ועדת הערר על פי חוק שירותי הסעד החליטה לדחות זכאות לקבלת סיוע כספי במימון ההוצאות השוטפות הנובעות מלקות שמיעה בה היא לוקה (להלן: "דמי תקשורת"). ביום 12/06/02, נחתם הסכם עם נציגי אגודת החרשים (להלן: "ההסכם") ולפיו נקבע כי ביום 15/08/02 יהא מועד תחילת התשלומים לעניין דמי תקשורת (להלן: "מועד היישום"). הוראה 5.7 בתקנון העבודה הסוציאלית, בנוסחה העדכני, קובעת את זכאותם של הלוקים בשמיעה לקבלת דמי תקשורת. פתח דבר: המערערת, ילידת 1960, בעלת לקות שמיעה חמורה מלידה. במחצית השנייה של שנת 2012 נודע לה על האפשרות לקבלת דמי תקשורת. ומשכך פנתה בחודש נובמבר למשיבה 1 לממש את זכאותה זו (להלן: "הבקשה"). ביום 06/12/12 הועברה הבקשה למשיב 2 וזה אישר את זכאותה לקבלת דמי התקשורת החל מיום 07/11/12, קרי, יום הגשת הבקשה. על כך הגישה המערערת ערר ביום 18/02/13 ועתרה לקבלת דמי תקשורת רטרואקטיבית החל מיום 15/08/02, קרי, מועד היישום. תגובת המשיב 2 לועדת הערר היתה כי מתן דמי תקשורת רטרואקטיבית אינו מעוגן בהוראה 5.7. כן צורף לתגובה שניתנה, פרוטוקול דיון של משרד הרווחה, מיום 17/2/09, ממנו עולה כי בעבר ניתנו דמי התקשורת רטרואקטיבית, החל ממועד היישום, ואולם, עמדת היועץ המשפטי של משרד הרווחה היתה כי הדבר נעשה בטעות, ומשכך, הופסק התשלום הרטרואקטיבי, למעט ל- 136 לקויי שמיעה, אשר תשלומים רטרואקטיביים הובטחו להם מבעוד מועד. ביום 2/4/13, נדחתה בקשת המערערת להחיל בעניינה תשלום רטרואקטיבי, והחלטה זו הינה מושא הערעור שבפניי. טיעוני הצדדים: לשיטת המערערת, ניתן ללמוד מנוסח ההסכם, ההוראה הנ"ל והתנהלות המשיב 2 עד שנת 2009, עת היה נהוג לשלם את דמי התקשורת רטרואקטיבית, את זכותה זו. בהסתמך על התשלומים הרטרואקטיביים אשר בוצעו על ידי המשיב 2 עד למועד הנ"ל, נטען כי זו הפרשנות הנכונה של ההסכם ומשכך, עומדת לה טענת "הסתמכות". לטענת המערערת, הסירוב לאשר את דמי התקשורת רטרואקטיבית מפלה אותה לרעה ובכך יש לראות הפרה של סעיף 1 בחוק שוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998 וסעיפים 2-3 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מנגד, טען ב"כ המשיב 2, כי תשלום דמי תקשורת רטרואקטיבית נועד לפצות את הזכאים, למקרה בו תהא סחבת בין משרדית אשר תוצאתה יישום מאוחר של ההסכם ו/או עיכוב היישום. זאת, תוך שלילת הטענה הנלמדת מטיעוני המערערת כי התשלום הרטרואקטיבי חל ממועד היישום, לכל זכאי, ללא קשר למועד פנייתו. עוד נטען כי בבסיס התשלום הרטרואקטיבי בין השנים 2003 עד 2009, טעות משרדית, וכי, עמדת המערערת ופרשנותה להסכם בדבר זכאותה לתשלום רטרואקטיבי משנת 2002 (בלי קשר למועד הפניה ואף אם זו נעשית למעלה מעשור ממועד היישום), מנוגדת למדיניות כלכלית סבירה וכי משיב 2 אינו ערוך, תקציבית, לתשלום המתחייב כתוצאה מפרשנות זו. זאת ועוד נטען, כי אף אם היתה פרשנות מוטעית ובגינה שולמו כספים רטרואקטיבית בעבר, אין להמשיך ולפעול על פי פרשנות מוטעית זו של ההסכם. המשיבה 1, הצטרפה לטיעוני משיב 2. בתגובה, נטען על ידי המערערת, כי הטענה בדבר נטל תקציבי נטענה בעלמא ללא תימוכין תיעודי, וכי בהסתמך על חזקת התקינות יש לראות בדמי התקשורת ששולמו רטרואקטיבית, כפעולה שבוצעה כדין, וכי היה על המשיב 2 לסתור את החזקה על ידי הבאת ראיות של ממש, ואין די בטענה בדבר רצף של טעויות כהגדרתו. דיון: דין הערעור להידחות. אני קובע כי לשון ההסכם (המהווה את הבסיס להוראה 5.7), אינה תואמת את פרשנות המערערת ואין לקבל את טענתה בדבר הסתמכות על ההוראה הנ"ל בנוסחה העדכני או בהסתמך על פרשנות עבר מוטעית של המשיב 2 את ההסכם, המקנה לה זכאות לתשלום רטרואקטיבי של דמי תקשורת. אפנה לבחון את הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בהסכם ואת הוראה 5.7. סעיף 3 להסכם קובע כדלקמן: "ההטבות לפי סעיף זה יינתנו לזכאים על ידי משרד העבודה והרווחה בהתאם לכללים האמורים, ובהתאם למנגנון שיסוכם בין משרד העבודה והרווחה ובין משרד האוצר. תחילת מתן סל התקשורת ודמי התקשורת יהיה לא יאוחר מיום 15.8.02, במידה ולא יחל מתן ההטבות ביום 15.8.02, יינתנו ההטבות רטרואקטיבית מיום זה." (ההדגשות שלי - י.א.) הוראה 5.7 (בנוסחה העדכני משנת 2012), קובע: "1.4 בהוראה זו מפורסמים ההנחיות והנהלים בעניין: * מתן שירותי תמיכה לתקשורת עבור אוכלוסיית אנשים עם לקות שמיעה. * יישום הוראות ההסכם בין ממשלת ישראל לבין נציגי החרשים מיום 12.6.2002 בנושא הנ"ל." (ההדגשות שלי - י.א.) המתווה הנורמטיבי אין חולק כי ההסכם מהווה את המקור להתחייבות השלטונית מכוחה ניתנים דמי תקשורת. כללי פרשנות של הסכם שלטוני, הם אותם כללי הפרשנות הנהוגים במשפט הפרטי (ראו ע"א 1194/09 נתיבי איילון בע"מ נ' עיריית חולון (16.2.11) (להלן - "עניין נתיבי איילון"), פס' 23-24, וראו גם דפנה ברק-ארז, "משפט מינהלי: משפט מינהלי כלכלי (כרך ג', ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2013), עמ' 201). על פי כללי הפרשנות, על בית המשפט לנסות ולהתחקות אחר אומד דעת הצדדים הסובייקטיבי כנלמד מלשון ההסכם או הנסיבות, כאשר נקודת המוצא לפרשנות הטקסט היא לשון ההסכם. רק כאשר לא ניתן לאתר את התכלית הסובייקטיבית של הצדדים, יש לפנות אל התכלית האובייקטיבית, כפי שהיא עולה מההסכם נשוא ההתקשרות (עניין נתיבי איילון, פס' 24-25, דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית ב נ' מדינת ישראל, סא(2) 1, עמ' 10, ועמ' 15). כידוע, התנהגות הצדדים מהווה כלי פרשני משמעותי שיש בו ללמדנו מה היתה פרשנות הצדדים את ההסכם, במועד בו עדיין לא היו חלוקים זה עם זה ובמצב בו רצו לפעול יחד בכדי לקיימו. עם זאת, יודגש, כי אין התנהגות הצדדים יכולה ללמד פירוש שחורג מן המתחם הלשוני של ההסכם (ראו רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12), פס' 33 לפ"ד כב' השופט ריבלין). פרשנות ההסכם דכאן ההוראה אליה אנו נדרשים בענייננו הינה הוראת סעיף 3 להסכם, ולפיה: "תחילת מתן סל התקשורת ודמי התקשורת יהיה לא יאוחר מיום 15.8.02, במידה ולא יחל מתן ההטבות ביום 15.8.02, יינתנו ההטבות רטרואקטיבית מיום זה." (ההדגשות שלי - י.א.) על פי פרשנות המערערת כאמור, כל זכאי, ללא קשר למועד פנייתו, זכאי לתשלומים החל ממועד היישום, אף אם פנה לקבלם, עשור או שני עשורים או שלושה, לאחר אותו המועד. התנהגות המשיב 2, בשנים 2003 עד 2009, תומכת בפרשנות זו ומלמדת אותנו כי אף המשיב 2 סבר כי תשלום דמי התקשורת צריכים להינתן לכלל הזכאים רטרואקטיבית החל מיום 15/8/02. יצוין כי המשיב 2 אינו חולק על כך, אלא טענתו היא כי כאשר נהג כך, עשה כן עקב טעות ותו לא. אני דוחה את פרשנות המערערת להסכם, שכן פרשנותה זו אינה מעוגנת בלשון הסעיף; ומתעלמת ממנו. סעיף 3 בהסכם, כאמור, קובע כי ההטבות הרטרואקטיביות יינתנו אך ורק במידה ומשרד הרווחה לא יחל ליתן את אותן ההטבות במועד שנקבע ליישום ההסכם - קרי, 15/8/02. לשון ההסכם ברורה, וממנה עולה כי חציו השני של המשפט, קרי, תשלום רטרואקטיבי של דמי התקשורת, מותנה בכשל המשיב 2 ליתן את ההטבות במועד היישום (להלן: "התניה"). לשיטת המערערת, יש לשלם תשלום דמי תקשורת רטרואקטיבית לכל זכאי עד קץ כל הימים, ללא כל קשר למועד פנייתו לקבלת התשלום. פרשנות המערערת אפשרית רק אם נתעלם מקיום התניה ונתייחס רק לחציו השני של המשפט לפיו יינתנו תשלומים רטרואקטיביים או אם נראה בסעיף 3 כקובע "עונש" על משרד הרווחה במקרה ולא החל ביישום ההסכם, במועד שקבע לכך, כאשר כתוצאה מכך מוטל עליו תשלום דמי התקשורת רטרואקטיבית. לא ניתן לקרוא רק חצאי משפטים בהסכם ועל פי הם לפרשו. כמו כן, פרשנות ההסכם, כאמור, צריכה להיעשות בהתאם לכוונת הצדדים בעת חתימתו. ההסכם נועד, בהתקיים קריטריונים ותנאים מסוימים, ליתן תמיכה כלכלית ללקויי שמיעה. הפרשנות שלעיל, לפיה תשלום רטרואקטיבי הינו "עונש", אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההסכם מאחר ומשמעותה כי חלק מהותי מהתמיכה הכלכלית המובטחת בהסכם (זכאות לתשלום רטרואקטיבי) מותנה בכישלון משרד הרווחה ליישם את ההסכם במועד הקבוע לכך. לא ניתן לקבל פרשנות שכזו. להבדיל, פרשנות משיב 2 לפיה התשלום הרטרואקטיבי נועד לפצות את הזכאים בגין עיכוב ביישום ההסכם עולה בקנה אחד עם מטרת ההסכם כמו גם לשונו. אי לכך אני קובע כי פרשנות זו היא הפרשנות הנכונה. למען הסר ספק, יובהר כי משנמצא כי פרשנות העבר בדבר תשלום דמי תקשורת באופן רטרואקטיבי מקורה בטעות, אין משיב 2 מחויב לפעול על פיה אך ורק מאחר ונהג כך בעבר (ראו לעניין זה את בג"צ 4547/00 מינה יגיל נ' המוסד לביטוח לאומי (25.8.00), פס' 2 עת"מ (חי') 8618-01-13 נוריאל נ' מועצה מקומית כפר ורדים (22.7.13), פס' 39). כן יובהר כי משהובא בפניי ההסכם, טיעוני המשיבים ולאור פרשנות ההסכם המצוינת, די אף באמור בכדי לסתור את חזקת התקינות. לבסוף יובהר כי מאחר והוראה 5.7, באה ליישם את ההסכם, כפי שההוראה עצמה מעידה בסעיף 1.4, הרי שיש לפרש הוראה זו בהתאם להסכם. קרי, ההוראה אינה מזכה לקויי שמיעה העומדים בקריטריונים המצוינים בה בדמי תקשורת באופן רטרואקטיבי. באשר לטענת ההסתמכות של המערערת - המערערת על פי טענתה שלה לא ידעה על זכאותה לדמי התקשורת עד לשנת 2012. באותה העת ממילא כבר לא ניתנו דמי תקשורת רטרואקטיבית על ידי המשיב 2. לא ברור מדוע או כיצד הסתמכה המערערת בשנת 2012 על נוהל או הנחיות שלא היו בתוקף מזה מספר שנים. אי לכך, גם דין טענה זו להדחות. למען שלמות הדיון יצוין כי לא ניתן אף לקבל את טענת המערערת בדבר אפליה. המערערת אינה נבדלת מלקויי שמיעה אחרים על ידי ההסכם או הוראה 5.7. לו היתה פונה באותו המועד כמותם לקבלת דמי תקשורת, היתה מקבלת אף היא את התשלום הרטרואקטיבי - מן ההפקר ולא בזכות. משלא עשתה כן, אין לה על מי להלין. אי לכך ובהתאם לאמור, אני קובע כי המערערת אינה זכאית לתשלום דמי התקשורת באופן רטרואקטיבי מאז 2002. דין הערעור להדחות. בנסיבות העניין, אני מחליט להימנע מחיוב בהוצאות. שמיעהמימון