ערעור על החלטת ועדת הערר לפי סעיף 14 לחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 במסגרתה דחתה הוועדה את בקשת המערער להצטרף לערר 84/12 שהגיש משיב 2 (להלן: "ההחלטה"). 1. משיבה 1 (להלן: "המשיבה") בתוקף תפקידה כמנכ"לית משרד החינוך החליטה שלא לחדש את רישיונו וליתן צו סגירה לבית הספר "בני עמי" הפועל במסגרת משיב 2 השוכן ברח' הורקניה 21 שבשכונת קטמון בירושלים ופועל מזה שנים רבות. משיב 2 הגיש לוועדה ערר על החלטת המשיבה, ומשנודע הדבר למערער הוא הגיש ביום 23.04.13 בקשה לצירופו להליך הערר. הבקשה הוגשה בהסכמתו של משיב 2 (העורר), ובא-כוחו ציין בפני הוועדה כי לא זו בלבד שאין הוא מתנגד לצירוף המערער אלא הוא סבור שחובה על הוועדה לצרף את המערער כצד לערר בשל הפגיעה הצפויה בתלמידי בית הספר והוריהם. החלטת יו"ר הוועדה, עו"ד מרים רוזנטל, דחתה את בקשת ההצטרפות, מהטעם שטענות המערער נטענו, ברובן המוחלט, גם על ידי משיב 2, וטענותיו האחרות אינן מצדיקות את אישור בקשת המערער להצטרפות כצד ממשי להליך. בד בבד קבעה יו"ר הוועדה כי הוועדה תבקש לקבל לידיה תצהיר המסכם את טענות המערער. לאור פניית המערער כי מדובר בהחלטה שניתנה שלא בסמכות הוסיפה הוועדה בכתב יד כי החלטת היו"ר התקבלה פה אחד על ידי כל חברי הוועדה. החלטה זו היא כאמור, נשוא הערעור. 2. לטענת המערער, הוועדה שהוקמה לפי סעיף 14 לחוק הפיקוח היא בית-דין מינהלי, פועלת מכוח חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב 1992 (להלן: "חוק בתי דין מינהליים"), וסמכויותיה מעוגנות בחוק בתי דין מינהליים ובתקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין), התשנ"ב-1992 (להלן: "תקנות בתי דין מינהליים"). סעיף 10(ב) לתקנות בתי דין מינהליים מעניק לוועדה סמכות להורות על צירוף משיבים נוספים לערר אם יש להם נגיעה ישירה אליו. לטענת המערער, שיקול הדעת שניתן לוועדה באשר לצירוף כל מי שיש לו נגיעה ישירה לערר, מחייב את הוועדה להורות על צירוף של מי שעלול להיפגע מתוצאות הערר. חובה זו נובעת לטענתו, מכללי הצדק הטבעי ומזכות הטיעון המעוגנת בהם. הדבר נכון במיוחד מקום בו - כבמקרה זה - מדובר בפגיעה ממשית, ישירה וקשה בזכויות יסוד חוקתיות של תלמידי בית הספר והוריהם. בדחיית בקשת המערער הופרה חובת השימוע של הנפגעים העיקריים מהחלטת סגירתו של בית הספר. המערער הוסיף כי הסכמת הוועדה לקבל תצהיר מטעמו אינה מהווה תחליף לזכות הטיעון והינה ניסיון לחמוק מהחובה המעוגנת בדין לשמיעת טענותיו. זכות הטיעון צריכה לבוא לידי ביטוי בצירוף המערער להליך, ולא אך בזכות למסירת עדות או תצהיר. החלטת הוועדה על אי צירוף המערער להליך והסתפקותה בהגשת תצהיר פוגעת בזכויותיו הדיוניות וכפועל יוצא מכך גם בזכויותיו המהותיות. כך, למשל נפגעת זכותו לערער על החלטתה של הוועדה, וכך היא מונעת ממנו להגיש בקשות ולהגיב לבקשות של צדדים אחרים. זכות הטיעון שלו צומצמה למסמך כתוב אחד ויחיד ונמנעה ממנו הזכות לחקור עדים, לזמן עדים, להגיש חוות דעת וכיוצ"ב זכויות הקיימות לבעל דין במסגרת תקנות בתי דין מינהליים. המערער הוסיף וטען לפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של התלמידים והוריהם, לאפלייתם לרעה על רקע אמונתם ודתם ולפגיעה קשה בזכותם התרבותית והדתית של ההורים לחנך את ילדיהם על פי אמונתם. 3. בתגובה טענה המשיבה כי בעל הדין העיקרי בהליך ערר על החלטה שלא ליתן רישיון הם מבקש הרישיון שבקשתו סורבה, ומשרד החינוך אשר סרב לבקשה. ההורים אינם חלק אינטגראלי מהליך זה, לא בשלב בדיקת הבקשה לרישיון, ולא בשלב הערר על החלטת המשיבה. עם זאת, לאור העובדה כי דחיית בקשת הרישיון וסגירת בית הספר עלולה לפגוע בתלמידי בית הספר ובהוריהם, עמדת משרד החינוך היא כי אכן ראוי לאפשר למערער להשמיע עמדתו. ואולם, שמיעת עמדת המערער יכולה שתהיה בכתב, וכפי שאכן הורתה הוועדה. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בשיקול הדעת הרחב של הוועדה בכל הנוגע לאופן ניהול הליך הערר בפניו, וודאי לא במקרה זה, בו הוועדה בחרה בדרך סבירה וראויה. המשיבה הוסיפה כי משרד החינוך גם נותן את הסכמתו לנוכחות המערער בדיונים ולהשלמת טענות בהתאם לצורך. המשיבה הוסיפה כי המערער, כוועד הורים אינו אישיות משפטית, וייתכן כי יהיו הורים אחרים שיהיו מעוניינים להשמיע את דבריהם בנפרד ולא באמצעות המערער, וברור מאליו כי לא ניתן לצרף את כל ההורים כצד לדיון בערר. 4. משיב 2 מסר את תגובתו במסגרת הדיון שהתקיים בערעור וטען כי הוא תמה על שלילת זכות הטיעון מהורי התלמידים שהם הנפגעים העיקריים, ובצורה קשה, מהחלטת המשיבה לסגור את בית הספר. הוא גם ציין כי באופן עקרוני לא ניתן להסתפק בכך שמשיב 2 הוא זה שיעמוד בפני הוועדה על זכויות הורי התלמידים ויעלה את טיעוניהם בפניה, שכן ייתכן שהאינטרסים של משיב 2 המנהל מערכת גדולה של בתי ספר ברחבי הארץ ושיקוליו בכל הנוגע להתנהלות אל מול המשיבה ומשרד החינוך, שונים מהאינטרסים והשיקולים השונים של הורי התלמידים בבית הספר. דין הערעור להידחות. 5. אין מחלוקת כי זכות הטיעון של מי שעומד להיפגע מהחלטת הרשות וחובת השימוע של הרשות היא מעקרונות היסוד של המשפט המנהלי. חובה זו נובעת מכללי הצדק הטבעי ומחובת ההגינות הכללית שכל רשות שלטונית חייבת בה (בר"מ 1469/12 קונסבלר נ' עמותת תושבים למען נווה צדק, 19.06.12). ואולם, לא זו בלבד שישנן דרכים שונות להגשמת זכות הטיעון ובנסיבות מסוימות היא יכולה להיעשות בכתב (בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796; בג"ץ 4706/02 סלאח נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 695, 705), אלא שהשאלה במקרה זה אינה על עצם זכות הטיעון אלא על הדרך הקבועה בדין לקיומה של זכות זו והאם המערער היה זכאי ליישם זכות זו במסגרת הערר דווקא, ובאופן שהוא מבקש ליישמה. 6. הזכות לערר בפני הוועדה קבועה בסעיף 13 לחוק הפיקוח. בסעיף נקבע כי אם סירב המנהל הכללי של משרד החינוך ליתן רישיון לבית ספר, רשאי מבקש הרישיון לערור על כך לפני הוועדה. המערער אינו זה שביקש את הרישיון וממילא אין לו זכות שבדין להגיש ערר על ההחלטה שלא ליתן רישיון. אכן, סעיף 10(ב) לתקנות בתי דין מינהליים מעניק לוועדה סמכות להורות על צירוף משיבים נוספים לערר אם יש להם נגיעה ישירה לערר, וכפי שעשתה במקרה זה. ואולם, הדרך לניהול הדיונים בפניה, ובכלל זה דרך השמעת הטיעונים, מסורה לוועדה, ובמקרה זה היא קבעה כי המערער יציג את עמדתו בכתב. בהחלטתה זו, לא חסמה הוועדה את המערער לחלוטין מלשטוח את טענותיו בפניה אלא אך הגבילה את דרך הטיעון. יתר על כן, בנסיבות אלו מדובר בהחלטת ביניים וככזו בהתאם להוראות סעיף 45(ד) לחוק בתי דין מינהליים היא ניתנת לערעור בפני בית המשפט המחוזי ברשות ולא בזכות. המערער הגיש את ערעורו מבלי שביקש רשות, ובכך די כדי לדחות את ערעורו. 7. מעבר לצריך ייאמר כי גם לוּ הייתה מתבקשת הרשות, הרי שבנסיבות העניין, שעה שמדובר בהחלטה דיונית של הוועדה הנוגעת לאופן ניהול ההליך, נקבע משכבר הימים כי נתון לערכאה המבררת שיקול דעת רחב, וההתערבות בה תהא במקרים חריגים בלבד (ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט, פ"ד כה(2) 441, 443; ע"א 4595/06 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נצרת עילית נ' סבן, 17.07.11; עמ"נ (מרכז) 11886-09-10 גור נ' מנהל הארנונה של המועצה המקומית אבן יהודה, 24.07.11), ומקרה זה אינו נכנס לגדרם של חריגים אלו. מה גם שלמערער ניתנה זכות טיעון בכתב ואף אושר לו להיות נוכח בדיונים. הערעור נדחה אפוא, והמערער ישלם למשיבה הוצאות בסך של 5,000 ₪. דיני חינוךפיקוח על בתי ספרערעורבית ספרעררועדת ערר