"טעמים הומניטריים מיוחדים" לפי סעיף 30א(ב)(2) לחוק למניעת הסתננות ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת (להלן - "בית הדין") מיום 13.5.13, שניתנה ע"י כבוד הדיין מרט דורפמן, אשר קבע, כי בעניינו של המשיב מתקיימים "טעמים הומניטריים מיוחדים" לפי סעיף 30א(ב)(2) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד - 1954 (להלן - "החוק למניעת הסתננות") והורה לשחררו ממשמורת בתנאים. רקע המשיב, הסתנן לישראל שלא כדין ביום 21.7.12, והוצא נגדו צו גירוש. בראיון שנערך לו ביום 25.7.12 הסתבר כי המשיב הינו נתין אריתריאה אשר שירת שלוש שנים בצבא אריתריאה. ביום 4.4.12 עזב את אריתריאה ונתפס על ידי בדואים במדבר סודן, נילקח לסיני שם הוחזק על ידם בתנאים קשים, עד שמשפחתו שילמה את הכופר שנדרש לשחרורו והברחתו לישראל. המשיב הוסיף שהגיע לישראל על מנת לעבוד, ואינו יכול לחזור לאריתריאה מחשש שייעצר שם, שכן עזב את אריתריאה באופן לא חוקי וערק מהצבא. לאור נתונים אלה, הוחלט על החזקתו במשמורת לפי הוראות החוק למניעת הסתננות. מעצרו של המשיב הוארך מעת לעת בבית הדין, משהסתבר כי המשיב אינו קורבן לסחר בבני אדם. בית הדין הורה כי עו"ס במתקן המשמורת תעניק סיוע נפשי למשיב, אולם בשל תקלה, הוראה זו לא הועברה לגורמים הרלוונטיים וסיוע מעין זה לא ניתן. המשיב ביקש לקבל מקלט פרטני בישראל וביום 18.2.13 נערך לו ראיון מקדמי בבקשה זו, בה טרם התקבלה הכרעה. ביום 2.12.12 הגיש המשיב בקשה לשחרור ממשמורת, בה טען, בין היתר, כי יש לשחררו ממשמורת בשל היותו קורבן עינויים. ביום 13.12.12 דחה בית הדין את הבקשה, וקבע כי אין בעובדה שהמשיב עבר עינויים בסיני כדי להקים עילה לשחרורו בשל "טעמים הומניטריים מיוחדים", שכן המדובר בעילה שנועדה למקרים חריגים בלבד ולא ניתן לשחרר על פיה את כל המסתננים שעברו עינויים בדרכם לישראל. כן נדחו טענותיו הנוספות של המשיב. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (עמ"נ (ב"ש) 48309-01-13), אשר נדון בפני כב' השופט א. ביתן, שדחה הערעור בפסק הדין מיום 20.2.13, וקבע, בין היתר, כי למרבה הצער, התנכלויות ועינויים מהם סובלים מסתננים בדרכם לישראל הינה תופעה רווחת, ועל מנת לראות בכך טעמים הומניטריים מיוחדים, צריך להתקיים קשר בין מצבו הנפשי המיוחד של המסתנן, הפוגע באפשרות החזקתו במשמורת; בעוד המשיב לא טען כי מצבו אינו מאפשר לו לשהות במשמורת אלא סבר שביכולתו לקיים אורח חיים רגיל וביקש לעבוד בישראל. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על פסק דין זה לבית המשפט העליון (בר"ם 1689/13) התקבלה בחלקה ונקבע ע"י כב' השופט ע. פוגלמן, כי לא ניתן לקבוע באופן קטגורי כי העינויים וההתנכלויות מהם סובלים רבים מהמסתננים בדרכם לישראל אינם מהווים טעם הומניטרי מיוחד, ויש לבחון כל מקרה ביחס לנסיבותיו הפרטניות. מאחר ובפני בית המשפט לא היו הנתונים על מנת לבחון האם לחוויות הקשות שחווה המשיב בדרכו לישראל יש השלכות להמשך החזקתו במשמורת, הוסכם כי "המבקש יופנה לאבחון נפשי שיבוצע על ידי גורם מוסמך שעליו יורה שירות בתי הסוהר במתקן סהרונים". בית המשפט העליון הורה כי האבחון יערך במהירות האפשרית ועל סמך אבחון זה יבחן בית הדין את השחרור. בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון נערך למשיב אבחון נפשי על ידי עו"ס במתקן סהרונים. העו"ס ציינה כי המשיב לא פנה לגורמי טיפול מאז קליטתו במתקן וכי לא התגלו אצלו מצבי מצוקה חריגים; התרשמותה היתה כי המשיב "מאורגן, יציב, ללא סמני מצוקה נפשית, רגוע, התנהגותו והתנהלותו ללא חריג". האבחון נערך בשפה האנגלית, לאחר שהמשיב הסכים לכך, והעו"ס התרשמה כי ניתן לקיים את הראיון באנגלית. יוער כי דו"ח זה לא היה בפני בית הדין למשמורת בעת הדיון והוא הוגש רק לאחר הדיון ובטרם מתן החלטת בית הדין, נשוא הערעור. בית הדין הורה על שחרור המשיב. בית הדין נתן אמון מלא בגרסת המשיב כי עבר עינויים קשים בסיני. הוא סבר כי יש לייחס משקל נמוך לאבחון אותו עבר המשיב, הואיל ונערך בשפה האנגלית שאינה שפת אימו של המשיב ועל ידי מאבחן שאינו בן מינו; מאחר ומדובר בנושא רגיש, אין לצפות כי המשיב יבטא את תחושותיו והשלכותיהן בשפה שאינה שפת אימו. בית הדין הוסיף כי בניגוד לעו"ס, הוא התרשם באופן בלתי אמצעי מהמשיב כי הכליאה הממושכת בסיני השפיעה באופן שלילי על מצבו הנפשי, לאור דבריו כי הוא מתקשה לישון מאחר וכאשר הוא עוצם את עיניו הוא חש כאילו עודנו כלוא בסיני וכן כי הוא ממעט לאכול. בית הדין גם נתן משקל לעובדה שהמשיב לא זכה לתמיכה נפשית כלשהי עד אותו מועד. בנסיבות אלה, קבע בית הדין שמתקיימים במקרה זה נסיבות הומניטריות מיוחדות אשר יש בהן כדי להביא לשחרורו של המשיב בתנאים. מכאן הערעור שבפני. טענות הצדדים המערערת סבורה כי שגה בית הדין, עת קבע כי הכליאה משפיעה באופן שלילי על מצבו הנפשי של המשיב, שכן קביעה זו מנוגדת לאבחון העובדת הסוציאלית שהונח בפניו, אבחון שנעשה בהתאם להסכמות הצדדים בבית המשפט העליון. לא היה מקום לכך שבית הדין יתבסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מהמשיב תחת חוות דעתם של הגורמים המוסמכים. גישה זו אף מנוגדת להחלטת בית המשפט העליון אשר קבע כי החלטת בית הדין תנתן על רקע תוצאות האבחון המקצועי. בית הדין לא נתן משקל גם לדיווח על פיו המשיב לא התלונן על בעיות נפשיות כלשהן בעת שהותו במשמורת. כמו כן, נמנע בית הדין מלבחון האם לא קיימת דרך אחרת למנוע את הנזק האפשרי למשיב באמצעות טיפול בתוך מתקן סהרונים. המערערת מוסיפה כי שגה בית הדין עת קבע, כי נפל פגם בעריכת האבחון בשפה האנגלית, שכן המשיב הסכים לכך. לחילופין, סבורה המערערת כי במידה ונפל פגם באופן עריכת האבחון התרופה לכך הינה, לכל היותר, עריכת אבחון חוזר על ידי גורמים מקצועיים ולא כניסה לנעלי הרשות. המערערת חולקת על הטענה כי היה צורך לערוך את האבחון באמצעות בן מינו של המשיב ומעירה כי טענה זו כלל לא הועלתה על ידי המשיב. המשיב סבור כי דין הערעור להידחות. לשיטתו, בית הדין יישם באופן ראוי את פסיקת בית המשפט העליון בעניינו, אשר קבע כי ההחלטה תינתן 'על רקע תוצאות האבחון ומכלול הנתונים העובדתיים שיוצגו בפניו'; בית הדין לא התעלם מהאבחון שנערך למשיב, אלא נתן לו את המקום הראוי במכלול הנתונים. בית הדין פעל נכונה עת העניק משקל נמוך לאבחון שנערך למשיב. מהספרות המקצועית ומהשכל הישר עולה כי לא די בראיון בן 10 דקות על מנת לאבחן באופן ראוי את קיומן של התופעות הנפשיות מהן נוהגים לסבול קורבנות עינויים. הקביעה כי המשיב אינו סובל ממצוקה נפשית אינה מבוססת, אינה מתייחסת לתלונות שהעלה המשיב, וכלל לא ברור אילו שאלות נשאל המשיב. האבחון אף נעשה באנגלית, על אף שרמתו של המשיב בשפה זו אינה מאפשרת עריכת אבחון נפשי עדין שכזה. מתן משקל נמוך לראיון זה מתחייבת מגישתו של בית המשפט העליון שסבר כי יש לאמוד ברצינות את נזקיהם של קורבנות עינויים. המשיב הוסיף והציג בעת הדיון מכתב מטעם רופאים פסיכיאטריים הסבורים כי בדיקתו של המשיב ע"י העו"ס אינה מספקת ואינה עונה לאמות המידה הנדרשות בעת בדיקתו של קורבן עינויים על פי פרוטוקול איסטנבול 1999. בית הדין העניק משקל ראוי להשלכות הכליאה על המשיב ולכך שהמשיב לא קיבל תמיכה נפשית כלשהי למרות שדיווח מיד כי עבר עינויים בסיני. קביעות בית הדין בעניין זה הינן קביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן. המשיב סבור כי אין מקום לעכב את שחרורו לצורך עריכת אבחון נוסף, שכן המשיב מצוי במשמורת כבר זמן רב. דיון הטענה כי יש לשחרר את המשיב ממשמורת לאור מצבו הנפשי בהיותו קורבן עינויים מתבססת על סעיף 30א(ב) לחוק למניעת הסתננות, הקובע כי - ממונה ביקורת הגבולות, רשאי, במקרים חריגים, לשחרר מסתנן בעירבון כספי, בערבות בנקאית או בערובה מתאימה אחרת או בתנאים שימצא לנכון (בחוק זה - ערובה), אם שוכנע כי מתקיים אחד מאלה: (1) בשל גילו או מצב בריאותו של המסתנן, החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, ואין דרך אחרת למנוע את הנזק האמור; (2) קיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים מהאמור בפסקה (1) המצדיקים את שחרורו של המסתנן בערובה, לרבות אם עקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה; (...) (ההדגשה אינה במקור). בית המשפט העליון קבע, כאמור, כי העובדה שמסתנן עבר עינויים בדרכו לישראל יכולה להוות טעם הומניטרי מיוחד לשחרור, כתלות במצבו הפרטני של אותו מסתנן: "אין מקום אפוא לקביעה קטגורית כי חטיפה, כליאה, עינויים והתנכלויות נוספות שמהם סבלו רבים מאלה שעשו את דרכם מאפריקה לישראל, אינם בגדר "טעמים הומניטריים מיוחדים" המקימים עילה לשחרור ממשמורת. כל מקרה חייב להיבחן לגופו על סמך נסיבותיו הפרטניות. החזקה בתנאי משמורת של נשים וגברים שחוו חוויות קשות בדרכם לישראל (לרבות חטיפה, כליאה, עינויים ואונס), עלולה להביא להשפעות שליליות על מצבם הנפשי והגופני. מצבים אלא עשויים לעלות כדי "טעמים הומניטריים מיוחדים" המצדיקים שחרור ממשמורת". בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם העובדה שהמשיב עבר עינויים בסיני. המחלוקת נוגעת לשאלה האם עינויים אלה מציבים בפני המשיב קושי נפשי מיוחד לשהות במשמורת, המצדיק את שחרורו. על מנת להכריע בשאלה זו, הוסכם בבית המשפט העליון כי נסיבותיו הפרטניות של המשיב יבחנו בעזרת אבחון נפשי, וכי ההחלטה תינתן הן על סמך אבחון זה והן על סמך מכלול הנתונים העובדתיים שיוצגו בפני בית הדין למשמורת. שרות בתי הסוהר אכן ביצע למשיב אבחון באמצעות רחל טראץ, עובדת סוציאלית במתקן סהרונים, אשר סברה כי המשיב אינו מגלה סימני מצוקה נפשית. דא עקא, שבית הדין למשמורת העניק משקל נמוך, אם לא אפסי לאבחון זה, מאחר והאבחון נערך בשפה האנגלית ולא בשפת אימו של המשיב. יש לציין כי התקלה בקיום הראיון בשפה האנגלית מקורה במשיב שכן בתחילת הראיון הוא נשאל אם מעוניין לשוחח בסיוע מתורגמן לשפה הטיגרית או באנגלית והמשיב העדיף לנסות ולדבר באנגלית והיה ולא יבין את השאלה או יתקשה במתן התשובות יבקש מתורגמן. על כן יש קושי בעמדתו המאוחרת של המשיב שהראיון שנערך עימו בשפה האנגלית, פגע באפשרותו לבטא עצמו. אם סבר המשיב שהראיון בשפה האנגלית מגביל את כושר הביטוי שלו ויכולתו להסביר מצבו, מן הראוי היה שיבקש מתורגמן, כפי שהוצע לו. יחד עם זאת ומשבאה טענה זו אף כי באיחור מפי המשיב, יש ליתן לו הזדמנות נוספת להביע עצמו בשפת אימו משדובר הוא אנגלית ברמה בסיסית, כנטען, אין זו שפת אימו והוא מתקשה להתבטא באופן חופשי בנוגע לנושאים רגישים בשפה זו. החשיבות בעריכת ראיונות בשפת אימו של המרואיין נקבעה בהקשרים רבים. כך למשל נקבע כי ראיונות זיהוי על ידי יחידת ה - RSD לצורך בקשת מקלט יבוצעו בשפתו של מבקש המקלט או באמצעות מתורגמן הדובר את שפתו (עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט (14.5.12)). הדברים נכונים גם בענייננו. כאשר מדובר באבחון נפשי, העוסק בנושאים רגישים, אשר מטבע הדברים קיים קושי לדבר עליהם בפתיחות, ואשר יש לו השלכה כבדה על חרותו ובריאותו הנפשית של המשיב, יש חשיבות רבה כי אבחון זה יערך בשפה אותה המשיב דובר באופן חופשי. לא די בכך שניהול הראיון באנגלית "מאפשר לבצע את קיומו", כלשון העו"ס, אלא יש לבצע את הראיון בשפה בה הוא ינוהל באופן האופטימלי ביותר. הדברים מקבלים משנה תוקף בהקשר הנוכחי, בו לא נראה כי היה קושי של ממש לקיים את האבחון בשפת אימו של המבקש שכן המערערת עצמה ציינה כי קיים מערך סוציאלי במתקן סהרונים הכולל עובדים סוציאליים דוברי טיגרית (סעיף 41 לערעור). טענה נוספת של המשיב היא כי האבחון הינו קצר ושטחי. המשיב מפנה למכתב מפסיכיאטרים מטעמו, על פיהם האבחון אינו מספק באשר אינו כולל בדיקה על ידי רופא ואינו מפרט אבחון פסיכיאטרי כמקובל, לרבות פירוט הבדיקה ושלילת אבחנות כגון הפרעה פוסט טאומטית ודיכאון, כנדרש על פי פרוטוקול איסטנבול. איני רואה לנכון להכריע בשאלה של היקף האבחון הנדרש במקרה זה או ברלוונטיות של פרוטוקול איסטנבול לענייננו, משהמשיב לא ידע להניח הבסיס לכך בטיעוניו והמכתב של הרופאים הפסיכיאטריים שצירף לא רק שאינו חתום אלא גם אינו מתייחס למשיב ספציפית, ולא עמד בפני בית הדין. יחד עם זאת נראה לי כי באבחון כה קצר של עשר דקות יש קושי לאבחן את ההשפעה הנפשית של עינויים על קורבן עינויים. קשה להניח כי לזאת כיוונה החלטת בית המשפט העליון אשר הורה על עריכת אבחון נפשי על ידי גורם מוסמך. אוסיף כי ראוי שבאבחון תבואנה לידי ביטוי השאלות אותן נשאל המשיב על ידי העובדת הסוציאלית, כמו גם תשובות המרואיון, כדי שניתן יהיה לבחון את הבסיס למסקנה. כמו כן, יש טעם לפגם בכך שהאבחון שנערך לא היה בפני הצדדים בעת הדיון בבית הדין למשמורת, אלא הובא לעיון בית הדין רק לאחר הדיון, מבלי שניתנה לצדדים אפשרות להתייחס אליו. משסבורה המדינה כי האבחון הינו מהותי להחלטה האם לשחרר את המשיב אם לאו, כיצד סברה כי ניתן לנהל את הדיון בלא שאבחון זה יובא מראש בפני הצדדים על מנת שיוכלו להתייחס אליו בטיעוניהם. בית הדין לאחר שעיין באבחון מצא להורות על שחרור של המשיב לאור התרשמותו ממנו. לא ברור הבסיס להתרשמות זו לאור השאלות שנשאל המשיב במהלך הדיון בבית הדין כדלקמן: "ש. באיזו שפה דיברה איתך עו"ס המתקן? ת. באנגלית. בהתחלה שאלה אותי האם אני מדבר אנגלית ואני עניתי שאני לא כל כך יודע אנגלית. ש. האם יש לך סימנים מהעינויים שעברת? ת. כן, יש לי במצח. כמו כן, יש לי כוויות מסיגרית ברגליים וביד (המוחזק הראה סימן של כוויה על המצח, ביד שמאל, ובאזור כפות רגליים, הערת בית הדין). ש. האם אתה רוצה להשתחרר או להישאר בכלא? ת. עדיף לי להשתחרר." המשיב לא העלה בפני בית הדין טענות כלשהן בדבר השפעת העינויים על יכולתו לשהות במשמורת, וטענות אלה נמסרו על ידי באת כוחו בשמו, ולא הוזכרו גם באבחון שנערך למשיב. בנסיבות אלה, משסבר בית הדין, כי לא ניתן להעניק משקל ממשי לאבחון שנערך, היה עליו להורות על עריכת אבחון חוזר, תוך מתן הוראות בהתאם, במיוחד שעה שהתקלה המהותית לקיום הראיון בשפה האנגלית, מקורה במשיב. גם לא היה מקום להכריע על שחרור המשיב, על בסיס התרשמותו האישית של בית הדין, שלא ברור הבסיס לה ובודאי שלא ניתן ללמוד זאת מהשאלות הספורות שנשאל המשיב ע"י בית הדין. על כן, הערעור מתקבל במובן זה שתבוטל החלטת בית הדין למשמורת לשחרר את המשיב ממשמורת. המערערת תערוך למשיב אבחון חוזר אשר יבוצע בשפת אימו או בעזרת מתורגמן הדובר שפה זו. מאחר והמשיב עצמו לא העלה כל טענה לפיה על הראיון להתבצע על ידי בן מינו, איני רואה לנכון להעמיד תנאי מעין זה, ולא ברור לי הבסיס לקביעה זו של בית הדין. האבחון החוזר יוגש לבית הדין ויועבר לצדדים תוך 12 יום. בית הדין יעשה מאמץ לקבוע דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי, ויתן הכרעתו, לאחר שתינתן לצדדים האפשרות והזכות לטעון לאחר קבלת תוצאות האבחון. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. משרד הפניםשהייה בישראל מטעמים הומניטארייםמסתנניםהומניטריות