תביעה ייצוגית: סכומי הארנונה לא עודכנו בהתאם למדדים שליליים זאת בניגוד לחוק הרשויות המקומיות (הפרשי ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. בקדם המשפט שהתנהל בעניין הבקשה, הסכימו הצדדים, חרף הנטען בבקשה, כי "אין מחלוקת שעיריית פתח תקווה מצמידה את התשלומים למדד בין שהוא שלילי ובין שהוא חיובי, אלא שהיא אינה מאפשרת ירידה של התעריף מתחת לקבוע בצו הארנונה". באותה ישיבה הסכימו הצדדים כי מדובר בשאלה משפטית, ושעל כן יסכמו טענותיהם ללא חקירת המצהירים. תמצית בקשת האישור המבקשים מחזיקים בנכס ברח' קפלנסקי 67 בתחומי המשיבה, ומשלמים ארנונה על פי חיובי המשיבה. סעיף 1 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית") קובע מאז תיקון 2 מיום 10.1.2000 (שנחקק בסעיף 10(1) בחוק ההסדרים במשק מדינת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000), התש"ס-2000, ס"ח 1724, 72 (תיקון עקיף להגדרת "הפרשי הצמדה" בסעיף 1 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית הפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980) (להלן: "תיקון 2")), בין היתר: "'הפרשי הצמדה' - (1) לעניין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים - עדכון הארנונה לפי שיעורי השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום". תיקון 2 הבהיר כי שיטת ההצמדה של תשלומי החובה היא לפי שינוי במדד, ולא רק במקרה של עליית המדד. חרף לשון החוק ובניגוד לדין ולהוראות ההצמדה בחוק הריבית מתעלמת המשיבה ממדדים שליליים בעת חיוב התושבים המשלמים על פי הסדר תשלומים. המבקשים נדרשו לשלם בגין הנכס ארנונה. החיוב השנתי בשנת 2013 עמד על 7,374 ש"ח והחיוב הדו חודשי לפי תעריפי צו הארנונה עמד על 1,229 ש"ח. המבקשים חויבו בארנונה בסכום של 1,229 ש"ח בכל חשבון דו חודשי מינואר 2013 ועד יוני 2013. לפי מדדי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אילו היו מובאים מדדים שליליים בחשבון הייתה מחויבת בכל תשלום בסכום נמוך מ-1,229 ובסך הכל בגין כל התקופה היה החיוב נמוך ב-11.41 ש"ח. תביעת המבקשים עומדת על 8.65 ש"ח נוכח זכות המשיבה לקזז הפרשי הצמדה הנובעים מעליה במדד מהפרשי הצמדה שחושבו ממועד החיוב ועד מועד כל תשלום. עילות התביעה הן: עשיית עושר; גביית כספים בניגוד לחוק או בחריגה מסמכות או בחוסר תום לב או בניגוד לכללי המשפט המינהלי; הפרת חובה חקוקה באופן שהופרו סעיף 1 בחוק-יסוד: משק המדינה וחוק הריבית; רשלנות לפי סעיף 35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. תמצית תגובת המשיבה המשיבה נותנת ביטוי בחישובי הפרשי הצמדה של סכומי ארנונה המשתלמים בהסדר תשלומים, הן למדדים חיוביים הן למדדים שליליים, כל עוד אין הם מביאים להפחתה של קרן החיוב הנקבעת בתחילת כל שנת מס. ההיגיון הוא שמלכתחילה יש לשלם את הארנונה בראשית כל שנת מס בתשלום אחד, לפי סעיף 274ד. בפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע: "המועצה רשאית לקבוע מועדים לתשלום ארנונה". סעיף 4(א) בחוק הריבית קובע כי תשלום לפי הסדר תשלומים "ישולם בתוספת הפרשי הצמדה". המילה "תוספת" מלמדת שהפרשי הצמדה אינם יכולים להיות בעלי ערך שלילי. סכום התשלום התקופתי המשתלם בהסדר תשלומים מהוה קרן חוב שאליה מתווספים הפרשי הצמדה (להלן: "קרן החוב"). התוספת יכולה לגדול או לקטון לפי שיעור עליית המדד. ואולם שינויים במדד אינם יכולים להשפיע על סכום קרן החיוב הראשונית שנותרה בעינה, ושהתגבשה ביום 1 בחודש ינואר בכל שנה. על כן אין להצמיד את קרן החוב למדד נמוך ממדד הבסיס שהוא על פי חוק הריבית "המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב" (סעיף 23 בתגובת המשיבה) (להלן: "מדד הבסיס"). לו חפץ המחוקק כי תנודות המדד ישפיעו גם על סכום קרן החוב היה נוקט מילה אחרת ולא "תוספת". תכליתו הסובייקטיבית של חוק הריבית היא, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 1415 מיום 3.9.79): "בידי הרשויות המקומיות לא מצויים כיום אמצעים כלכליים יעילים להמרצת תושביהם לתשלום חובותיהם לרשויות המקומיות במועד. בעידן של אינפלציה משמעות הדבר היא מתן עידוד לחייבים שלא לסלק את חובם במועד, שהרי הם יוצאים נשכרים. מלבד ההשלכות שיש לכך על מוסר התשלומים, גורם הדבר לקשיים ניכרים במערכת הכספית של הרשויות המקומיות, ובעקבות זאת - לשיבושים קשים בתפקודן היום-יומי...כדי לתקן מצב דברים זה מוצע בדומה לעקרון שנקבע בפקודת מס הכנסה לגבי אי-תשלום מס הכנסה במועד, כי כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין, אשר לא ישולם תוך ששה חודשים מהמועד שנקבע לשילומו, תיווסף עליו ריבית או ריבית והפרשי הצמדה. החוק במוצע נועד מצד אחד, ליצור תמריץ לסילוק החובות לרשויות המקומיות במועדם, ומצד אחר, במקרה של אי תשלום חובות במועד, מספק החוק אמצעי לפיצוי הרשויות המקומיות על הנזקים הנגרמים להן בשל כך". תכליתו האובייקטיבית של חוק הריבית היא תפקודן היעיל של הרשויות המקומיות, לאפשר להן לשרת את תושביהן על ידי דרבון תהליכי הגבייה. פרשנות המבקשים תביא לכך שבשנה בה ירד המדד מתחת למדד הבסיס ייווצר מצב אבסורדי שתושב ששילם ארנונה שנתית בראשית התקופה ישלם סכום גבוה מזה שישלם חברו המשלם בהסדר תשלומים. מצב כזה יביא לירידה במספר התושבים שישלמו את הארנונה בראשית השנה, תשלום המזרים לקופת המשיבה סכום נכבד. גם תושבים המשלמים לפי הסדר תשלומים יעכבו תשלומים בתקופות של ירידת מדד. הצמדה למדד באופן שיביא לתשלום מתחת לסכום קרן החוב תפגע בתמריץ לתשלום הארנונה מראש. הארנונה הכללית היא מס שנתי. מועד החיוב שלה הוא ב-1 בינואר בכל שנת כספים. במועד זה מחושב סכום המס על פי מנגנון העדכון הקבוע בחוק ההסדרים. מתן האפשרות לשלם את הארנונה בהסדר תשלומים אינה משנה את סכום הארנונה השנתית הכללית. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 קבע שיעור ארנונה מזערי שהרשויות אינן רשאיות לגבות מתחתיו. פרשנות המבקשים יכולה להביא למצב שבו שיעור הארנונה יפחת מהסכום המזערי. הבקשה אינה עומדת בתנאי הסף שבסעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), בין היתר בשל כך שסיכויי התובענה נמוכים; הקבוצה הנטענת אינה אחידה נוכח סוגי הנישומים השונים כמו גם סכומי ההחזר השונים; אין עילה אישית למבקשים שכן טענתם הכוללת כי המשיבה אינה מתחשבת במדדים שליליים הופרכה. שעל כן תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה לבירור התובענה. תמצית התשובה המשיבה מיישמת באופן שגוי את הוראות סעיף 4 בחוק הריבית. לפרשנות המשיבה אין כל עיגון לשוני בלשון החוק והיא מנוגדת לעמדתן של רוב הרשויות המקומיות הכפופות לאותו חוק. פרשנות המשיבה עומדת בסתירה לפסיקת בתי משפט מחוזיים (בר"ם 437/11 כהן נ' עיריית עכו (21.2.13) ות"א (י-ם) 5664-02-11 טבע נ' מדינת ישראל (23.12.13)). כמו כן היא עומדת בסתירה לתכלית חוק הריבית שהיא שמירה על ערך הכסף. הצמדת התשלומים למדד נועדה לאפשר לרשויות לכסות הוצאותיהן המשתנות בהתאם לשינוי מחירים, אותם מודד המדד. היעדר הצמדה למדדים שליליים תוביל להתעשרות הרשויות על חשבון הציבור שלא כדין, באופן שהוצאות הרשות יקטנו אך הכנסותיה לא יקטנו בהתאמה. אין בסיס לחשש הנטען על ידי המשיבה כי תושבים ישתהו בתשלום בתקופה של ירידת מדד, שכן על פי החוק פיגור בתשלום גורר חיוב בתשלומי ריבית פיגורים בנוסף להפרשי הצמדה, בשיעור גבוה של 9% בשנה (לפי ריבית שאינה ריבית דריבית). פרשנות המבקשים אינה עומדת בסתירה לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות, התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות ההסדרים"). תקנות ההסדרים אוסרות קביעת תעריף נמוך מהתעריף המזערי. הוראת השערוך בסעיף 4 בחוק הריבית קובעת כיצד יש לבצע את תשלום הארנונה לאחר השלמת הליך הטלתה. ההוראה מתייחסת לגביית הארנונה ואין לה דבר עם הטלתה. לאחר הטלת ארנונה בגין נכס ספציפי מתקבל סכום לחיוב בארנונה שעליו חלות הוראות גביית הארנונה. הבקשה עומדת בתנאי הסף הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. בסיכומיהם, חזרו הצדדים על עיקרי הבקשה התשובה והתגובה ועל כן לא ראיתי מקום לפרטם בשנית. דיון ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת בין היתר הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה). נראה כי בקשת האישור בענייננו הוגשה בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק, שכן עניינה גביית ארנונה ביתר עקב אי הצמדת התשלומים בהסדר תשלומים למלוא המדד שהשלילי, שלא כדין. לפי חוק הריבית נראה כי מדובר ב"תשלום חובה אחר" שעל כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע תנאים מצטברים שבהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק: "(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". להלן אבחן את התקיימות התנאים שבסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות בענייננו. האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה השאלה המשותפת והקבוצה לעניין השאלה המשותפת, ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") התעוררה שאלת פרשנותן של פוליסות לביטוח חיים שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. באותו עניין נקבע: "... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (השופט ריבלין בפסקה 10). אשר לשאלת ההערכה אם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו לטובת הקבוצה נפסק כי על בית המשפט לבצע בדיקה מקדמית של סיכויי התובענה באשר לאפשרות הסבירה כי ההכרעה תהיה לטובת הקבוצה (ר' עניין עמוסי השופט ריבלין בפסקה 15) עוד נפסק כי על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו, בשונה מתובע בתביעה רגילה. על המבקש לאשר תובענה כייצוגית מוטלת החובה להוכיח העובדות הנטענות בכתב התביעה באופן לכאורי. "עם זאת התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, ויש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה" (ר' רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) (שם, בפסקאות 41-39 ו-59). (ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001) (להלן: "עניין רייכרט")). הוראות הדין הרלבנטיות הוראות חוק הריבית הרלבנטיות לעניינו יובאו להלן. סעיף 1 בחוק הריבית קובע: "'הפרשי הצמדה' - (1) לעניין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים - עדכון הארנונה לפי שיעורי השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום. (2) לענין ארנונה כללית המשתלמת בפיגור - עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום; (3) לענין תשלום חובה אחר - עדכון תשלום החובה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום שילומו של תשלום החובה; ... "תשלומי פיגורים" - ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (ההדגשות שלי - מ' נ'). סעיף 2 בחוק הריבית קובע: "(א) תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". סעיף 4 בחוק הריבית קובע: (א) רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים (להלן - הסדר תשלומים), במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה. (אא) תשלום על פי הסדר תשלומים לפי סעיף קטן (א) שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". המחלוקת כאמור, אין מחלוקת שהמשיבה מצמידה את התשלומים, המשולמים על פי הסדר תשלומים, למדד בין שהמדד שלילי ובין שהמדד חיובי. המחלוקת בין הצדדים היא האם יש להצמיד כל תשלום לכל ירידה במדד, או שיש להצמיד כל תשלום לירידה במדד ובלבד שהמדד אינו נמוך ממדד הבסיס. הצדדים חלוקים כאמור, לעניין הפרשנות הראויה של חוק הריבית. פרשנות חקיקה פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (כרך שני, 1993) בהתייחסו למלאכת פרשנות החקיקה כותב: "המרכיבים העיקריים של כל תורת פרשנות במשפט הם שלושה: הטקסט המתפרש, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהפעלת התכלית על הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. מרכיבים אלה חלים גם בפירוש דבר חקיקה. אכן פרשנות דבר חקיקה היא הביטוי המובהק לתחולתם של מרכיבים אלה: בה בא לביטוי מזוכך המרכיב הלשוני; בה יש תחולה לקשת נרחבת של שיקולים המהווים את מרכיב המטרה; ובה מגיע שיקול הדעת השיפוטי לשכלולו המלא". (שם, בעמ' 79). לעניין לשון החוק כנקודת מוצא בפרשנותו כבר נפסק: "לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פסקה 26 (טרם פורסם, 28.5.2008); ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקה 19 (23.12.2010))" (ראו רע"א 6340/07 7419/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) וכן ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 בעמ' 77-76 (1985)). אשר לתכלית החקיקה כותב פרופ' ברק בספרו: "זוהי קונסטרוקציה משפטית המשמשת לשופט בפרשנות דבר החקיקה. עליו ליתן ללשון החקיקה אותה משמעות המקדמת באופן הטוב ביותר את תכלית החקיקה. תכלית החקיקה זו המדיניות ואלה המטרות אשר דבר החקיקה נועד להגשים" (ראו ברק בספרו הנ"ל, בעמ' 201). תכלית החקיקה מורכבת מתכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית: "התכלית הסובייקטיבית משקפת את המטרות והיעדים שיוצר הנורמה ביקש להגשים. זוהי כוונתו הסובייקטיבית של היוצר, שהנחתה אותו ביצירת הנורמה. על תכלית זו ניתן ללמוד מן הלשון, מההיסטוריה החקיקתית ומהרקע הכללי שעמד ביסוד מעשה היצירה. התכלית האובייקטיבית משקפת את המטרות והמדיניות שהנורמה נועדה להגשים, כפי שהן נלמדות מהתשתית הנורמטיבית הכוללת שבתוכה מצויה הנורמה. תשתית זו בנויה ממערך נורמטיבי כולל, מעקרונות היסוד של השיטה, ומצרכיה של החברה במשטר הדמוקרטי המודרני" (ענין אי התכלת, פסקה 63)" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993)). (ר' גם ברק בספרו הנ"ל בעמ' 201- 202). "הפרשנות התכליתית של החקיקה נלמדת, במסגרת הלשונית המתוחמת על ידי החוק, מאיזון ראוי בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית. הראשונה - משקפת את רצונו הספציפי של המחוקק שחוקק את הוראת החוק. השניה - משקפת את הנורמה הראויה של דבר החוק בהתייחס למערכת הנורמטיבית הכוללת, וליסודות הכלליים של השיטה (בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 (1996); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 2529 (1999))" (רע"א 1015/01 בן ארצי יעקב נ' מדינת ישראל (11.5.11) להלן: "עניין בן ארצי")). לשון החוק חוק הריבית תוקן ביום 10.1.2000 (ס"ח תש"ב 1724), תיקון מס' 2. קודם לתיקון הייתה ההגדרה של "הפרשי הצמדה" בסעיף 1 כדלקמן: "(1) לענין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים - תוספת לארנונה לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום. (2) לענין ארנונה כללית המשתלמת בפיגור - תוספת לארנונה לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום. (3) לעניין תשלום חובה אחר - תוספת לתשלום החובה לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום שילומו של תשלום החובה" (ההדגשה שלי - מ' נ'). בתיקון 2 שונתה ההגדרה להגדרה כפי שהיא בחוק הריבית כיום. השוואת הנוסחים מלמדת כי בכל מקום שהיה כתוב "תוספת לתשלום החובה לפי שיעור העליה" מילים אלה נמחקו והומרו במילים "עדכון הארנונה [ובס"ק 3 - עדכון תשלום החובה] לפי שיעורי השינוי של המדד". בדברי ההסבר לתיקון (הצ"ח 2824 מיום 25.10.99) ניתן ההסבר לתיקון כדלקמן: "מוצע לתקן את שיטת ההצמדה ביחס לתשלומי חובה לרשות המקומית, באופן שיובהר כי החיוב ישתנה בהתאם לכל שינוי במדד, ולא רק במקרה של עליית המדד... תיקונים אלה יביא להתאמת שיטת ההצמדה והריביות בשל חובות לרשויות המקומיות, לתנאי ההצמדה והריבית במשק בכלל" (ההדגשה שלי - מ' נ'). נראה כי אין כל אי בהירות בהגדרות שבסעיף 1 בחוק הריבית נוכח לשונו המפורשת של החוק. מדברי ההסבר אף עולה כי מטרת התיקון היא להביא להתאמה לתנאי ההצמדה והריבית במשק בכלל, ולא מצוינת מגבלה כלשהי. לא מצאתי בלשון החוק את המגבלה הנטענת על ידי המשיבה, קרי שירידת מדד מתחת למדד הבסיס, אין להביאה בחשבון. סעיף 4(א) בחוק הריבית לא תוקן מאז שנת 1984. השאלה היא אם אי תיקון הסעיף מלמד את שמבקשת המשיבה להסיק ממנו, קרי - שכוונתו שאין התשלום על פי הסדר תשלומים יכול לרדת מתחת לסכום קרן החוב מאחר ש"תוספת" אינה יכולה להיות שלילית. אני סבורה כי אין לקבל את פרשנות המשיבה למילה "תוספת" שבסעיף 4 בחוק הריבית. נראה שהמילה "תוספת" בסעיף 4(א) היא אותה "תוספת" שהייתה חלק מההגדרה של "הפרשי הצמדה" לפני תיקון 2, וכי החוק משנת 1984 נקט באופן אחיד וקוהרנטי בלשון זו. נראה לי כי עם שינוי ההגדרה בתיקון מס' 2 חלה השמטה מקרית בכך שסעיף זה לא תוקן בהתאמה, לפי רוח דברי ההסבר, ונותרה בו המילה שהייתה בהגדרה הקודמת. אני סבורה כי את סעיף 4(א) יש לקרוא בהתאמה לשינוי שחל בתיקון מס' 2 באופן שכל תשלום לפי הסדר תשלומים ישולם בהתאמה לשיעור שינוי המדד ללא מגבלה. אפילו לא חלה השמטה מקרית של המחוקק, אני סבורה כי הביטוי "בתוספת הפרשי הצמדה" יכול להתפרש כתוספת הפרשי הצמדה חיוביים או שליליים. תוספת שלילית (כמו מספר שלילי) מביאה לתוספת במינוס, קרי להפחתה. יתכן כי דווקא העובדה שהמחוקק סבר כי תוספת יכולה להיות חיובית כמו גם שלילית גרמה לאי שינוי המונח בסעיף 4(א). בת"א (י-ם) 5664-02-11 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המסים (23.12.12), נדרש בית המשפט השופט וינוגרד, לשאלה אם רשאית רשות המסים להתחשב במדדים שליליים בעת ביצוע החזרי מס לנישומים. המחלוקת שם הייתה על פרשנותו הראויה של סעיף 159א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 שזו לשונו: "בסעיף זה, 'הפרשי הצמדה וריבית' - תוספת לסכום שמדובר בו, השווה לסכום האמור כשהוא מוכפל בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן לתקופה הנדונה, בתוספת ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו הפרשי הצמדה כאמור...". גם שם טענה הנישומה כי יש להתחשב רק בתוספת לסכום ושלא ניתן להפחית דבר מה מקרן הסכום. פרשנות זו נטענה נוכח לשון ההוראה שעניינה ב"תוספת" וב"עליית מדד המחירים לצרכן". באותו עניין קבע בית המשפט כי הפרשנות לפיה יש להפחית את המדד השלילי בעת חישוב ההחזרים לנישום היא הפרשנות שעולה בקנה אחד עם הוראות הפקודה, עם לשונה ועם תכלית החקיקה. בית המשפט קבע שם כי הגדרת הפקודה ל"שיעור עליית המדד" מעלה כי מדובר בנוסחת חישוב פשוטה ואין לקרוא לתוכה אפשרות של עליית מדד בלבד, למרות לשון הפקודה שעניינה "שיעור עליית מדד המחירים לצרכן". בית המשפט סקר שם הוראות חקיקה שונות, שבחלקן הוגדרו הפרשי הצמדה כשיעור העלייה במדד ובחלקן כשינוי במדד, וקבע כי נראה כי הבחירה בכל אחד מן הביטויים היא מקרית. בית המשפט שם הביא את סעיף 2(ד) בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 העושה שימוש בשני המונחים כאחד, בו נקבע: "לעניין זה, 'שיעור עליית המדד' - השיעור בו השתנה המדד...", והסיק ממנו שלשיטת המחוקק "עליית מדד" היא למעשה "שינוי מדד". אין לי אלא להסכים עם קביעה זו. אשר לתכלית חוק הריבית. דברי ההסבר לתיקון 2 מלמדים על כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק לקבוע באופן בהיר כי יש למדֵד את תשלומי החובה בהסדר תשלומים למדד חיובי כמו גם למדד שלילי, וזאת בשונה מהמצב שהיה קיים ערב התיקון, אשר לפי לשון החוק הדווקנית אפשרה עדכון רק לפי עלייה של המדד. המשיבה טענה כזכור כי התכלית הסובייקטיבית של חוק הריבית (לפי הצעת החוק מ- 1979) היא לעודד חייבים לסלק חוב הארנונה במועד. עוד טענה כי התכלית האובייקטיבית היא תפקודן היעיל של הרשויות. לטענתה, פרשנות המבקשים תביא לעיכוב תשלומים על ידי התושבים בתקופה של ירידת מדד, תביא לחוסר שוויון בין התושבים ששילמו מראש לבין אלה ששילמו בהסדר תשלומים, ותביא לירידה בנישומים שישלמו את הארנונה מראש תשלום נכבד הדרוש למשיבה לתפקודה. אינני מקבלת טענות אלה. מטבע הדברים רק התאמה של תשלומי הארנונה לשינוי בשיעור המדד, בין מדד חיובי ובין שלילי, היא המביאה לשוויון מלא ושלם בין אלה המשלמים מראש לבין אלה הבוחרים בהסדר תשלומים. הדבר נכון מבחינת כלל המשק, ולפיכך הדבר נכון גם לצורך תשלומי הארנונה כפי שעולה מדברי ההסבר הנ"ל. אשר לכדאיות הנטענת לעיכוב תשלומים אני סבורה כי אין בכך כל ממש, נוכח ריבית הפיגורים הגבוהה הקבועה בחוק הריבית בגין תשלומים שבפיגור (סעיפים 1, 2 בחוק). טענת המשיבה, כי פרשנות המבקשים עלולה לגרום לנישומים לבחור דווקא בהסדר תשלומים על פני תשלום מראש, נטענה בעלמא ללא כל ראיה או חוות דעת באשר לשיקולים המנחים את הנישומים לשלם את הארנונה בתשלום אחד מראש או בהסדר תשלומים, שעל כן אין לקבלה. לעניין התכלית האובייקטיבית של החוק. בעניין בן ארצי עמדה השופטת פרוקצ'יה על כך שקיימות שתי שיטות עיקריות להערכת סכומם של חיובים כספיים. האחת, השיטה הנומינלית, הבנויה על העיקרון לפיו חיוב כספי ישולם על פי ערכו המקורי בלא התאמות שנועדו לגשר בין הערך המקורי לבין תנודות השוק שהביאו לשינוי בערך המטבע. השיטה הולוריסטית הבנויה על התאמת ערכו המקורי של החיוב הכספי לשוויו האמיתי בשוק. השיטה הנומינלית מותאמת למשק כלכלי יציב, בעוד השיטה הולוריסטית מתאימה למשק אינפלציוני, בו מתקיימת תנודתיות בשער המטבע. שיטה זו מסייעת לשמור על ערכו הריאלי של החיוב הכספי במשק כלכלי בלתי-יציב. לטעמי, כפי שהבהרתי לעיל, גם במשק יציב, ראוי לשאוף לשיטה השומרת באופן מלא ושלם על ערכו הריאלי של הכסף, ובתוך כך להביא בחשבון הן שינויים חיוביים הן שינויים שליליים במדד המחירים, ללא מגבלה. אין ספק כי שמירת ערכו הריאלי של הכסף עושה צדק רב יותר, וככל שמדובר בתשלומים המשולמים לרשויות, יש בוודאי חשיבות לערך זה, כפי שנאמר בע"א 3489/99‏ מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה נ' עברי, פ''ד נז(5) 589 (2003): "אחד מערכי היסוד החשובים של השיטה המשפטית הוא ערך הצדק. חוקי המס אמורים להיות צודקים. '...כל עוד לא נגזרה מפי המחוקק בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, יעמידו בתי-המשפט את המחוקק הישראלי בחזקתו שאין הוא קובע הוראות הנוגדות מושגים מקובלים של צדק...' (השופט ח' כהן בע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ' 579)". נראה לי כי עדכון חיוב הארנונה לפי שינוי המדד, תוך התחשבות הן בעליית שיעור המדד הן בירידתו ללא מגבלה, הוא צודק, כלפי שני הצדדים - הרשות והנישום. בעניין זה אני מצטרפת לדעתו של השופט וינוגרד בעניין טבע כי: "הטלת מס אמת, אליבא דבית המשפט העליון, עניינה בשמירה על ערך כספו של הנישום מחד ובהימנעות מפגיעה בערך כספה של המדינה מאידך. תפיסה זו, שהביאה בשנים האחרונות להחלת כללי השיערוך בתחום דיני המס גם כאשר אלה לא נקבעו במפורש בחקיקה ... מביאה למסקנה כי שמירת ערך הכסף היא נר לרגליה של תפיסתו של המחוקק... מכאן המסקנה כי יישום של תכלית חקיקת המס ברוח הלכות אלה תביא לכך שסכום החיוב או ההחזר יחושב על פי השינויים בערך הכסף, ולעניין זה לא נודעת משמעות לשאלה אם ערכו של הכסף עלה (בעקבות מדד שלילי) או ירד (בעקבות אינפלציה). המסקנה היא, אפוא, כי תכליתו של החוק מובילה לפרשנות לפיה יש להתחשב במדד שלילי בעת ביצוע החזר לנישום בגין תשלומי מס ששילם מבעוד מועד". כשם שבעניין טבע היה מקום להתחשב במדד שלילי בעת ביצוע החזר לנישום בגין תשלומים ששילם, הרי שבענייננו יש להתחשב במדד שלילי אפילו הוא יורד מתחת למדד הבסיס ומביא לירידה של קרן החוב. מדד המחירים לצרכן מבטא את כוח הקניה של הכסף (ד' קציר פסיקת ריבית הצמדה ושיערוך (1996) בעמ' 435). קציר בספרו מביא מע"א 57/73 יוסף נ' מ"י, פ"ד כט(2) 486, 495 (1975) מדברי השופט ויתקון כי: "מקובל אצלנו לקבל מדד זה [מדד יוקר החיים לצרכן] כמשקף נכוחה את ירידת כוח הקניה של הכסף וההצמדה אליו משמשת בשוק הכספים כערובה נאמנה (פחות או יותר) ליציבות ערך הכסף". על כן בין אם עלה המדד ובין אם ירד זכאית המשיבה לתשלום לפי הערך העדכני של הכסף. ככל שישולם לה התשלום גבוה יותר לפי ערך שאינו עדכני, יהיה בכך משום עשיית עושר מצידה. אני מקבלת את טענת המבקשים כי פרשנות המבקשים אינה עומדת בסתירה לתקנות ההסדרים. תקנות ההסדרים עניינן בהטלת ארנונה כללית בכל שנת כספים, והן אכן אוסרות קביעת תעריף ארנונה נמוך מהתעריף המזערי. עם זאת חוק הריבית עניינו בשלב שלאחר הטלת הארנונה כדין בהתאם לתקנות ההסדרים. הוראת השערוך שבסעיף 4 בחוק הריבית עניינה כיצד משולמת הארנונה, בהסדר תשלומים, לאחר השלמת הליך קביעתה או הטלתה. אני מקבלת את טענת המבקשים שיש להבחין בין הטלת הארנונה, שהיא כפופה לשיעורים מירביים ומזעריים כפי שאלו נקבעו בתקנות 6 ו-7 בתקנות ההסדרים, לבין גביית הארנונה לפי הסדר תשלומים, שעליה חלים דיני ההצמדה שנקבעו בחוק הריבית. כפי שטענה המשיבה (בסעיף 24 בתגובתה), וכאמור לעיל, מדיניות ההצמדה למדד נועד לשמור על ערך הכסף. דרך יעילה והוגנת תנאי נוסף שהמבקשת צריכה לעמוד בו הוא התנאי הקבוע בסעיף קטן (2) בסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות לפיו "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". אני סבורה כי התובענה שלפניי היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. מדובר במחלוקת משפטית אשר תוצאותיה רלבנטיות לכל הנישומים ששילמו ארנונה בהסדר תשלומים, ואשר ככל שתתקבל התובענה הייצוגית יהיו זכאים לכאורה להשבה של סכומי גביה ביתר עקב אי הבאה בחשבון של מדדים שליליים שהביאו להפחתת קרן החוב. תום לב אשר לתנאים שבסעיפים קטנים (3) ו-(4) בסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות - לאור האמור עד כאן, וחרף העובדה שהתובענה הוגשה בגין קבוצה גדולה יותר, אני סבורה כי לא ניתן לומר שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב. עילות התביעה עילות התביעה הנטענות- עשיית עושר; גביית כספים בניגוד לחוק או בחריגה מסמכות או בחוסר תום לב או בניגוד לכללי המשפט המינהלי; הפרת חובה חקוקה באופן שהופרו סעיף 1 בחוק-יסוד: משק המדינה וחוק הריבית; רשלנות לפי סעיף 35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אני סבורה כי לכאורה קמו למבקשים עילות של עשיית עושר ולא במשפט, של הפרת חובה חקוקה - הפרת הוראת סעיף 4(א) בחוק הריבית, ושל רשלנות לפי פקודת הנזיקין. סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. התובענה הוגשה בטענה שהמשיבה גבתה מחברי הקבוצה בתקופת התובענה ארנונה לפי תעריפים שלא עודכנו בהתאם למדדים שליליים. הסתבר כי הקבוצה מצומצמת משמעותית, שכן התעריפים עודכנו בהתאם למדדים שליליים ובלבד שלא פחתו ממדד הבסיס. מטעם זה אינני עושה צו להוצאות בשלב זה. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית - כל הנישומים בתחום המוניציפאלי של המשיבה, המחזיקים נכסים ומחויבים בגינם בארנונה המשולמת בהסדר תשלומים, אשר שילמו ארנונה בתקופה שתחילתה שנתיים עובר למועד הגשת בקשת האישור והמסתיימת במועד אישור התובענה כתובענה ייצוגית. בהתאם לסעיף 11(א) בחוק, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 יום מיום פרסום החלטה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה. התובעים המייצגים הם - גרטנר ארז וגרטנר דורית, ובא הכוח המייצג הוא עוה"ד שלומי ברקאי ומיכאל רוזן. עילות התובענה הן - עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה - הפרת הוראת סעיף 4(א) בחוק הריבית ורשלנות לפי סעיפים 35 ו- 63 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא - האם במקרה של תשלום ארנונה בהסדר תשלומים יש להצמיד כל תשלום לכל ירידה במדד, או שיש להצמיד כל תשלום לירידה במדד ובלבד שהמדד אינו נמוך ממדד הבסיס. הסעד הנתבע הוא השבת כספים שנגבו ביתר בגין אי הצמדת תעריפי הארנונה המשתלמת לפי הסדר תשלומים למדדים שליליים במלואם. המשיבה תגיש כתב הגנה בתוך 45 יום. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטת בית המשפט מהיום בפנקס תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי ינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. הצדדים ישלחו עותק מהחלטתי זו למנהל בית המשפט לשם רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות. ב"כ הצדדים ימציאו בתוך 30 יום מועדים מוסכמים לקיום קדם משפט (בימים א', ב' ו-ה' בשבוע). ארנונהתביעה ייצוגיתמדד