אריתראי נכנס לישראל בשנת 2008. עד יום 19.1012 היתה לעותר אשרה מסוג 2(א)(5), שחודשה מדי פעם. 2. ביום 9.10.12 נעצר העותר בחשד לגניבת טלפון נייד. עוד בטרם הוגש כתב האישום נגד העותר ובמהלך מעצרו, הגיעו העותר וב"כ המדינה להסכמה לפיה העותר יוכל להשתחרר ממעצר כנגד ערבויות מוסכמות (ר' פרוטוקול ישיבת יום 12.10.12 במסגרת מ"י 7685-10-12 בפני כב' השופטת האפט). בסופו של דבר העותר לא עמד בתנאי השחרור, ולכן לא שוחרר ממעצר. 3. נגד העותר הוגש כתב אישום במסגרתו הוא הואשם בעבירות של גניבה והסגת גבול. העותר הגיע לעסקת טיעון עם המאשימה, מכוחה הוא הסכים להודות בעבירת הגניבה, והוסכם כי ייגזר עליו עונש מאסר של 21 ימים. בישיבת יום 24.10.12 תוקן כתב האישום - בהתאם לעסקת הטיעון, העותר הודה באשמה בעבירת הגניבה, ובית המשפט (כב' השופטת בן ארי) הרשיע אותו בעבירה זו. במסגרת גזר הדין, מצא בית המשפט כי העונש המוסכם במסגרת עסקת הטיעון הוא עונש סביר, ראוי ועומד בתנאי תיקון 113 לחוק העונשין. זאת מאחר שמדובר בנאשם ללא עבר פלילי, אשר הודה והורשע, וחסך מזמנו של בית המשפט. כן ציין בית המשפט שמכשיר הטלפון הוחזר לידיו של המתלונן. בית המשפט גזר אם כן על העותר עונש של 21 ימי מאסר בפועל מיום מעצרו ב-9.10.12. 4. תוקף האשרה של העותר פג ביום 19.10.12. ביום 25.10.12 שלחה משטרת ישראל למשיב בקשה לביטול רישיון ישיבתו בישראל של העותר לאור ביצוע עבירת הגניבה. בסמוך לתום מאסרו של העותר, ביום 29.10.12 התקבלה החלטת המשיב מכוח החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מספר 3 הוראת שעה) תשע"ב (להלן: "החוק למניעת הסתננות") ונוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי מספר 10.1.0010 מיום 24.9.2012 (להלן: "הנוהל"). בהחלטה שהתקבלה לאחר שימוע שנערך לעותר, נקבע כי יש להחזיק את העותר במעצר עד לגירושו מישראל. ביום 11.11.12 הוצא צו גירוש נגד העותר, בו צוין כי הוא משמש אסמכתא להחזקתו במשמורת עד לגירושו (נספח א'1 לעתירה). בהמשך אושרו צווי הגירוש והמשמורת פעמים נוספות על ידי בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים (נספחים ה'1 - ה'3 לעתירה). העותר הועבר אם כן למעצר מנהלי בתום תקופת מאסרו, והוא שוהה במעצר מאז עד היום. טענות הצדדים 5. במסגרת העתירה, העלה העותר טענות כלפי מדיניות המשיב וכלפי יישום החוק למניעת הסתננות באמצעות התקנת הנוהל, שהוא לגישתו בלתי חוקתי בעליל. זאת משום שהנוהל מאפשר לפקידי המשיב להכריז על מעצר מנהלי לתקופה של שלוש שנים ויותר. בסיכומים מטעמו טען העותר כי אין כיום הליך הרחקה בפועל של אזרחים אריתראים - לא לאריתריאה ואף לא לכל מדינה שלישית אחרת. אין אם כן אפשרות אופרטיבית לגרש את העותר מישראל. העותר טוען כי בהיעדר הליך הרחקה, גירוש או מגבלת זמן על הכליאה, הפגיעה בו אינה מידתית. 6. העותר הוסיף וטען כי בהליך שנוהל בעניינו היו פגמים מהותיים. כך, הליך השימוע התקיים רק לאחר הוצאת צו הגירוש; לא נערך שימוע נפרד לענין ביטול אשרתו של העותר; לא הוסברה לעותר מהות הליך השימוע; ולא ניתנה לא הזדמנות כנה לשטוח את טענותיו בפני המשיב. עוד נטען כי ישנם פגמים מהותיים בבקשה לביטול הרישיון של העותר בה נקבעה המסוכנות של העותר. כך, חוות הדעת שהוצגה על ידי המשיב בהקשר זה אינה חוות דעת - אלא בקשה לביטול רישיון ישיבה. הבקשה היא כוללנית ואינה כוללת את העובדות הספציפיות של העותר. אין בה גם הסבר ביחס לסכנה כביכול הנשקפת מהעותר. 7. העותר טען כי הוא אינו מסוכן לשלום הציבור ולביטחונו. לגרסתו, לא כל עבירה הנעברת על ידי מי שנהנה ממדיניות אי הרחקה די בה כדי למתג את העבריין כמי שהוא "מסוכן לשלום הציבור". העבירה של העותר היא בתחתית רף הענישה. בית-משפט השלום אף הסכים לשחרור העותר בערבות בטרם הוא הורשע. על כל פנים, העונש שנגזר על העותר מאיין את המסוכנות הנטענת שלו. 8. המשיב טען מנגד כי דין העתירה להידחות. בסיכומים מטעמו טען המשיב כי הוא פעל מכוח הנוהל, והפעיל כדין את שיקול דעתו. לכן בית המשפט אינו צריך להתערב בהחלטתו. לגישת המשיב, אדם השוהה בישראל מכוח רישיון ישיבה זמני, וודאי שמי ששוהה בישראל לאחר שהסיג את גבולה באופן בלתי חוקי, יוכל להמשיך ברישיון הישיבה הזמני שהוענק לו רק אם הוא מקבל על עצמו את חוקי המדינה בה הוא חפץ לשהות. 9. המשיב טען כי לא נפל כל פגם בהליך המנהלי שנערך בעניינו של העותר. כאשר העותר הועבר לידי המשיב, היה זה לאחר שפג תוקפו של רישיון הישיבה שלו. לכן אין עסקינן בהליך של ביטול אשרה. אין גם בסיס לטענות העותר ביחס להליך השימוע שנערך לו. מגיליון השימוע עולה כי לעותר נערך שימוע כדין בהתאם להוראות ס' 30(א) לחוק למניעת הסתננות, ואין ממש בטענותיו בהקשר זה. אין גם ממש בטענה לפיה הליך השימוע נערך לאחר שהוצא צו הגירוש. באשר לטענות לגבי חוות הדעת שהוצאה ביחס למסוכנות העותר, נטען כי אין כל פגם בחוות הדעת, והיא עומדת בכל תנאי הנוהל. חוות הדעת קבעה כי העותר הורשע בעבירה שיש בה כדי לסכן את שלום הציבור. די באמור בחוות הדעת שאינה חייבת בהכרח להיות מפורטת. 10. המשיב טוען כי שמטרתו של הנוהל אינה ענישה פלילית, אלא תכליתו להרחיב את החלת החוק על מי שנכנס למדינה ובחר שלא לציית לחוקיה. פרשנות שונה של הנוהל ובחינתו ב"משקפים פליליים" תרוקן אותו מתוכן. באשר לחומרת העבירה, טען המשיב כי הנוהל אינו מחייב עבירה חמורה. נהפוך הוא: הנוהל הותקן כדי להגן על הציבור בישראל מפני מסתננים שנכנסו לשטחה שלא כדין, והם מפרים את החוק באופן המסכן את שלום הציבור. משנפסק כי העותר עבר את העבירה שיוחסה לו, הרי ברי שהוא אינו מכבד את חוקי המדינה, ומסכן בכך את שלום הציבור. מטרת המשמורת היא להגן על הציבור מפני התנהגויות שליליות כגון זו של העותר. ההחלטה מסורה לידי המשיב, אשר פעל כדין ולא נפל כל פגם בהחלטותיו. 11. עוד הוסיף המשיב כי ביום 3.7.13 החליט היועץ המשפטי לממשלה לתקן את הנוהל, ולהוריד את סף העבירות החוסות תחתיו מ"עבירה המסכנת את ביטחון המדינה ושלום הציבור" ל"עבירה שיש בה משום פגיעה ממשית לסדר הציבורי". התיקון נעשה לאור העובדה כי הנוהל במתכונתו הקודמת השיג את מטרתו באופן חלקי בלבד, ובמטרה להרתיע גורמים עבריינים - תוך איזון בין השיקולים הנוגעים לענין. המשיב טען כי הנוהל המתקן התייחס באופן מפורש לעבירה של גניבת טלפונים ניידים. עוד הוסיף המשיב, למעלה מן הצורך, כי המדינה פועלת לגירוש נתיני אריתריאה למדינה שלישית. דיון 12. סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 קובע כי מי שאינו אזרח ישראלי, יכול להיכנס למדינת ישראל רק אם יש ברשותו אשרה מתאימה. סעיף 2 לחוק זה מקנה לשר הפנים סמכות לתת אשרות שונות. סעיף 2(א)(5) קובע כי שר הפנים מוסמך לתת: "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה - עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה". רישיון הישיבה שניתן לעותר - ניתן מתוקף סעיף זה. כפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 8642/12 טספהונה נ. משרד הפנים (מיום 4.2.13, כב' השופט הנדל, להלן: "פס"ד טספהונה"), הטעמים לחקיקת הסעיף עולים מדברי ההסבר של הצעת התיקון בהם נקבע כי: "כיום שוהים שלא כדין בישראל שהוצא נגדם צו גירוש ואינם מוחזקים במשמורת ממשיכים לשהות בארץ עד לגירושם מן הארץ או יציאתם מן הארץ שלא על פי רישיון ישיבה כדין. מוצע לפיכך לייחד במסגרת רישיונות הישיבה האמורים בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל... רישיון ישיבה מיוחד למי שהוצא נגדו צו הרחקה. הרישיון יהיה זמני מטבעו, ויינתן למי ששוחרר בערובה לפי החוק המוצע, ולתקופת השחרור בערובה". מכאן, כי המחוקק היה ער לבעייתיות הכרוכה במצבם של אותם שוהים שהוצא נגדם צו גירוש עד למועד גירושם, ואף איפשר להם לקבל - למשך תקופה זו - רישיון ישיבה בישראל למשך תקופה זו. 13. סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות מתייחס לאפשרות לשחרר מסתנן בערובה. הסעיף קובע: "(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב)(2) או (4) או (ג), לא ישוחרר מסתנן בערובה אם שוכנע ממונה ביקורת הגבולות כי התקיים תנאי מהתנאים המפורטים להלן: ... (2) יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור". 14. מכוח סעיף זה הותקן הנוהל של המשיב - נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי מספר 10.1.0010. הנוהל בנוסח שהיה רלוונטי במועד בו ניתנה ההחלטה נושא העתירה (מיום 4.4.13) קבע כי מסתנן המעורב בפלילים יגיע לטיפול רשות האוכלוסין וההגירה באחת ממספר דרכים - הנוהל מתייחס למסתנן המצוי עדיין בידי המשטרה בסמוך לביצוע העבירה כאשר ישנה כוונה לסגור את התיק מכיוון שאין די ראיות להעמדה לדין פלילי (פרק א' לנוהל); למסתנן שתיקו נסגר בטרם הפעלת הנוהל מחוסר ענין לציבור או מחוסר ראיות מספיקות להליך פלילי והוא שוחרר על ידי משטרת ישראל (פרק ב' לנוהל); ולמסתנן שביצע עבירה פלילית, הורשע וסיים לרצות את עונשו (פרק ג' לנוהל). פרק ג' לנוהל מתייחס לעותר דנן, אשר כאמור סיים לרצות את עונשו לאחר שהורשע. ביחס למסתנן כזה קבע הנוהל כי עניינו יועבר על ידי ראש ענף חקירות מחוזי הרלוונטי למטה מינהל אכיפה וזרים, יחד עם פסק הדין החלוט וחוות דעת משפטן לפיה: "ג.3.1.1. העבירה בה הורשע המסתנן עומדת בתבחינים שנקבעו על-ידי המשטרה ואושרו על ידי המשנה ליועמ"ש (פלילי). ג.3.2.1. אישור כי העבירה בה הורשע המסתנן היא עבירה המסכנת את ביטחון המדינה או שלום הציבור לפי סעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד - 1954. בחוו"ד יינתן ביטוי לסכנה לשלום הציבור וביטחונו, נכון למועד קבלת ההחלטה ועל בסיס עמידה בתבחינים" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). בהמשך מתייחס הנוהל לאפשרות להוציא למסתנן צו גירוש. 15. שאלת חוקיותו של תיקון 3 לחוק למניעת הסתננות וחוקיות הנוהל עומדת היום למבחן בבית המשפט הגבוה לצדק (במסגרת בג"ץ 7146/12). בענין טספהונה שנזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי אותו הליך על היבטיו הקונקרטיים אינו מהווה אכסניה ראויה לבחינת הטענות החוקתיות. יוער כי בענין טספהונה בוטל הרישיון הזמני של המערערת והוצא צו גירוש נגדה בטרם נכנס לתוקפו הנוהל נושא העתירה דנן. אני סבורה כי גם לצורך העתירה שבפניי אין מקום לדון בשאלת החוקיות של החוק למניעת הסתננות ושל הנוהל. הצדדים לא העלו טענות מפורטות בענין זה, והנושא עתיד כאמור להיות מוכרע על ידי בית המשפט העליון. לכן, כדי להכריע בעתירה, אניח כי הוראות התיקון לחוק למניעת הסתננות והוראות הנוהל הן הוראות תקפות. ההכרעה בעתירה תתייחס לפרשנות הנכונה שיש לתת להוראות הנוהל, וליישום הנוהל על פי פרשנותו הנכונה על העובדות נושא המקרה הנוכחי. יהיה מקום לבחון אם כן האם יישום הוראות הנוהל על פי פרשנותן הנכונה על ידי המשיב בעניינו של העותר היה יישום סביר, או שמא הוא חרג ממתחם הסבירות באופן שבית המשפט זכאי להתערב בו. פרשנות הנוהל 16. טענת המשיב ביחס לעותר במקרה דנן היא כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. לכן, יש לפרש את הנוהל ואת המונח "עבירה המסכנת... את שלום הציבור". פרשנות הנוהל צריכה להביא בחשבון מספר עניינים. ראשית, יש לזכור כי כליאה של מסתנן היא פגיעה בזכות היסוד שלו לחירות. ככל פגיעה בזכות יסוד, על הפגיעה הזו להיות פגיעה "לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (ר' ס' 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). מובן שיש לפרש את הוראות הנוהל באופן שיעלו בקנה אחד עם הוראותיו של חוק היסוד, קרי - כך שהפגיעה בחירות תהיה לתכלית ראויה ומידתית. אני סבורה כי יש להבחין - לצורך בחינת המידתיות של הכליאה, בין מקרה של מסתנן שבצע עבירה פלילית, המשיב מחליט לגרשו - וניתן לגרשו בפועל למדינת מוצאו או למדינה אחרת; לבין מקרה של מסתנן שבפועל לא ניתן לגרש אותו - לא למדינת מוצאו ולא למדינה שלישית. במקרה הראשון, המסתנן עלול להיות כלוא לפרק זמן קצר ומוגבל עד לגירוש, בעוד שבמקרה האחרון, המשמעות של החלטה לפיה המסתנן לא ישוחרר עלולה להיות המשך כליאה לפרק זמן אורך ובלתי מוגבל בזמן של המסתנן. בעניינו של העותר אין חולק כי בשלב זה אין אפשרות ואין כוונה לגרש אותו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אכן, המשיב ציין במסגרת סיכומיו כי המדינה פועלת לגירוש נתיני אריתריאה למדינה שלישית. אולם, אין כיום, בשלב זה, מידע מעבר לאמירה כללית זו - ביחס למדינה אליה יגורשו הנתינים, ובעיקר ביחס למועד המשוער של גירוש כזה. העותר נמצא כאמור במעצר במשך תשעה חודשים, כאשר אין מועד משוער בעתיד הנראה לעין שעד אליו הוא אמור להיות מגורש. פרשנות הנוהל צריכה כאמור לקחת בחשבון גם את המשמעות שיש לצקת למונח "עבירה המסכנת... את שלום הציבור". מהוראות הנוהל על פי לשונו, כמו גם מהתכלית שניתן לייחס למשיב בהתקינו את הנוהל, עולה בבירור כי לא כל עבירה שהיא הקבועה בספר החוקים היא עבירה שהרשעה בה תצדיק את המסקנה לפיה מדובר בעבירה המסכנת את שלום הציבור. עבירות המצויות ברף הנמוך של העבירות הפליליות לא יצדיקו מסקנה לפיה קיים חשש שהמסתנן עלול לסכן את שלום הציבור. כך, מובן כי הרשעה בעבירה כמו חנייה במקום אסור, עבירה של הפרה שולית של תנאי רישיון עסק וכיו"ב עבירות - אינן עבירות שיש בהן לסכן את שלום הציבור. אני סבורה כי יש להבחין לענין זה בין עבירות אלימות ועבירות נגד הגוף, שהן מטבען עבירות שמסכנות בצורה ממשית יותר את שלום הציבור, לבין עבירות נגד הרכוש, שהן מטבען בדרך כלל עבירות שהסכנה הכרוכה לשלום הציבור בגינן היא קטנה יותר. כל מקרה צריך להיבחן לאור מכלול נסיבותיו, אולם ככלל ביחס לעבירות נגד הגוף, יהיה קושי גדול יותר למסתנן להוכיח כי הוא אינו מהווה סכנה לשלום הציבור, מאשר כאשר מדובר בעבירה נגד הרכוש בלבד. כאמור, יש לבחון את שאלת הסכנה האפשרית לשלום הציבור על רקע נסיבות המקרה הקונקרטיות: מהי העבירה המיוחסת לעותר, האם הוא הורשע בה, מה רמת ההוכחה שיש למשיב כי העותר אכן ביצע את העבירה שיוחסה לו, מה היו נסיבותיה של העבירה, האם לעותר יש עבר פלילי וכד'. נסיבות רלוונטיות נוספות הן האם מדובר במי שהורשע בביצוע פעולות בלתי חוקיות רבות לאורך תקופה ארוכה, האם מדובר במי שתכנן את הפעולה הבלתי חוקית מראש, האם הוא פעל באופן מתוחכם, עם שותפים, וכיו"ב עניינים שיש בהם כדי להעיד על המסוכנות האפשרית של העותר ביחס לשלום הציבור. האיזון שיש לבצע הוא אם כן איזון בין תקופת המעצר הצפויה מחד גיסא, וחומרת העבירה והסכנה האפשרית הנשקפת לשלום הציבור אם העותר ישוחרר, מאידך גיסא. יישום הנוהל על עניינו של העותר 17. יש לבחון את עניינו של העותר דנן לאור כל האמור לעיל. ראשית, יש לציין כי העותר הורשע בעבירה שיוחסה לו, על פי הודאתו. לכן, מדובר במקרה בו ברי כי העבירה בוצעה על ידיו. באשר לנסיבות העבירה שהעותר ביצע - העותר הוא אדם שאין לו כל עבר פלילי. לפני שנעצר בעבירה נושא העתירה הנוכחית, הוא שהה בישראל במשך כשלוש וחצי שנים, ללא שיוחסה לו כל עבירה שהיא. 18. מכתב האישום שהוגש נגד העותר עולה כי העבירה שיוחסה לו היא כי "בתאריך 9.10.12 בשעה 16:26 או בסמוך לכך, ברחוב פין 1 בתל אביב, גנב הנאשם מכשיר טלפון נייד מסוג בלקברי בכך שהכניס את ידו לתוך המשאית בה נהג אותה העת אחמד נתשה (להלן: 'המתלונן') ומשך את הטלפון הסלולרי מסוג בלקברי בשווי כאלף ₪ שהחזיק בידו אותה עת, כל זאת בחוסר תום לב ובמטרה לשלול את הרכוש שלילת קבע מבעליו". כלומר, מדובר בעבירה נגד הרכוש ולא נגד הגוף: העותר גנב מכשיר טלפון נייד ממשאית נוסעת. יוער כי בתשובת המשיב לעתירה, הפנתה ב"כ המשיב את בית המשפט לדברים שנקבעו במסגרת ההחלטה להארכת מעצרו של העותר (החלטה מיום 10.10.12, כב' השופט אבינור). בהחלטה זו קבע בית המשפט כי עבירה של חטיפת רכוש מגופו של אדם היא "עבירה המתקרבת לעבירת שוד, אם לא מגיעה עדיה ממש". המשיב לא חזר על טענה זו במסגרת סיכומיו. אינני סבורה כי יש לתת משקל לקביעה של בית המשפט במועד בטרם הוגש כתב אישום נגד העותר. את ההכרעה ביחס לחומרת מעשיו של העותר יש לעשות על סמך כתב האישום שהוגש בסופו של דבר נגד העותר, ובעיקר על סמך העובדות בהן הוא הודה והורשע. 19. העבירה דנן היא לטעמי עבירה ברף הנמוך של העבירות הפליליות - הדבר עולה מנסיבות העבירה: גניבה ממשאית (ולא שוד), של חפץ שערכו כאלף ₪ (טלפון נייד). לעותר לא יוחסה עבירה של אלימות מסוג כלשהו. אין כל טענה לפיה העותר ביצע עבירות דומות אחרות בעבר. מדובר גם בעבירה שלא תוכננה מראש, היא בוצעה ללא שותפים, ובאופן "ספונטני" - כאשר העותר ניסה ככל הנראה לנצל הזדמנות שסבר שנקרתה בדרכו, ולגנוב את מכשיר הטלפון הנייד שהיה במשאית. עוד יש לציין כי מגזר דינו של בית משפט השלום בעניינו של העותר עולה כי המכשיר הגנוב הושב בסופו של דבר לבעליו. 20. יש לציין בהקשר זה את דבריו של בית המשפט העליון בענין טספהונה שנזכר לעיל, בו אבחן בית המשפט בין עובדות אותו מקרה לבין מספר אסמכתאות אליהן הופנה בית המשפט. בית המשפט קבע כי העותרת באותו ענין "שבה וביצעה פעולות בלתי חוקיות מעת לעת ובתדירות תכופה (שבע פעמים, אחת לארבעה חודשים) על פני תקופה של למעלה משנתיים". כן צוין משך הזמן בו היתה העותרת מצויה במשמורת - תקופה שאינה ארוכה של כחמישה חודשים, תקופה שבית המשפט ראה אותה כתקופה "מתונה יחסית". העותר במקרה דנן מצוי כאמור במשמורת תקופה של תשעה חודשים (מאז יום 9.10.12 - כמעט פי שניים יותר מהעותרת בענין טספהונה). לעומת זאת, וניגוד לעותרת בענין טספהונה, הוא בצע עבירה אחת בלבד. 21. יתרה מזאת, גם המדינה עצמה לא ייחסה לעבירה שיוחסה לעותר חומרה יתרה. מסקנה זו עולה באופן ברור מהסדר הטיעון אליו הגיעה המדינה עם העותר. בישיבת יום 24.10.12 שהתקיימה לפני כב' השופטת בן ארי, עתרה המאשימה לכך כי בית המשפט יכבד את הסדר הטיעון אליו היא הגיעה עם העותר - הנאשם, לפיו יוטל על הנאשם עונש מאסר בן 21 ימים בלבד. מדובר בעונש מאסר קצר ביותר - המשקף מן הסתם את עמדתה של המדינה כמאשימה בדבר החומרה שיש לייחס למעשיו של העותר, וביחס לסכנה הנשקפת ממנו לשלום הציבור. לאור תקופת המעצר של העותר, הוא היה אמור אם כן לסיים לרצות את עונש המאסר שלו ימים ספורים בלבד לאחר הכרעת הדין. עמדת המדינה ביחס למסוכנות של העותר עולה גם מהסכמתה לשחרורו של העותר בתנאים במהלך מעצרו, בטרם הוגש נגדו כתב האישום (ר' פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום וההחלטה מיום 12.10.12) . 22. עמדתו הפרשנית של המשיב ביחס להוראות הנוהל, עולה גם מהעובדה שצוינה בסיכומי המשיב, לפיה המשיב שינה לאחרונה, ביום 3.7.13 את הנוהל. המשיב אינו טוען כי הנוהל החדש (שלא היה בתוקף במועד בו התקבלו ההחלטות בעניינו של העותר, ושהעותר לא קבל הזדמנות להתייחס אליו) הוא האמור לחול במקרה דנן. שינוי הנוהל מעיד על כך כי המשיב היה סבור כי הנוהל בנוסח הקודם שלו לא כלל מקרים של עבירות רכוש פעוטות ערך באופן יחסי, כגון עבירה של גניבה חד פעמית של מכשיר טלפון נייד. 23. כל האמור לעיל מביא למסקנה כי הרשעתו של העותר בעבירה שיוחסה לו, אין די בה כדי להביא לקביעה לפיה שחרורו של העותר עלול "לסכן את שלום הציבור". פרשנות אחרת תביא לכך שגם מי שהואשם בעבירה קלה יחסית, נגד הרכוש ולא נגד הגוף, שסיים לרצות את העונש הקל מאוד שהוטל עליו בהסכמתה של המאשימה, עלול למצוא עצמו כלוא לתקופה ממושכת מאוד, שאיננה מוגבלת בזמן. פרשנות כזו איננה סבירה בעיני, ולכן אני סבורה כי החלטת המשיב לפיה יש ליישם את הוראות הנוהל על העותר ולהעבירו למעצר מנהלי, היא החלטה בלתי סבירה באופן כזה המצדיק את התערבותו של בית המשפט בה. 24. בסיכומים מטעמו, טען המשיב בין היתר כי פירוש של הנוהל באופן שניתן ליישם אותו רק בעבירות חמורות שיש ראיות חותכות ביחס לביצוען, יביא לריקונו מכל תוכן. אינני מקבלת את הטענה. אין צורך, במסגרת העתירה הנוכחית, לקבוע מסמרות ביחס לשאלה מהו רף העבירות שחומרתן תצדיק את יישום הנוהל. אולם הוצאתן של עבירות קלות ערך יחסית שבוצעו בנסיבות מקלות - כפי שקרה במקרה דנן, לא תביא לריקון הנוהל מתוכן, אלא לפרשנות שלו העולה בקנה אחד עם החובה לנהוג באופן מידתי כאשר מדובר בשלילה משמעותית של זכויות יסוד. 25. מכל הטעמים שלעיל, אני סבורה אם כן כי יש לקבל את העתירה כמבוקש בה. לכן, אינני סבורה כי יש מקום להכריע ביתר טענותיו של העותר ביחס להליך השימוע והבקשה לביטול הרישיון. אני מורה על שחרורו של העותר. המשיב יעניק לעותר אשרת א(2)(5) כפי שנעשה בטרם מעצרו. המשיב ישא בהוצאות העותר בסכום כולל של 1,000 ₪. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפנים