תביעה ייצוגית: גביית ריבית בשיטת "ריבית דרבית" ולא בשיטת ה"ריבית הצמודה", זאת בניגוד להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). המשיבה הודיעה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), ועל כן דין התובענה להידחות. כל שנותר להכריע בו הוא בגמול למבקש ובשכר הטרחה לבאי כוחו, לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. 1. רקע הדברים המבקש, דרור הולנברג, מחזיק בנכס המצוי בתחום שיפוטה של עיריית הרצלייה, בגינו הוא מחוייב בתשלומי ארנונה. בתקופות כלשהן במהלך השנתיים האחרונות, שילם המבקש תשלומי ארנונה באיחור ובשל כך חויב בתוספת תשלומי פיגורים בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק הרשויות המקומיות הקובע, כי: "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". ביום 21.5.13 הגיש המבקש את התובענה ובקשת האישור, בהן טען כי המשיבה מחשבת את תשלומי הפיגורים בשיטת ה"ריבית דריבית", היינו היא מוסיפה מדי חודש בחודשו ריבית על הקרן בתוספת הריבית שכבר נצברה לתחילת החודש. זאת, בניגוד להוראות סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות, שבו הוגדרו תשלומי הפיגורים, כדלקמן: "תשלומי פיגורים - ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה." המבקש טען, כי עומדות לו עילות תביעה הן בשל הפרת חובה חקוקה והן בשל עשיית עושר ולא במשפט ובתובענה ובבקשת האישור עתר המבקש להשבת הסכומים שהמשיבה גבתה ביתר מחברי הקבוצה בשנתיים שקדמו להגשת התובענה, כאשר להערכתו המדובר בסכום כולל של 4,000,000 ₪. המבקש ביקש להגדיר את הקבוצה המיוצגת באופן הבא: "כל הנישומים המחזיקים בנכס בעיר, ואשר מהם גבתה המשיבה ריבית על תשלומי חובה במהלך השנתיים שקדמו למועד בקשה זו.. לכאורה מכוח חוק הרשויות המקומיות.." כאן המקום לציין, כי החל משלהי שנת 2010 הוגשו מספר תובענות ייצוגיות כנגד רשויות מקומיות שחישבו את הריבית לפי שיטת "ריבית דריבית". בחלק מן ההליכים הגישו רשויות שונות הודעות חדילה (ראו, למשל, ת"צ 40267-12-10 חיון ואח' נ' עיריית תל אביב אשר נדון לפני). מנגד, חלק מן הרשויות המקומיות עמדו על כך שהן רשאיות לחייב לפי שיטת "ריבית דריבית" (ראו, בין היתר: ת"צ 38784-07-11 אנטריפוינט מערכות 2004 בע"מ נ' עיריית פתח תקווה; ת"צ 52342-07-11 גלבוע נ' עיריית נתניה; ת"צ 53163-07-11 בכר נ' עיריית נס ציונה; ת"צ 18004-08-11 בית אגמי - חברה לשיווק רהיטים (1997) בע"מ נ' עיריית ראשון לציון; ת"צ 45629-08-11 דדיה נ' עיריית רחובות). הליכים אלו אוחדו ונדונו לפני כב' השופטת מ' נדב ובפסק דינה מיום 27.3.13 אישרה כב' השופטת נדב את הבקשות לאישור התובענות שהוגשו כנגד עיריות ראשון לציון, נתניה, רחובות, פתח תקווה ונס ציונה כתובענות ייצוגיות, בגין החיוב לפי שיטת "ריבית דריבית". כאמור, בקשת האישור והתובענה שלפני הוגשו ביום 21.5.13 וביום 18.8.13 הודיעה המשיבה על חדילת גבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. בהודעת החדילה הדגישה המשיבה, כי המבקש לא פנה אליה קודם להגשת התובענה ובקשת האישור. המשיבה ציינה, כי אף שהיא חולקת על טענות המבקש וסבורה כי פעולותיה תואמות את הוראות חוק הרשויות המקומיות וכי בדין חוייב המבקש בריבית פיגורים בשיטת "ריבית דריבית", היא מצאה לנכון לשנות את אופן חישוב הריבית על תשלומי פיגורים, כך שהחל מיום 18.8.13 תחושב הריבית על תשלומי הפיגורים כ"ריבית צמודה" ולא בדרך של "ריבית דריבית". המשיבה הבהירה בהודעתה, כי החדילה מחיוב בשיטה של "ריבית דרבית" ביחס לחובות שיתהוו בעתיד, ממועד החדילה ואילך, תעשה באופן מיידי ומוחלט, אולם ביחס לחובות הקיימים במערכת, קיימת, בשלב זה, מניעה טכנית של החברה לאוטומציה, האחראית על הנתונים ועדכונם, לעדכן את החובות הקיימים לפי ריבית צמודה. המשיבה הבהירה, כי מיד לכשיימצא פתרון על ידי החברה לאוטומציה, היא תעדכן את החובות הקיימים לפי ריבית חודשית צמודה, באופן רטרואקטיבי. המשיבה הבהירה, כי על מנת שהחדילה תחול, במידת האפשר, גם על החובות הקיימים במערכת וזאת כבר עתה, לפני עדכון המערכת על ידי החברה לאוטומציה, החליטה המשיבה להוסיף לכל דרישת תשלום הכוללת ריבית פיגורים, אשר תצא החל ממועד הודעת החדילה, הערה המזמינה את הנישום לברר במחלקת הגבייה את אופן חישוב הריבית בטרם יבצע התשלום. בנוסף, המשיבה החליטה לפרסם הודעה בעיתונות המקומית המודיעה על חדילת גביית ריבית פיגורים בשיטה של "ריבית דרבית" והמזמינה את הנישומים בעלי חובות קיימים לברר במחלקת הגבייה את אופן חישוב ריבית הפיגורים, בטרם ביצוע תשלום. על-פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, משהודיעה הרשות הציבורית על חדילת הגבייה נשוא התובענה הייצוגית, מצווה בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. יחד עם זאת, קובע סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לאשר בקשה לתביעה ייצוגית בהתאם לסעיף 9(ב), הוא רשאי לפסוק גמול למבקשים ולבא כוחם, וזאת בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. בשים לב לאמור, ולאור תוכן הודעת החדילה, הורתי ביום 19.8.13 כדלקמן: "המבקש יביע עמדתו לעניין הוצאות ושכר טרחה תוך 60 ימים מהיום. בנוסף לאמור בהודעת החדילה, המשיבה תפרסם את הנוסח המפורט לעיתונות המקומית גם באתר האינטרנט של העירייה". ביום 14.10.13 התגבלה תגובת המבקש, לפיה הוא אינו חולק על הודעת החדילה וכי הוא מבקש שיפסקו לו גמול ושכר טרחה, בסכומים שפורטו בתגובתו. המבקש צירף לתגובתו חוות דעת רואה חשבון שלפיה הסכומים שנחסכו מחברי הקבוצה התובעת בעקבות בקשת האישור והודעת החדילה של המשיבה מסתכמים בסך של 801,529 ₪. במסגרת החלטתי מיום 21.10.13 הורתי, כי החלטתי בעניין פסיקת גמול ושכר טרחה תינתן לאחר שתוגש תגובה מטעם המשיבה או יחלוף המועד להגשתה. לאחר קבלת ארכות, התקבלה תגובת המשיבה, שבה נטען כי בנסיבות העניין אין הצדקה לפסוק גמול ושכר טרחה ולחילופין, כי יש לפסוק סכומים סמליים בלבד, הנמוכים משמעותית מהמסכומים שנתבקשו על ידי המבקש ובאי כוחו. המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבה. 2. הבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה את בקשתו לפסיקת גמול ושכר טרחה סומך המבקש על "שיקולי תשומה", "שיקולי תפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית", שיקולים המשתקפים מתוך הקריטריונים הקבועים בסעיף 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. באשר ל"שיקולי התשומה" טוען המבקש, כי תחום המיסוי המונציפאלי הינו תחום רחב ומורכב הדורש התמחות מקצועית וספציפית וליווי של אנשי חשבונאות וכלכלה. המבקש טוען, לעניין זה, כי טרם הגשת בקשת האישור ולשם הערכת סכום גביית היתר בתקופת התובענה נעזרו באי כוחו בכלכלן, אשר ערך ניתוח כלכלי מקיף ויסודי של הדוחות הכספיים של המשיבה. המבקש טוען, כי אף לצורך בקשתו לפסיקת גמול ושכר טרחה נעזרו באי כוחו בשירותיו של רואה חשבון לצורך חישוב הסכום שנחסך עקב הגשת התובענה, היינו הסכום שגבתה המשיבה ביתר לאור שיטת החישוב הבלתי חוקית בשנתיים האחרונות. המבקש טוען עוד, כי המדובר בהליך מורכב ובעל חשיבות ציבורית מיוחדת, אשר נוהל על ידי באי כוחו באופן יסודי ומקצועי, תוך הצגת שיטת החישוב המוטעית והגשת אסמכתאות להוכחת הסכומים שגבתה המשיבה ביתר שלא כדין. באשר ל"שיקולי התפוקה" לקבוצה המיוצגת טוען המבקש, כי בעקבות דרך החישוב הפסולה שבה נקטה המשיבה היא גרפה לכיסה סך של 801,529 ₪ בשלושת השנים שקדמו להגשת התובענה, כפי שעולה מחוות דעת רואה החשבון אשר צורפה לבקשה. המבקש טוען, כי לולא הוגשה התובענה המשיבה לא הייתה מתקנת את דרכיה וכי החיסכון העתידי שהושג לחברי הקבוצה הינו עצום, בשווי של למעלה מ-10 מיליון ₪ לשבע השנים הקרובות. באשר ל"שיקולים של הכוונה ציבורית" טוען המבקש, כי מלבד האפקט החינוכי וההרתעתי שהושג במקרה הפרטני, הרי שיתכן כי מעתה ואילך תנהג המשיבה בזהירות מוגברת בפעילותה מול תושבי העיר, מתוך הנחה כי היא נבחנת ונבדקת בכל פעולה שהיא מבצעת. עוד נטען, כי מדובר בתובענה בעלת משמעות ציבורית כלל ארצית. המבקש טוען, כי פסיקת גמול ושכר טרחה בשיעור של עשרות אלפים בודדים אינו מרתיע ואינו מקיים את מטרותיו של חוק תובענות ייצוגיתו וכי יש בכך כדי לעודד את הרשויות להמשיך ולפעול שלא על פי דין. זאת, משום שהרשות שגובה כספים שלא כדין יודעת כי במידה והיא תיתפס בקלקלתה ותוגש נגדה תובענה ייצוגית, הרי שהיא תוכל להודיע על חדילת גבייה, תוך הותרת הסכומים שגבתה שלא כדין בידיה ותשלום סכומים מזעריים לתובע ולבא כוחו. על יסוד דברים אלה, ולאור פסיקת בתי המשפט במקרים דומים אחרים, כך לטענתו, עתר המבקש לפסיקת גמול בסכום של 20,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד לבא כוחו המייצג בשיעור של 25% מהסכום שנחסך מחברי הקבוצה, במונחי קרן, בשבע השנים שקדמו להגשת התובענה, ובסך הכל סך של 483,308 ₪. בנוסף, ביקש המבקש, כי יפסקו לטובתו סך של 18,000 ₪ בגין החזר הוצאות שהוציא לצורך הכנת חוות דעת חשבונאית במסגרת ניהול התובענה. המשיבה טוענת, כי בנסיבות ענייננו אין כל הצדקה לפסוק למבקש גמול ושכר טרחה כלשהם. לטענתה, הבקשה לאישור בענייננו היא חוליה אחת בשרשרת תובענות ייצוגיות אשר הוגשו כנגד רשויות מקומיות באותו נושא והינה אחת מתוך "פס ייצור" של תובענות ייצוגיות זהות שהוגשו על ידי אותו משרד עורכי דין המייצג את המבקש, לעיתים בסכום זהה. נטען, כי לא ניתן להימנע מהרושם שהמבקש ובאי כוחו עטו על התובענה כמוצאי שלל רב במטרה "לגזור קופון" נוסף ומהיר בעניין משפטי שכבר נדון בבתי משפט שונים והוכרע, ללא כל סיכון או מאמץ ומבלי לטרוח לבסס את סכום התביעה כנגד המשיבה. באשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה, כי אין בין תיאוריו של המבקש ביחס לטרחה ולהשקעה שהשקיע בהכנת התובענה ובקשת האישור לבין המציאות דבר. על פי הטענה, חוות הדעת שצורפה לבקשת האישור לא כללה כל "ניתוח כלכלי מקיף ויסודי של הדוחות הכספיים של המשיבה", כנטען, אלא, לכל היותר, חישוב אריתמטי פשוט מאד של ריבית הפיגורים בשיטות השונות, ללא כל פירוט והסבר כיצד חושב סכום התביעה האישית או סכום התובענה הייצוגית. נטען, כי ראיה לכך שלא הושקעו משאבים או מאמץ כלשהם בטרם הגשת התובענה לצורך חישוב סכום התביעה ניתן למצוא בחוות הדעת שצורפה לטיעוני המבקש בעניין הגמול ושכר הטרחה, שבמסגרתה התברר, לפתע, כי הסכום שלטענת המבקש נגבה ביתר מהקבוצה המיוצגת בשנתיים שקדמו לתובענה מסתכם לכל היותר בסך של 450,000 ₪ ולא בסך של 4,000,000 ₪, כפי שנטען במסגרת בקשת האישור. המשיבה הפנתה בתגובתה ל-15 תובענות ייצוגיות נוספות וזהות שהוגשו על ידי באי כוחו של המבקש, כאשר בשתיים מהן, שהוגשו בסמיכות זמנים של ימים בודדים למועד הגשת התובענה בענייננו, סכום התובענה הייצוגית זהה לסכום בענייננו. על פי הטענה, למקרא התובענות הללו עולה, כי כולן נוסחו בצורה כללית וסתמית, ללא פירוט בסיס עובדתי ומשפטי של עילת התביעה הספציפית הנוגעת לחיוב בריבית פיגורים בשיטת "ריבית דריבית". נטען, כי גם חוות הדעת שצורפו לכל אחת מהתובענות אינן מבססות את סכומי התביעה, הן האישית והן הייצוגית, אלא רק, לכאורה, את עצם הטענה כי בוצע חיוב בשיטת "ריבית דריבית". על פי הטענה, גם תביעת המבקש, כמו כל התובענות האחרות שהוגשו על ידי באי כוחו, היא שטחית לחלוטין וניכר כי בהכנתה לא הושקעו מאמצים ומשאבים כלשהם המצדיקים פסיקת גמול ושכר טרחה. המשיבה טוענת עוד, כי בשים לב לעובדה שהוגשו תובענות יצווגיות רבות בסוגיה זו של חישוב ריבית פיגורים בשנתיים שקדמו להגשת התובענה, אשר רובן ככולן הסתיימו בהודעות חדילה ומיעוטן אף אושרו כתובענה ייצוגית, ברור כי המבקש כלל לא נטל על עצמו סיכון כלשהו בהגשת התובענה ובאי כוחו כלל לא נדרשו לטרוח בלימוד הסוגיה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי היא תרמה בהתנהלותה לייעול משמעותי של הדיון ולחסכון בזמן ובמשאבים, עת הודיעה על חדילה בשלביו המוקדמים של ההליך. המשיבה מדגישה בתגובתה, כי הודעת החדילה שהגישה הינה מפורטת ומקיפה, בוודאי בהשוואה להודעות חדילה שהוגשו על ידי רשויות אחרות בתובענות באותו עניין, וכי היא נקטה במספר פעולות כדי להביא לחדילה מוחלטת של הגבייה בשיטת "ריבית דריבית", הן ביחס לחובות שיווצרו לאחר הגשת ההודעה והן ביחס לחובות קיימים במערכת. באשר ל"שיקולי התפוקה" לקבוצה המיוצגת טוענת המשיבה, כי המבקש טועה ומטעה באשר לסכומים שגבתה המשיבה שלא כדין ולסכום החסכון העתידי. על פי הטענה, בהתאם לסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, יש להתייחס רק לשנתיים שקדמו להגשת התובענה בעת חישוב סכומי הההשבה ומכאן ברור, כי החישוב שערך המבקש, המתיייחס לשלוש השנים האחרונות, כלל אינו רבלנטי. נטען, כי גם טענתו הסתמית של המבקש לפיה נחסכו מהקבוצה המיוצגת למעלה מ-10 מיליון ₪ בשבע השנים הקרובות איננו מבוסס כלל. לטענת המשיבה, חישוב נכון של הסכום שנגבה ביתר בשנתיים האחרונות, המביא בחשבון את אחוזי הגבייה בפועל של החובות בפיגורים - נתון שכלל לא נקלח בחשבון על ידי המבקש - מביא לכך שיש להפחית כ-103,000 ₪ מהסכום שחושב על ידי רואה החשבון מטעם המבקש, כך שלכל היותר מדובר בסכום של כ- 352,000 ₪. זאת, לעומת סכום התביעה המקורי, אותו העמיד המבקש על סך של 4,000,000 ₪. המשיבה טוענת עוד, כי המבקש כלל לא פנה אליה קודם להגשת התובענה על מנת להתריע בפניה על הפעולה הבלתי חוקית שאירעה, לטענתו, בקשר לחיובו בריבית פיגורים. על פי הטענה, ככל שהמבקש היה עושה כן, יש להניח כי המשיבה הייתה משנה את דרך הגבייה של ריבית הפיגורים, כפי שעשתה בפועל באמצעות הגשת הודעת חדילה, באופן שהיה מייתר את הצורך בהגשת התובענה והטרחה הכרוכה בכך. נטען, כי הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה שמדובר בתובענה אחת מני רבות שהוגשה באותו נושא ממש. באשר ל"שיקולים של הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה, כי בהיבטים של קידום אכיפת הדין, יעילות והוגנות, שהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק גמול ושכר טרחה, חשוב לזכור כי המבקש, כמו גם כל הקבוצה המיוצגת, הינו סרבן מס אשר פעל אף הוא בניגוד לדין ובוודאי שהתנהגותו אינה מהווה דוגמא ומופת לאזרחות טובה. על פי הטענה, משמעות פסיקת גמול ושכר טרחה למבקש ולבאי כוחו היא מתן פרס למי שבחר ביודעין שלא לשלם את חובותיו, בזמן שיתר תושבי העיר, המקפידים לשלם את חובותיהם, נושאים בנטל מימון הקופה הציבורית לרווחת אותם סרבני מס. המשיבה טוענת עוד, כי יש ליתן את הדעת גם לפער העצום בין סכום התביעה המקורי, העומד על סך של 4,000,000 ₪, לבין סכום התביעה הנטען בגדרי טיעוני המבקש לגמול ושכר טרחה, המסתכם בסך של 352,000 ₪ בלבד. על פי הטענה, פער עצום זה, העומד על כ- 91%, מעיד על כך שמלכתחילה כל מטרת המבקש הייתה "לנפח" את סכום התובענה ללא כל בסיס מינימאלי ומבלי לבדוק את הנתונים לאשורם, כמצופה וכמתחייב מתובע ייצוגי. לבסוף טוענת המשיבה, באשר להחזר ההוצאות בסך 18,000 ₪ שנתבקשו על ידי המבקש בעקבות הגשת חוות דעת חשבונאיות, כי המדובר בסכום שאינו מפורט ואשר אינו נתמך באסמכתא כלשהי המוכיחה כי אכן הוצא סכום זה ומכל מקום, אין לפסוק למבקש הוצאות בגין חוות הדעת שצורפה לבקשה לאישור, המהווה מסמך לקוני בן שני עמודים אשר אין בו כל פירוט הכיצד חושב סכום התביעה. במענה לטענות המשיבה בעניין הפער בין סכום התובענה לבין הסכום שצוין בחוות הדעת שצורפה לבקשה טוען המבקש, כי סכום התביעה מתייחס לסכום הכולל של החובות שבפיגור בעוד שהסכום הנחסך מתייחס רק לרכיב הפיגורים ומכל מקום, לסכום התובענה אין חשיבות מכרעת מאחר שקביעת הסכום הנ"ל נדרשת לצורך קביעת הגמול ושכר הטרחה ולא לצורך תביעת השבה. נטען גם, כי מאחר שבענייננו כלל לא נפסק סעד כספי לחברי הקבוצה, אין ליתן חשיבות רבה לטענות המשיבה בעניין הפער בין סכום התביעה לסכום הנחסך. במענה לטענת המשיבה לפיה פנייה מוקדמת הייתה מביאה לשינוי שיטת החישוב של ריבית הפיגורים טוען המבקש, כי המדובר בטענה חסרת שחר, וזאת בשים לב לעובדה שחרף החלטות שכבר ניתנו על ידי בתי משפט שונים באותו עניין, לא מצאה המשיבה לנכון לתקן את הנדרש בכוחות עצמה, אלא רק לאחר שהוגשה בקשת האישור נשוא ענייננו. במענה לטענת המשיבה לפיה המבקש ובאי כוחו כלל לא נטלו על עצמם סיכון בהגשת התובענה בשים לב לעובדה שהוגשו תובענות יצווגיות רבות בסוגיה זו, טוען המבקש, כי המשיבה, כרשות ציבורית, אינה יכולה להישמע בטענה כי פעולתה הייתה כה בלתי חוקית עד כי המבקש ובאי כוחו לא נטלו על עצמם סיכון כלשהו, ומכל מקום, גם אם המדובר בהליך הנשען על יסודות משפטיים מוצקים, עדיין אין פירוש הדבר שההליך יאושר כייצוגי באופן אוטומטי וברי כי המבקש, שהינו אדם פרטי, נטל על עצמו סיכון כי ייפסקו כנגדו הוצאות. ג. מן הכלל אל הפרט אני סבורה כי מידת הטרחה אשר נטלו על עצמם המבקש ובאי כוחו בעת הגשת התובענה ובקשת האישור הייתה נמוכה, בשים לב לעובדה שבקשות לאישור תובענות דומות לזו המונחת לפני הוגשו קודם לכן כנגד רשויות שונות בכל רחבי הארץ, כאשר חלק לא מבוטל מהן הוגשו על ידי באי כוחו של המבקש. ברי, אפוא, כי המבקש לא השקיע מאמצים רבים בהגשת תובענה זו וגם הסיכון שנטל המבקש היה נמוך ביותר, לאור העובדה שביום 27.3.13, קודם להגשת בקשתו, אושרו תובענות ייצוגית זהות. כמו כן, אין להתעלם מכך שהיקף ההשקעה לו נדרש המבקש בתובענה זו היה מצומצם ביותר, שכן מיד לאחר הגשת התובענה הודיעה העירייה על חדילה מהגבייה ובכך חסכה העירייה משאבים רבים מהצדדים ומבית המשפט. עם זאת, אין להתעלם מכך שכתוצאה מהגשת התובענה נגרמה תועלת לקבוצה המיוצגת, ששוב אינה נדרשת לשלם ריבית ביתר לעירייה. אמנם, בקשות לאישור תובענות דומות הוגשו במקומות אחרים בארץ וחלקן אף אושרו, אולם המשיבה לא ראתה לשנות מהתנהלותה בעקבות אותן תובענות, ואף לא לאחר שחלקן אושרו, ורק בעקבות הגשת הבקשה כאן באה הודעת החדילה. על כן, ברור, כי בקשת האישור הביאה תועלת לחברי הקבוצה וכן לכלל ציבור הנישומים במשיבה, הקיימים והעתידיים אשר יחויבו בתשלומי פיגורים. יש לציין, בהקשר זה, כי מחוות הדעת החשבונאית שצירף המבקש לבקשתו עולה, כי בשנתיים שקדמו להגשת התובענה חייבה המשיבה את תושביה בריבית יתר בגין פיגור בתשלומי ארוננה בסכום כולל של 454,574 ₪. גם אם אאמץ את סכום החישוב הנטען על ידי המשיבה, המסתכם בסך של 352,000 ₪, עדיין המדובר בסכום משמעותי לכל הדעות (אם כי, הינו נמוך עשרות מונים מהסכום שצויין בבקשת האישור, בסך 4,000,000 ₪). לתיקון הטעות של הרשות יש כמובן גם חשיבות ציבורית, ביישום עיקרון שלטון החוק. בנוסף, יש להניח כי בעתיד תנקוט המשיבה אמצעי זהירות למניעת תקלות שתוצאתן גבייה בלתי חוקית. עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שהמבקש לא טרח לפנות אל המשיבה טרם הגשת התובענה על מנת לאפשר לה לחדול מגביית היתר. כפי שציינתי לעיל, לאי פניית המבקש למשיבה עובר להגשת התובענה יש משמעות בענייננו, מאחר שננקטו הליכים זהים נגד רשויות מנהליות אחרות, דבר המעלה חשש כי פנייתו של המבקש לבית המשפט נועדה רק על מנת לזכות בגמול ובשכר הטרחה. בכך יש כדי להשפיע על גובה הגמול ושכר הטרחה שיפסקו. בנוסף לשיקולים שהועלו עד כה, יש ליתן גם משקל מסויים לכך שהגמול ושכר הטרחה משולמים מכספי ציבור, אותם - למעשה - שלמו חברי הקבוצה המיוצגת. יישום מכלול שיקולים אלו לענייננו מוביל אותי למסקנה, כי יש לפסוק למבקש גמול בסך 10,000 ₪ ולבאי כוחו שכר טרחה בסך של 30,000 ₪. בנוסף, בנוגע להוצאות, לאור העובדה שהמבקש לא המציא חשבונית לפיה שולם הסכום האמור, איני פוסקת הוצאות בגין חוות הדעת. 4. סוף דבר בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבה הודיעה על הפסקת גבייה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקש גמול בסך 10,000 ₪ ולבאי כוח המבקש שכר טרחה בסך 30,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס. ריביתתביעה ייצוגית