר כדי לבסס את הטענה של סכנת חיים, שכן אירוע אחד, הוא איום מילולי על-ידי שני ביריונים באתר עבודה, כאשר לאחר אירוע נטען זה, העותר לא הגיש תלונה במשטרה, והאירוע האחר, הוא אירוע של ירי בו העותר עצמו לא היה נוכח והוא שמע עליו רק בדיעבד. כך גם, אירוע הירי הנטען אירע כחודשיים לפני הגעתו של העותר לישראל, במהלכם נשאר העותר להתגורר בביתו עם בני משפחתו ולא חווה כל איום או הטרדה, התנהגות המלמדת כי סכנת החיים אינה ממשית, שאם לא כן העותר היה ממהר לעזוב את ביתו. בנוסף, סביר להניח כי משהעותר התפטר מעבודתו כמזכיר הסתדרות העובדים, יחדלו האיומים הנטענים כלפיו. לבסוף, לא ניתן להתעלם מכך שהעותר ציין במסגרת הדיון בבית הדין למשמורת מיום 9.5.13, כי הוא מעוניין לשוב לפרו. 6. לאור האמור, אני סבור כי לא הובאו ראיות ולו לכאורה להיותו של העותר פליט ו/או לסכנת חיים (ראו לעניין העדר ראיות לסכנת חיים ו/או לקיומו של מעמד של פליט, עעמ 6473/11 Guven Elcin נ' משרד הפנים (לא פורסם, 19.9.11)), ומשכך הרי שדין העתירה להידחות על הסף. באשר לבקשתו של העותר לעכב את הרחקתו מישראל עד להגשת בקשה להסדרת מעמדו מטעמים הומניטאריים, הרי שדין טענה זו להידחות הואיל והמערער לא מפרט טעם הומניטרי כלשהו בעתירתו, וכן לא הגיש בקשה מסוג זה עד היום. לבסוף, בהתחשב בכך שהעתירה נדחית וכן בהתחשב בכך שהעותר לא שיתף פעולה עם הרחקתו מישראל ובכך ששחרור ממשמורת משנה מהמצב הקיים, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטה שלא להורות על שחרורו של העותר ממשמורת עד להרחקתו מישראל. צו בינייםצווים