עתירה נגד שאלות בבחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין שהתקיימה ביום 01.05.13 שאלון הבחינה ערוך לפי מתכונת אמריקאית הידועה בשם "רב-ברירה", במסגרתו מוצעות לכל שאלה ארבע תשובות חלופיות, שאחת מהן היא הנכונה ביותר (אליבא דמחבר המבחן), ועל הנבחן לסמנה בטופס השאלון. העותרים ניגשו לבחינה האמורה, אולם לא צלחו אותה. ביום 30.05.13 התכנסה ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין (להלן - המשיבה) והחליטה, בין היתר, שלא לקבל את השגותיהם של העותרים על שאלות שונות. מכאן העתירה שבפניי. במקור הוגשה העתירה ביחס לארבע שאלות: 35, 45, 76 ו-87. במהלך הדיון בעתירה החליטו העותרים כי הם אינם עומדים עוד על טענותיהם באשר לשאלה 35. לאחר הדיון בעתירה, ובעקבות המלצת בית המשפט, הודיעה המשיבה כי לגבי שאלה 87 היא החליטה להכיר בחלופה נוספת כחלופה נכונה. בעקבות הודעה זו של המשיבה, הודיע ב"כ העותרים כי העותר 1 והעותר 5 עברו את הבחינה, ומשכך, מבקשים הם להימחק מן העתירה - וכך נעשה. עוד הודיע, כי יתר העותרים (להלן - העותרים) חוזרים על טענתם כי דין שאלה 87 להיפסל באופן מוחלט, וכי אינם מסתפקים בקבלת חלופה נכונה נוספת, כפי שביקשו זאת קודם לכן כסעד חלופי בעתירתם. נותר אפוא לדון בשלוש שאלות: 45, 76 ו-87. טענות הצדדים בתמצית אשר לשאלה 45, העותרים טוענים כי מדובר בשאלה שנוסחה בחסר, המגיע עד כדי חוסר סבירות. באשר לשאלה 76, טוענים העותרים כי החלופה שנבחרה כחלופה הנכונה על-ידי ועדת הבחינות סוטה מהוראות החוק, וכן כי נוסח השאלה חורג ממתחם הסבירות. ביחס לשאלה 87, עמדתם של העותרים היא כי חלופה ג' היא הנכונה ביותר. ואולם, משנקבע, כאמור לעיל, כי חלופה זו היא חלופה נכונה נוספת, הרי שקיים בלבול בשאלה, ולא אך זאת, אלא שהיא גם אינה עונה על הנדרש משאלה במבחן רב-ברירה, כשאלה שתיתכן לה רק תשובה נכונה אחת. לפיכך, לשיטת העותרים, השאלה לוקה בחוסר סבירות ויש להורות על פסילתה המוחלטת. המשיבות טוענות לעומתם כי בענייננו חל כלל אי ההתערבות הרגיל, כפי שזה חל במבחני הסמכה אחרים (כגון ברפואה או בהנדסה), ולפיו יש לכבד את שיקול דעתה של ועדת הבחינות בגדרי מתחם הסבירות. יתר על כן, לטענת המשיבות, במסגרת הביקורת השיפוטית אין כלל מקום לבחינה עניינית של טענות בנוגע לנכונות תשובה מסוימת, כמו גם בנוגע לצורך לקבוע תשובה שונה או נוספת, או בנוגע לטענה בדבר ניסוח מטעה של שאלה. המשיבות מפנות בהקשר זה לעע"מ 1811/12 לשכת עורכי הדין בישראל נ' לב רן (02.05.12; להלן - פרשת לב רן)). המשיבות מוסיפות כי ועדת הבחינות פעלה בנוגע לכל השאלות בענייניות, במקצועיות, ובסבירות. המסגרת הנורמטיבית ככלל, בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתה של ועדת הבחינות בקביעת נכונות השאלות והתשובות להן. בית המשפט יעשה כן רק במקרים חריגים ונדירים "כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק" (ראו בג"צ 4904/04 ותד מוחמד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, (08.06.04), בפסקה 11; עת"מ (י-ם) 8521/08 אהרוני נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.08.08)). גם מקרים בהם נגוע שיקול דעתה של הוועדה בשיקול זר, או בפגמים אחרים היורדים לשורש שיקול הדעת המנהלי, עשויים להצדיק התערבות שיפוטית (בג"צ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין (20.10.05)), וכן מקרים בהם מדובר בפגם של חריגה מסמכות (בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (27.02.03), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט מצא; עת"מ (י-ם) 1182/07 רחמיאן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (02.03.08), בפסקה 2). עינינו הרואות, כי החלטות ועדת הבחינות אינן חסינות מביקורת שיפוטית. אמנם, כפי שנקבע בפרשת לב רן, עילות ההתערבות מצומצמות והביקורת השיפוטית צריכה להיות מופעלת בריסון, שכן ועדת הבחינות היא הגוף המקצועי, שאין בית המשפט נכנס בנעליו. יחד עם זאת, עילות ההתערבות קיימות ושרירות, והן קשורות קשר בלתי נפרד לנסיבות העניין הספציפיות. יפים לעניין זה דברי חברי, כב' השופט שחם, בעת"מ (י-ם) 30985-12-12 גמליאל נ' לשכת עורכי הדין (06.03.13), לאמור: "יש בסיס מוצק לטענת המשיבות, כי אין מקום לכך שבית המשפט יהפוך למעין ועדת בחינות עליונה. בה בעת, חזקת התקינות, עליה עומדת לשכת עורכי הדין בטיעוניה, אינה חזקה חלוטה. ככל עשייה, גם עשייתה של ועדת הבחינות אינה חפה, במישור העיוני או המעשי, מפגמים". על רקע האמור אפנה עתה לשאלות עצמן (כניסוחן בגרסה 1 של הבחינה) ואבחן האם נפל בהן פגם המצדיק התערבות שיפוטית. שאלה 45 להלן נוסח השאלה: נגד רבקה ניתן פסק דין לפינוי דירת מגורים שבה התגוררה בשכירות. פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ולא נקבע בו מועד לביצוע הפינוי. מה הדין? אפשר להגיש את פסק הדין לביצוע רק לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין ולבצע את הפינוי רק לאחר חלוף 21 ימים ממועד המצאת האזהרה. אפשר להגיש את פסק הדין לביצוע רק לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין ולבצע את הפינוי רק לאחר חלוף 20 ימים ממועד המצאת האזהרה. אפשר להגיש את פסק הדין לביצוע רק לאחר שחלפו 15 ימים מיום מתן פסק הדין ולבצע את הפינוי רק לאחר חלוף 10 ימים ממועד המצאת האזהרה. אפשר להגיש את פסק הדין לביצוע רק לאחר שחלפו 15 ימים מיום מתן פסק הדין ולבצע את הפינוי מיד מטעמים מיוחדים שיירשמו. ועדת הבחינות בחרה בחלופה ג' כחלופה הנכונה, בהתבסס על סעיפים 6(ג1) ו-7(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. העותרים טוענים כי מהחלופה שבחרה ועדת הבחינות עולה כי עניינה של השאלה בשכירות שאינה מוגנת. דא עקא, טוענים הם, נתון זה נעדר מהשאלה ולא ברור מדוע ביקשו המשיבות מהעותרים להניח כי מדובר דווקא בשכירות שאינה מוגנת, שעה שעל שכירות מוגנת חלה מערכת דינים שונה. לשיטת העותרים, אופן ניסוח השאלה חסר, ומגיע עד כדי חוסר סבירות שיש בו להביא לפסילתה. מנגד טוענות המשיבות כי "ברור כי הפרטים, המובאים בשאלות הנשאלות במסגרת הבחינה, אינם כוללים פרטים לגבי כל מה שלא כלול בשאלה". לפיכך אין צורך לפרט בנתוני השאלה באיזו שכירות לא מדובר. על הנבחנים לצאת מנקודת הנחה כי מדובר בשכירות "רגילה" שלא חלה עליה מערכת דינים מיוחדת וספציפית. עוד טוענות המשיבות כי כבר נקבע בפסיקה שיש לצפות מהנבחנים כי יבינו שהשאלה מתייחסת למצב הדברים "הפשוט ביותר". דין טענת העותרים להידחות. עניינה של השאלה הוא במועד הגשת פסק דין לביצוע פינוי של דייר שהתגורר בדירה בשכירות. מקום בו השאלה דנה באופן ברור בסיטואציה מסוימת, ובעניינו שכירות, אין מקום (ואף לא סביר) כי הנבחנים יסיקו כי מדובר בסיטואציה אחרת שכלל לא נזכרה בשאלה. ער אני לטענת ב"כ העותרים לפיה בחוזי שכירות מצוין באופן תדיר כי מדובר בשכירות שאינה מוגנת. ואולם, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. השאלה עסקה במערכת הדינים החלה במצב של שכירות, ומקובלת עלי טענת המשיבות לפיה על הנבחנים לקרוא את השאלה כפשוטה, כך שהיה עליהם להניח כי המדובר בשכירות רגילה (השוו בעניין זה לעת"מ (י-ם) 1128/07 אבי תגאייה נ' לשכת עורכי הדין בישראל (13.02.08)). הדברים הם מעבר לצריך, משום שלמעשה אף לא היה כל צורך כי הנבחנים יניחו כי מדובר במצב הפשוט ביותר, מקום בו נתוני השאלה עסקו במצב משפטי מוגדר - שכירות. לאור כל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בשאלה המצדיק את התערבות בית המשפט. שאלה 76 וזהו נוסח השאלה: דוד ושלמה הם נאשמים 1 ו-2 בהתאמה באותו כתב אישום. התביעה הודיעה כי היא מוותרת על עדותו של שמואל, אף ששמו נכלל ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום. סנגורו של שלמה הודיע כי הוא מבקש בכל זאת לקרוא לשמואל לעדות. מה יהיה סדר חקירתו של שמואל בידי בעלי הדין? עורך דינו של שלמה יחקור אותו ראשון; אחריו יחקור אותו עורך דינו של דוד; אחריו יחקור אותו בא כוח התביעה. בא כוח התביעה יחקור אותו ראשון; אחריו יחקור אותו עורך דינו של שלמה; אחריו יחקור אותו עורך דינו של דוד. בא כוח התביעה יחקור אותו ראשון; אחריו יחקור אותו עורך דינו של דוד; אחריו יחקור אותו עורך דינו של שלמה. עורך דינו של שלמה יחקור אותו ראשון; בית המשפט יקבע את סדר חקירתו על ידי עורך דינו של דוד ובא כוח התביעה. המשיבה בחרה בחלופה ד' כתשובה הנכונה בהתאם לסעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חסד"פ). לטענת העותרים, החלופה שנבחרה כחלופה הנכונה מעקרת את שיקול דעת בית המשפט הדן בהליך. זאת משום שלפי הקבוע בסעיף 178 לחסד"פ, בית המשפט רשאי, אך לא חייב, לאפשר את סדר החקירה המפורט בסעיף. על כן, טוענים העותרים, כי אף אחת מהחלופות אינה נכונה, באשר כולן אינן משקפות את הוראת החוק. זאת ועוד, לטענתם, הם אינם צריכים להניח הנחות עובדתיות שאינן מצוינות בשאלה במפורש, ולפיכך, בהעדר נתונים בדבר רשות בית המשפט (האם זו ניתנה אם לאו), הרי שסדר חקירת העדים אמור להיות לפי הכלל הקבוע בסעיף 177(2) לחסד"פ, ומשכך חלופה א' היא הנכונה. המשיבות טוענות לעומתם כי שאלה 76 אינה עוסקת בשיקולי בית המשפט באם להרשות את החקירה אם לאו, אלא בסדר החקירה במצב בו ניתנה הרשות. יתר על כן, בהתאם לפסיקה, ברירת המחדל בנסיבות המתוארות בשאלה היא שבית המשפט יאפשר לנאשם לחקור בחקירה ראשית את עד התביעה שלא נקרא להעיד, ולאחר מכן יקבע בית המשפט את סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים (ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל 26.07.12). בדיון שנערך בעתירה טען ב"כ המשיבות כי העד בו עוסקת השאלה הינו "עד תביעה", ולפיכך, ממילא, סעיף 177(2) לחסד"פ אליו הפנו העותרים אינו רלוונטי שכן זה עוסק בעד סנגוריה. גם כאן מצאתי שאין לקבל את טענת העותרים. השאלה עוסקת בסדר חקירת העדים מקום בו "עד תביעה" לא נקרא להעיד על ידי התביעה, והעד זומן על-ידי הסנגור. בסיטואציה זו בדיוק עוסק סעיף 178 לחסד"פ, שכותרתו "עד תביעה שלא נקרא להעיד". הסעיף קובע כדלקמן: לא קרא התובע לעד שצויין כעד התביעה בכתב האישום, והנאשם קרא לעד להעיד, רשאי בית המשפט להרשות לנאשם לחקור את העד בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים. העותרים אמנם מלינים כי מנתוני השאלה, כמו גם בחלופות השונות, לא צוין האם בית המשפט הרשה את החקירה. דא עקא, וכפי שטענו המשיבות, השאלה כלל אינה עוסקת בעניין הרשות לחקור את עד התביעה, אלא מניחה כי זו ניתנה, כמשתקף מכל התשובות שניתנו לשאלה 76, בהן צויינו חלופות שונות באשר לסדר חקירת העד על-ידי בעלי הדין השונים. כלומר, השאלה אינה עוסקת בקבלת רשות בית המשפט לחקירת העד (אף לא בסגנון חקירתו), אלא בסדר חקירתו על-ידי בעלי הדין. גם טענת העותרים לפיה משלא צוין אם ניתנה הרשות לחקור אם לאו, יש לפנות לסעיף 177(2) לחסד"פ, אינה מקובלת עלי. הסעיף קובע כדלקמן: נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ולא הורה בית המשפט, לבקשת בעל דין, על סדר אחר, יהא סדר חקירת העדים כזה: ... (2) היה העד עד סניגוריה - יחקרוהו חקירה ראשית תחילה הנאשם שביקש שמיעת עדותו ואחר כך יתר הנאשמים לפי הסדר שבו הם רשומים בכתב האישום, ובחקירה חוזרת - בהיפוך הסדר האמור. מהוראותיו של סעיף 177(2) עולה כי עניינו בעד סנגוריה, בעוד העד נשוא השאלה הוא עד תביעה שהתביעה ויתרה על עדותו. בתור שכזה, הוא היה ונותר עד תביעה, גם לאחר שנקרא להעיד מטעם הסנגוריה. בנסיבות אלה אין כלל מקום לפנות להוראות סעיף 177(2) לחסד"פ. לאור האמור, אף בשאלה זו לא מצאתי פגם המצדיק את התערבותי. שאלה 87 להלן נוסח השאלה: רשם המקרקעין החליט לאשר עסקה במקרקעין לרישום, והעסקה נרשמה. אברהם מעוניין להשיג על החלטתו של הרשם. מה הדין? עליו לערור על החלטת רשם המקרקעין בתוך 30 ימים לממונה על המרשם. עליו לערור על החלטת רשם המקרקעין בתוך 15 ימים למפקח על המקרקעין. אי אפשר להשיג על החלטת רשם המקרקעין. עליו לפנות בעניין לבית המשפט המוסמך. המשיבות קבעו כי חלופה ד' היא החלופה הנכונה, בהתבסס על סעיף 121 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן - חוק המקרקעין), ותקנה 66 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011. העותרים טענו בעתירתם כי החלופה שנבחרה על-ידי המשיבות אינה נכונה, ולחלופין, כי ישנה חלופה נכונה יותר, היא חלופה ג'. לשיטת העותרים, על פי הדין אמנם יש באפשרותו של אברהם לפנות לבית המשפט המוסמך, אך אין באפשרותו לערור על החלטת הרשם, בציינם כי ערר והשגה בהקשר זה הינם היינו הך. לדידם של העותרים, ניסוח השאלה לקוי ומבלבל. זאת משום שהמונח "השגה" משמעו ערעור או ערר על החלטה של בית משפט או של רשות מינהלית, ואילו תביעה לבית המשפט (כמצויין בחלופה ד') אינה יכולה להיחשב השגה. כאמור לעיל, המשיבות הודיעו, בעקבות המלצתי בדיון, כי החליטו להכיר בחלופה ג' כחלופה נכונה נוספת. העותרים הודיעו (ביום 08.07.13) כי אינם מסתפקים בכך, וכי לשיטתם הדרך הנכונה לתקן את הפגם שבהחלטת המשיבות היא בפסילת השאלה כולה. העותרים טוענים כי כך לא יווצר מצב של אי שיוויון, בו נבחנים אשר סימנו ד' עברו את המבחן, הגם שהיא חלופה לא נכונה, לשיטתם, בעוד שנבחנים אשר סימנו א' ו-ב', אשר אף הן חלופות לא נכונות, לא יעברו את הבחינה. בהקשר זה טוענים העותרים, כי בשלב ההשגות על שאלות הבחינה נשוא העתירה, ועדת הבחינות החליטה לפסול אחת מן השאלות, מששוכנעה כי התשובה שנבחרה על-ידה תחילה אינה התשובה הנכונה, וכי התשובה הנכונה מצויה בחלופה אחרת (ראו סעיף 5 להודעתם). אין בידי לקבל את טענת העותרים לפיה יש להורות על פסילת השאלה כולה. אנמק. כאמור, הנבחנים נשאלו מה הדין מקום בו אדם מעוניין להשיג על החלטתו של רשם מקרקעין לאשר עסקה לרישום. "להשיג" הינה מילת המפתח בענייננו. שתי משמעויות נודעות למילה זו: האחת - כמובנה הרגיל בלשון המדוברת, והשניה - כהוראתה המשפטית-טכנית בלשון החוק והמשפטנים. בדיבור הרגיל, "להשיג" (או "השגה") יכולה לשמש כחלופה למילים להלין, לערור, לערער, לקבול, לתבוע, לתקוף וכיוצ"ב. בשפת המשפט, לעומת זאת, למילה "השגה" (או "להשיג") נודעת משמעות מוגדרת: השגה היא הליך של ביקורת פנימית, המתנהל בתוככי הגוף המינהלי שקיבל את ההחלטה המבוקרת. ההבדל בלשון המשפטנים בינה לבין תביעה (או תובענה) הוא, שתביעה היא הליך ביקורת חיצונית, המופעל על-ידי גורמים חיצוניים, כגון בית דין מינהלי (לרבות ועדת ערר) או בית משפט (ראו בעניין זה יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב', 953-957 (מהדורה שנייה, 2011)). בהקשר זה מציין פרופ' זמיר כי "יש שהחוק קובע אפשרות של השגה בפני ממונה, כגון השר, וקורא להליך זה בשם ערר או ערעור... כך גם להיפך: אפשר שהחוק ידבר על השגה אף שבפועל הוא מתכוון לערר" (שם עמ' 956-957). ובחזרה לענייננו. שאלה 87 הציגה ארבע חלופות. אין מחלוקות כי חלופה א' ו-ב' אינן נכונות, שכן סעיף 121(ג) לחוק המקרקעין קובע מפורשות כי על אף שניתן לערור על החלטת רשם המקרקעין לפני הממונה על המרשם, לא ניתן לעשות כן בנוגע לאישור עסקה לרישום, לאחר שהעסקה נרשמה: על אף האמור בסעיף קטן (א), אין לערור על אישור עסקה לרישום לאחר שנרשמה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מכל סעד אחר בקשר לרישום. דוד חשין נותרו אפוא החלופות ג' ו-ד', והשאלה הצריכה עתה לפנים היא, איזו מהן היא הנכונה. התשובה לשאלה תלויה באופן הפרשנות של המילה "להשיג": האם במשמעותה הרגילה או שמא במובנה המשפטי-טכני. המשיבות - כמו גם חלק מהנבחנים - הניחו כי יש לקרוא אותה במשמעותה הרגילה, "שכן 'השגה' היא מונח כללי הכולל כל דרך של תקיפה" (סעיף 87 לכתב התשובה מטעם המשיבות). משכך, סימנו הם את החלופה ד' ("עליו לפנות בעניין זה לבית המשפט המוסמך") כחלופה הנכונה, ותשובה זו היא כמובן נכונה (לאור הנחתם כאמור). נבחנים אחרים הבינו את הדיבור "להשיג" שבשאלה במובנו המשפטי-טכני (כפי שיכלו להבין, שהרי מדובר בבחינה למתמחים על נושאי חוק ומשפט), ומשכך, סימנו את חלופה ג' ("אי אפשר להשיג על החלטת רשם המקרקעין") כחלופה הנכונה, ואף תשובה זו היא כמובן נכונה (לאור הבנתם כאמור). משהחליטו המשיבות, בעקבות המלצת בית המשפט, להכיר גם בחלופה ג' כחלופה נכונה, אינני נדרש להכריע בשאלה איזו מבין שתיהן היא הנכונה ביותר, מה עוד שהתשובה לשאלה אחרונה זו מצויה במתחם שיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות ובית המשפט לא יתערב בו, ככלל. לא הייתי מרחיב את הדיבור על שאלה 87, כפי שעשיתי לעיל, לולא היו העותרים מבקשים כי דין השאלה כולה להיפסל, וזאת לאור עיקרון השוויון, המחייב, לטענתם, כי הנבחנים שבחרו בחלופה א' או ב' (שאינן נכונות) יועמדו בקו אחד עם הנבחנים שבחרו בחלופה הנכונה הנוספת (החלופה ד' לדידם). לשיטת העותרים, כשיש שאלה עם שתי תשובות נכונות, מעקר הדבר את ההיגיון שבבסיסה של שאלה הנשאלת במסגרת שאלון רב-ברירה, לה צריכה להיות רק תשובה אחת נכונה. בהקשר זה גם מציינים העותרים, כי בהשגות שהמשיבות כן קיבלו, כשהייתה תשובה נכונה אחרת, הם החליטו לפסול את השאלה כולה. אפילו אניח לצורך העניין, כי טענת העותרים, לפיה חלופה ג' היא החלופה הנכונה ביותר, בעוד שחלופה ד' היא רק חלופה נכונה נוספת, אפילו כך - לא יהיה בזה כדי להביא לקבלת חלקה הראשון של טענת העותרים, הנסמכת על עיקרון השוויון. זאת משום שהסיבה בגינה אין להפחית נקודה מציונם של הנבחנים שבחרו בחלופה ד' כחלופה נכונה, נעוצה בעקרון ההסתמכות של אלה שיש בידם ציון מוגמר. יתר על כן, נבחנים אלה כבר הוסמכו ברובם כעורכי דין, ומרבים עוסקים כבר מן הסתם במקצוע עריכת הדין. הסמכתם הינה בבחינת מעשה עשוי ולא ניתן כעת להחזיר את הגלגל לאחור. אין מתחייב מכך כי גם אלה שענו לא נכון עת בחרו בחלופות א' ו-ב', ובכך טעו בהוראת חוק מפורשת, בבחינת "טעה בדבר משנה" (סנהדרין י, א), יהנו מפירות שאינם זכאים להם. ממילא לא זה הרציונל העומד בבסיס עיקרון השיוויון. אשר לחלקה השני של הטענה, לפיה יש לפסול את השאלה כולה, לאחר שנקבעו לגביה יותר מחלופה נכונה אחת הגם שבשאלון "רב ברירה" עסקינן, הרי שעניין זה נתון אף הוא לשיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות. בהקשר זה אזכיר כי העותרים עצמם ביקשו בעתירתם, כסעד חלופי, קבלת חלופה נוספת נכונה לשאלה 87. עם זאת, לאור טענת העותרים כי היו מקרים בהם פסלה ועדת הבחינות את השאלה כולה, בעקבות קבלת השגה על שאלה, רואה אני להעיר, כי חזקה על ועדת הבחינות שתשקול טענה זו של העותרים לגופה ולא תפלה אותם לרעה, ככל שלא קיים טעם טוב להצדקת ההבחנה בין המקרים השונים. לאור כל האמור, העתירה נדחית. כל אחד מהעותרים יישא בהוצאות המשיבות בסך 3,000 ₪. בחינות לשכת עורכי הדיןעורך דיןלשכת עורכי הדין