הסתנן לישראל זוהה כנתין אריתראה ולאור המדיניות שנהגה בישראל באותה עת, הוא שוחרר ממשמורת וקיבל רישיון זמני לפי סעיף 2א(5) לחוק הכניסה לישראל, שחודש מעת לעת. 2. בחודש אוגוסט 2012 הובא העותר לדין בעבירות של "תקיפה על ידי שניים או יותר", לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין תשל"ז -1977 ו"תקיפה הגורמת חבלה של ממש", לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977. בהמשך, הגיע העותר להסדר טיעון עם התביעה, במסגרתו כתב האישום המקורי שהוגש נגדו תוקן והוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע בעבירות הנ"ל ונדון לשבעה חודשי מאסר בפועל מיום 9.8.12, ששה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר שלא יעבור עבירת אלימות, וחתימה על התחייבות כספית בסך 5000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר מביצוע עבירת אלימות. בתום תקופת המאסר, הגישה המשטרה בקשה לרשות האוכלוסין וההגירה לבטל את רישיון הישיבה הזמני של העותר. רשות האוכלוסין דנה בבקשה והחליטה לבטל את רישיון הישיבה הזמני של העותר, לגרשו מישראל ולהחזיקו במשמורת. מכאן העתירה. טענות הצדדים 1. ב"כ העותר טוען, כי נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי מחייב את המשטרה לצרף לבקשתה חוות דעת של משפטן, לפיה, העבירה בה הורשע המסתנן עומדת בתבחינים שנקבעו על ידה ואושרו על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה והיא מסכנת את שלום הציבור - תוך מתן ביטוי בחוות הדעת לסכנה לשלום הציבור ובטחונו נכון למועד קבלת ההחלטה ובהתייחס לתבחינים כאמור. ואילו חוות הדעת שניתנה כאן אינה מפורטת והיא לא כוללת את ההתייחסויות הנדרשות בנוהל. וטוען, כי הפעלת הנוהל האמור כלפי העותר, שהוא אריתראי ולא ניתן לגרשו לארצו, עומדת בסתירה לעצם הענקת ההגנה הקבוצתית לנתיני אריתראה. בנוסף, הוא טוען, כי החלטת בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים, לאשר את החזקת העותר במשמורת, שגויה. עתירתו היא, להורות על ביטול החלטות המשיב הנוגעות לעותר ולהורות על שחרור העותר ממשמורת ועל חידוש אשרת השהייה שלו בישראל. 2. המשיבה טוענת, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה וכן לדחותה לגופה, שכן, העותר הוא מסתנן והמעשים שברקע הרשעתו מלמדים כי הוא מסוכן לציבור, ועל כן החלטות המשיב הנוגעות אליו, חוקיות וסבירות ואין מקום להתערב בהן. דיון והכרעה עיינתי בכתב העתירה על נספחיו ובתגובה המקדמית של המשיבה על נספחיה, ושמעתי את טיעוני הצדדים. מסקנתי היא שדין העתירה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה וגם לגופה. דחיית העתירה מחמת השיהוי בהגשתה: 1. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 קובעת, כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין ואם לא נקבע מועד כאמור, תוגש בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או נודע לו עליה, לפי המוקדם. 2. כאן, צו הגירוש אותו תוקף העותר, הוצא ביום 14.2.13. כך שלכל המאוחר היה על העותר להגיש את עתירתו בסוף חודש מרץ 2013. בפועל, העתירה הוגשה ב 9.6.13, מבלי שהעותר ביקש להאריך את המועד להגשת העתירה או הסביר את השיהוי בהגשתה. 3. מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט מטעם שוהים בלתי חוקיים שהסתננו לישראל, הוא עצום ורב. בהקשר זה, האינטרס של "סופיות הדיון" ברור מאליו. אמנם, בנסיבות מתאימות יש מקום לשקול גמישות מסויימת בנושא המועדים, שכן המדובר בזרים, שאינם מצויים באורחות המדינה ובחוקיה, אולם יש לשקול כל מקרה בהתאם לנסיבותיו ובשום אופן אין להפוך את הוראות הדין בנושא המועדים לאות מתה שאין נוהגים על פיה, או ליצור לוחות זמנים יחודיים לעתירות של מסתננים. 4. ההסבר שהעלה ב"כ העותר בדיון, לשיהוי בהגשת העתירה, לפיו העותר היה במעצר ולקח לו זמן להתארגן בעזרת חבריו לשכירת עורך דין, נטען בעלמא ואפילו לא נתמך בתצהיר מטעם העותר. בהקשר זה ראוי לציין כי אין המדובר במסתנן שזה מקרוב הגיע לישראל, אלא במי שנמצא בה מאז חודש אוגוסט 2010 . 5. משהעתירה הוגשה לאחר הזמן האחרון הקבוע בחוק להגשת עתירה, מבלי שהתבקשה הארכת מועד ומשהשיהוי בהגשת העתירה לא הוסבר באופן המניח את הדעת, הרי שדינה להידחות. דחיית העתירה לגופה: 1. סעיף 30 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, (להלן:"החוק למניעת הסתננות") מסמיך את שר הבטחון, ואת מי שהוא הסמיך, לגרש מסתנן מהארץ, וקובע כי צו הגירוש ישמש אסמכתא חוקית להחזיק את המסתנן במשמורת עד לגירושו. סעיף 30(ב) קובע כי הוראה זו תחול גם על מי שנכנס לישראל ללא רשות לפני תחילת הוראת השעה. (שנת 2012). 2. על פי לשון החוק, ניתן להפעיל את ההוראות הנ"ל נגד כל אוכלוסיית המסתננים השוהים בישראל, בלא קשר לנתינותם ולמועד הסתננותם לישראל. אולם, מדיניות המשיב הנוכחית היא להחיל את הוראת השעה רק על מספר קבוצות מתוך המסתננים, ובהן אלה שהסתננו לישראל קודם לכניסת הוראת השעה לתוקף, שהיו מעורבים בפלילים. 3. לצורך כך, חובר "נוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי", שמספרו 10.1.0010, המסדיר את דרכי הפעולה של המשטרה ושל רשות האוכלוסין וההגירה בנושא. על פי הנוהל, בין היתר, המשטרה רשאית לבקש מרשות האוכלוסין וההגירה להפעיל את סמכותה, לבטל את רישיון הישיבה הזמני של מסתנן שהורשע בביצוע עבירה פלילית נדון למאסר וסיים לרצות את עונשו, להוציא נגדו צו גירוש מהארץ ולהחזיקו במשמורת עד לגירושו. במקרה כזה, על המשטרה לצרף לבקשתה חוות דעת משפטן ולפיה "העבירה בה הורשע המסתנן עומדת בתבחינים שנקבעו על ידי המשטרה ואושרו על ידי המשנה ליועמ"ש (פלילי)" ו "אישור כי העבירה שבה הורשע המסתנן היא עבירה המסכנת את ביטחון המדינה או שלום הציבור לפי סעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954. בחוות הדעת יינתן ביטוי לסכנה לשלום הציבור וביטחונו, נכון למועד קבלת ההחלטה ועל בסיס עמידה בתבחינים". 4. יש ממש בטענות ב"כ העותר על האופן בו נוסחה חוות דעת המשפטן שצורפה לבקשת המשטרה בעניינו של העותר, שאינו עומד כראוי בדרישות הנוהל. על המדינה לכבד את נהליה ולדאוג לכך שאלה הפועלים מטעמה יקיימו אותם ככתבם וכלשונם, במיוחד כשהמדובר בהליך שכרוכה בו שלילת חירות. (מדברים שאמרה ב"כ המדינה בדיון אני מבין כי המדינה ערה לכך שחוות דעת המשפטנים המצורפות לבקשות המופנות מהמשטרה לרשות האוכלוסין וההגירה אינן ממלאות כנדרש אחר הוראות הנוהל וכי ננקטים על ידה צעדים לתיקון המצב.) אולם, אין פירוש הדבר שכל אימת שהנוהל אינו מקויים באופן מדוקדק, יש לבטל את הפעולה הנעשית במסגרתו. יש לבחון את הדברים לגופם ועל פי מהותם. 5. באופן כללי, על פי הנוהל, חוות דעת המשפטן אמורה להתייחס לסוג העבירה, לראיות הקיימות להוכחתה ולהיבטים של סיכון בטחון המדינה או שלום הציבור הכרוכים בה. וכאן, חוות הדעת כוללת את כל המרכיבים האמורים, גם אם באופן לאקוני ולא מפורט. בנוסף, מקום בו ברור שסוג העבירה שעבר המסתנן מאפשר עקרונית לפעול נגדו על פי הנוהל, ואין חולק על קיומן של ראיות המוכיחות שהמסתנן עבר את העבירה - כמו במקרה של הרשעה בבית המשפט על יסוד הודאת המתלונן - כמו בענייננו, משקלה המהותי של חוות דעת המשפטן, נמוך. ובכל מקרה, יש לזכור כי חוות הדעת אינה זו המקנה את הסמכות למשיב לפעול, היא רק מסדירה את התהליך, ובסופו של דבר, כל החומר מובא בפני בעלי תפקידים מוגדרים ברשות האוכלוסין וההגירה, העוסקים בתחום, וההחלטה המהותית מתקבלת על ידם. בעתירות כמו זו שכאן, ההחלטה המהותית היא זו שבסופו של דבר נמצאת במוקד בחינת החוקיות והסבירות, בהתאם לכללי המשפט המינהלי. 6. כאן, אין חולק כי העותר הוא "מסתנן" כהגדרתו בחוק למניעת הסתננות וכי בסמכותו העקרונית של שר הבטחון, או מי שהוסמך על ידו, לגרשו מישראל; אין חולק כי מי שהוציאה את צו הגירוש נגד העותר, מוסמכת עקרונית לכך; אין חולק כי העותר הורשע, על פי הודאתו, בביצוע שתי עבירות תקיפה, בשני מועדים שונים - בהזדמנות הראשונה הוא תקף, ללא כל סיבה, אדם, במסעדה, ויום למחרת הוא תקף ביחד עם אחר, את אותו אדם, וגרם לו לנפיחות בראש והוא נזקק לטיפול רפואי ולתפרים. כאשר בשתי ההזדמנויות היה העותר תחת השפעת אלכוהול. בית המשפט שדן את העותר ציין כי "מדובר באירוע חמור ביותר" וכי הוא התלבט אם לכבד את הסדר הטיעון המקל עם הנאשם, וגזר על העותר 7 חודשי מאסר בפועל; לכך יש להוסיף כי העבירות שביצע העותר ונסיבותיהן, הן כאלה המסכנות את שלום הציבור. משכך, העותר ממלא אחר התנאים המהותיים, המאפשרים לפעול כלפיו בהתאם להוראת השעה שבחוק למניעת הסתננות ולמדיניות המדינה באשר לתנאים ליישומה על מסתננים שהסתננו לישראל קודם לכניסתה לתוקף. 7. בהקשר זה יצוין, כי גם ב"כ העותר איננו טוען שהעבירות בהן הורשע העותר, בנסיבותיהן, אינן מסכנות את שלום הציבור. טענתו מתמקדת, כאמור, אך בכך שחוות דעת המשפטן שצורפה לבקשת המשטרה, אינה מפורטת ומנומקת כנדרש בנוהל. 8. העולה מכל האמור הוא כי החלטות המשיב לגרש את העותר ולשימו במשמורת עד לגירושו, חוקיות וסבירות ואין הצדקה להתערב בהן. ממילא, גם אין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים לאשר את החזקת העותר במשמורת. 9. טענת ב"כ העותר כי הפעלת הוראת השעה שבחוק למניעת הסתננות כלפי העותר אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא אריתראי הנהנה בישראל מהגנה קולקטיבית, אינה מקובלת עלי. "ההגנה הזמנית הקולקטיבית" המוענקת לנתיני אריתראה, מתמצית בעיקר בכך שבשל המצב השורר לעת הזאת באריתראה, ישראל נמנעת מהרחקת נתיני אריתראה המסתננים אליה, לארצם, ואין בה למנוע הוצאת צווי גירוש נגדם והשמתם במשמורת עד להרחקתם מישראל, לפי החוק למניעת הסתננות. (ראה גם פסק דינו של כבוד הנשיא י' אלון בעת"מ (ב"ש) 21001-10-12 טעמי טהנגס ואח' נגד משרד הפנים, מיום 17.1.13 ). בהקשר זה ראוי לציין כי גם לפני התיקון לחוק לא היתה מניעה להרחיק מישראל מסתנן נתין אריתראה, למדינה אחרת בה לא צפויה לו סכנה. 10. סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. משרד הפניםמסתנניםחוקי הכניסה לישראלכניסה לישראל