עתירה בהחלטת משרד הפנים שלא להאריך את תוקף דרכונו של העותר רקע העותר, יליד 1951 ותושב אום אל-פאחם, היה נשוי למנוחה גב' פאטמה מחאג'נה (אזרחית ישראלית) מאז שנת 1970 ועד לפטירתה ביום 17.06.12. בני הזוג גרו ביחד ונולדו להם שישה ילדים. מאז מחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת, גרו בני הזוג בישראל. עקב כך קיבל העותר מעמד של תושב קבע בישראל. בהמשך הגיש העותר בקשה להתאזרח. ביום 12.08.03 הוענקה לעותר אזרחות ישראלית, זאת לאחר ניהול הליך בבג"ץ 3051/01. לאחר מכן ניתן לעותר דרכון ישראלי שהוארך מעת לעת עד ליום 11.08.13 (כאשר לטענת המשיב, ההארכה האחרונה נעשתה עקב טעות שנפלה בלשכתו). לאור העובדה כי לא נותרו בדרכונו של העותר דפים ריקים לשימוש ביקורת הגבולות, ומאחר שהעותר הזדקק לדרכון בר תוקף לשישה חודשים לפחות לצורך חידוש הוויזה שלו לניגריה, שם הוא עובד מרבית ימות השנה, פנה למשיב ביום 24.03.13 (לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בעפולה) בבקשה להארכת הדרכון, אך הבקשה סורבה. לאחר מכן (ביום 07.04.13) פנה בא כוחו של העותר למשיב בכתב כדי לברר את פשר הסירוב, וביום 22.04.13 השיבה לו הגב' רנא בשארה, רע"ן מחלקת אזרחות בלשכה בעפולה, כי בקשתו סורבה מן הטעם שמרכז חייו אינו בישראל. לפיכך, נכתב בהחלטה, לאחר שיפוג תוקף הדרכון יהא העותר זכאי לקבל תעודת מעבר בלבד, במקום דרכון לאומי. ביום 07.05.13 פנה ב"כ העותר למשיב והלין על ההחלטה לסרב ליתן לו דרכון. בין היתר, ציין כי עוד קודם לאישור האזרחות של העותר עמדה על הפרק במסגרת הבג"ץ הנזכר לעיל שאלה זהה (האם מרכז חייו בישראל אם לאו), ובהמשך אושרה בקשתו להתאזרח. עוד נטען, כי לעותר לא ניתנה לו כל הזדמנות להישמע בפני הרשות טרם מתן ההחלטה בעניינו. ביום 21.05.13 קיבל העותר את הודעת המשיב מיום 08.05.13, במסגרתה נמסר לו כי באפשרותו להגיש "ערעור" על החלטת המשיב למטה רשות האוכלוסין וההגירה בירושלים. ואכן, בו ביום הגיש העותר את ערעורו, אך זה נדחה בהחלטת המשיב מיום 23.05.13, בזו הלשון: בעת"מ מס' 33307-12-11 נקבע כי: "במסגרת הפעלת שיקול דעתו שלפי חוק הדרכונים, רשאי שר הפנים ליקח בחשבון את שאלת השתקעותו בישראל של מבקש הדרכון (או מבקש הארכת הדרכון)... שיקול זה של סוגיית ההשתקעות בישראל, עולה במפורש מסעיף 4(א) לחוק הדרכונים, המסמיך את שר הפנים ליתן דרכון או תעודת מעבר לתקופה קצרה מן המקובל, כאשר מדובר ב"אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל" מכאן, בהתאם לקביעת בית המשפט בסמכות השר ליתן דרכון או תעודת מעבר למתאזרח/עולה חדש שלא השתקע בישראל. עוד, בנוהל מס' 3.3.0005, צוין כי סעיף 4א' לחוק מתייחס לעולים חדשים ולמתאזרחים כאחד. נוהל זה מסדיר את מתן דרכון ישראלי למי שהתאזרח, ושוהה רוב זמנו בישראל למעט ביקורים קצרים בחו"ל. בנוסף עפ"י הנוהל הוסבר כי השתקעות בישראל נמדדת עפ"י מגורים דרך קבע בישראל, רכוש או ביקורים קצרים אינם כדי להוכיח השתקעות. עפ"י בדיקה בקובץ ביקורת גבולות נמצא כי הנדון מאז התאזרחותו למעלה מ-10 שנים שוהה בסה"כ שנה ועשרה חודשים וזאת אף לא ברצף. לאור זאת, אין שינוי בהחלטתנו, הנדון יוכל לקבל תעודת מעבר ולאחר שיוכיח כי שב להתגורר בישראל תישקל בקשתו למתן דרכון". החלטה זו היא נושא העתירה שלפניי. בד בבד עם העתירה הגיש העותר בקשה לסעד זמני, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה בצו ארעי על הארכת תוקף דרכונו לפרק זמן של חצי שנה לפחות. זאת משום שהעותר עמד לעזוב את הארץ ביום 16.06.13 כדי לשוב לעבודתו בניגריה, ולשם כך היה עליו להצטייד בויזה שתנאי לקבלתה הוא דרכון בר תוקף לחצי שנה לפחות. בהחלטתי מיום 13.06.13 (שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים) הוריתי על מתן צו ביניים המורה למשיב להאריך את תוקף דרכונו של העותר עד ליום 31.12.13. עוד הוריתי באותה החלטה כי על המשיב להגיש כתב תשובה לעתירה, עד ליום 01.09.13, וקבעתי את העתירה לדיון ביום 30.09.13. ביום 15.09.13 הגיש המשיב לבית המשפט הודעה (ולא כתב תשובה), במסגרתה ביקש להורות על מחיקת העתירה. בהודעה ציין המשיב כי ככל שתוגש בקשה נוספת מטעם העותר לחידוש דרכונו לתקופה נוספת, זו תיבחן בהתאם לנהלים ולאחר שהעותר יוזמן לבירור. עוד נכתב בהודעה כי מאחר שהסעד המבוקש בעתירה - הארכת תוקף דרכונו של המשיב - כבר ניתן (לשיטת המשיב), העתירה במתכונתה הנוכחית מתייתרת. העותר, בתגובתו להודעת המשיב, התנגד למחיקת העתירה. ביום 30.09.13, וכאמור בהחלטתי מיום 13.06.13, התקיים דיון בעתירה, בו נדונה גם בקשת המשיב להורות על מחיקת העתירה. לשאלת בית המשפט מדוע לא הוגש כתב תשובה, חרף החלטתי שהורתה לו לעשות כן, ענה בא כוח המשיב כי נוכח ההודעה לפיה עניינו של העותר ידון בשנית לאחר שתוגש בקשה ולאחר שייערך שימוע, לא ראו לנכון להגיש כתב תשובה. לפיכך, ביקש בא כוח המשיב לראות בתגובה המקדמית שהוגשה בתיק ככתב תשובה. בהחלטתי בדיון התרתי למשיב לטעון על בסיס תגובתו המקדמית והבעתי את מורת רוחי מהתנהלותה הדיונית של הפרקליטות. כן קבעתי כי אינני רואה מקום, בשלב זה, למחוק את העתירה. עוד במהלך הדיון הצעתי למשיב להאריך את תוקף דרכונו של העותר ב-10 שנים. בא כוח המשיב לא קיבל הצעה זו, אולם הציע תחת זאת כי תוקף דרכונו של העותר יוארך בשנה, ולאחר תקופה זו ייערך לעותר שימוע ותינתן החלטה מינהלית חדשה בעניינו. ב"כ המשיב דחה הצעה זו. טענות הצדדים לשיטת העותר, השאלה המרכזית בענייננו היא האם הוא "לא השתקע בישראל" כאמור בסעיף 4(א) לחוק הדרכונים, תשי"ב-1952 (להלן - חוק הדרכונים או החוק). העותר טוען כי הוא מועסק שנים רבות בתור שכיר ומנהל פרויקטים של בניה במדינות ניגריה וגאנה, ולצורך כך הוא שוהה בחו"ל במשך מרבית ימות השנה. לטענתו, העסקתו (כיום) נעשית על-ידי חברת "דורי ניגריה" (לה שני מנכ"לים תושבי ואזרחי ישראל) השייכת לחברת "א' דורי" שבישראל. על רקע דומה עלתה בעבר שאלת מרכז חייו של העותר - האם בישראל או שמא בחו"ל, וזאת שעה שהעותר הגיש את בקשתו להתאזרח. לטענת העותר, בשעתו סבר המשיב כי מרכז חייו של העותר אינו בישראל. ואולם לאחר בדיקה, נחה דעתו של המשיב לגבי עניין זה. חרף זאת, בקשתו להתאזרח סורבה מן הטעם שהעותר לא עמד, אליבא דמשיב, בתנאי הקבוע בסעיף 5(א)(2) לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952 (להלן - חוק האזרחות), שכן לפי טענת המשיב העותר לא נמצא בישראל פרק זמן של "3 מתוך 4 שנים אחרונות ומתוך זה השנתיים הסמוכות להתאזרחות באופן רצוף" (ראו מכתבו של המשיב מיום 21.02.01 שצורף כנספח 6 לעתירה). בעקבות זאת הגיש העותר עתירה לבג"ץ (מס' 3051/01), ובדיון שנערך ביום 30.01.02 נקבע כי המשיב יבדוק "את נסיבות העדרו מהארץ של העותר, את הקשר שלו עם מקום עבודה קבוע וישקול נתונים אלה, לצורך חישוב תקופת העדרו מהארץ לקבלת אזרחות". לאחר שנערכו בירורים נוספים מטעם המשיב, הסכים הוא להעניק לעותר אזרחות, וביום 07.04.03 הורה בג"ץ כי ההחלטה להעניק את האזרחות תיכנס לתוקף מתום סיום העיצומים במשרד הפנים. נוכח האמור, טוען העותר, כי החלטת המשיב שלא להאריך את תוקף דרכונו היא מפתיעה, בלתי מובנת ובלתי סבירה, זאת בשים לב לכך כי ההחלטה ניתנה לאחר ששאלת מרכז חייו של העותר, ואף "שהותו" בישראל פרק זמן כזה או אחר, הוכרעה זה מכבר במסגרת הבג"ץ הנזכר לעיל, ומשום שמאז לא חל כל שינוי בנסיבות חייו. כך, ראשית, שאלת מרכז חייו של העותר כבר הועלתה על-ידי המשיב בעבר אך לאחר בדיקה נמצא כי אין בה ממש. שנית, במסגרת ההליך בבג"ץ נקבע כי הוא עמד אף בדרישה מחמירה יותר, המעוגנת בחוק האזרחות, שעניינה דרישה לשהות פיזית בישראל בפרק הזמן שנקבע בסעיף 5(א)(2) בחוק האזרחות. הגם שהעותר לא נמצא פיזית בישראל, נקבע כי הוא עמד בדרישה. לשיטת העותר, את הדרישה להשתקעות בישראל אין לבחון רק באמצעות נוכחות פיזית בארץ, ויש להתייחס לעותר באותו אופן בו מתייחסים ליורדי ים או אנשי עסקים, אשר חרף היעדרותם מארצם נחשבים כמי שגרים בבתיהם. העותר מוסיף וטוען כי דרישת ההשתקעות הקבועה בסעיף 4 לחוק הדרכונים לא ביקשה למדוד השתקעות רק על-פי נוכחות פיזית בארץ. לטענתו, הוא אכן השתקע בארץ ומרכז חייו אכן בישראל. העותר ממשיך וטוען, כי החלטת המשיב אינה מידתית. זאת משום שסעיף 4 לחוק הדרכונים מאפשר ליתן לעותר דרכון לתקופה קצרה מ-10 שנים, אולם המשיב החליט ליתן לעותר תעודת מעבר - האפשרות המחמירה ביותר הקיימת בחוק. עוד טוען העותר כי ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות. זאת משום שהחלטה שלא להאריך את תוקף דרכונו כמוה כביטול דרכונו, סמכות הנתונה לשר הפנים בלבד. העותר מוסיף וטוען, כי ההחלטה בענייננו התקבלה מבלי שנערך לו שימוע ומבלי שניתנה לו ההזדמנות להציג ראיות ולטעון את טענותיו. מנגד טוען המשיב, כי העותר אינו זכאי לדרכון ישראלי משום שלא השתקע בישראל. זאת שכן מאז שהתאזרח, לפני למעלה מ-10 שנים ועד היום, שהה בישראל, שלא ברציפות, תקופה מצטברת של שנה, עשרה חודשים ו-12 יום בלבד. לשיטת המשיב, הואיל ומרכז חייו של העותר אינו בישראל, ההחלטה לפיה הוא אינו זכאי לקבל דרכון ישראלי היא החלטה סבירה וראויה, שהתקבלה בהתאם לדין ולנהלים. בהקשר זה מפנה המשיב לסעיף 4(א) לחוק הדרכונים ולפסק דין שנתתי בעת"מ (י-ם) 8393/08 עבד אלכרים בעירת נ' משרד הפנים (03.08.09, להלן - עניין אלכרים), במסגרתו עמדתי על השונות בין אזרחים שהשתקעו בישראל, לבין אזרחים שלא השתקעו בה, כשוני רלוונטי לעניין מתן דרכון. המשיב טוען כי הותרת שיקול הדעת בהענקת דרכון או בהארכת תוקפו בידי שר הפנים, נבעה, בין היתר, מן המשמעויות המקומיות והבינלאומיות המיוחסות לאזרח ישראלי המסתובב בעולם עם דרכונו הישראלי. בהיבט המקומי נועד שיקול הדעת למנוע ניצול לרעה של מעמד האזרחות באופן בו פרטים פועלים לקבל אזרחות אך לשם השגת דרכון ישראלי מבלי שהם מעוניינים בשמירה על זיקה ממשית לישראל, כמתחייב ממעמד האזרחות. בהיבט הבינלאומי, מתן דרכון למי שאינו מקיים זיקה ממשית לישראל עשוי לפגוע באמון ובהסכמים הדדיים הקיימים בין מדינות שונות לבין ישראל, המאפשרים לאדם המחזיק דרכון ישראלי להיכנס לאותן מדינות ללא צורך בקבלת אשרה מראש. לבסוף טוען המשיב כי בענייננו לא נפל כל פגם מינהלי המצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, על רקע כל החומר שלפניי, באתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל. השאלה הצריכה לפנים היא, האם החלטת המשיב שלא להאריך את תוקף דרכונו של עותר היא החלטה סבירה שהתקבלה כדין. כדי להכריע בה יש לפנות לנסיבות על בסיסן התקבלה ההחלטה האמורה, ובכללן הנתונים בגינם קבע המשיב כי העותר לא השתקע בישראל, ולפיכך אין להאריך את תוקף דרכונו. טרם אדרש לנימוקי ההכרעה, אעמוד בקצרה על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לדיון. סעיף 2(א) לחוק הדרכונים קובע כי "דרכון יינתן לאזרח ישראלי לפי בקשתו". עם זאת, לפי סעיף 6(1) לחוק "השר רשאי, לפי שיקול דעתו - לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר, ולסרב להאריכם". רואים אנו כי נקודת המוצא של החוק היא שהענקת דרכון (או תעודת מעבר) "אינה בגדר זכות הנובעת מניה וביה מן האזרחות" (עע"מ 4351/11 זוטוב נ' שר הפנים (13.01.13) להלן - עניין זוטוב). סעיף 4 לחוק הדרכונים, שהוסף בשנת 2002 (במסגרת חוק הדרכונים (תיקון מס' 5), התשס"ב-2002), קובע כי לצד הכלל הרגיל של הענקת דרכון לתקופה של עשר שנים רשאי שר הפנים להעניק דרכון לתקופה קצרה יותר או תעודת מעבר ל"אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל". הוראה זו נחקקה "לרקעה של בעיה שהתגלתה כבר בשלב מוקדם יחסית של הפעלת החוק, והיא שימוש בדרכונים ישראלים על-ידי מי שמימשו את זכותם לקבל אזרחות ישראלית מכוח שבות, אך למעשה זיקתם לישראל היא פורמאלית בלבד, כך שהביטוי העיקרי ואף היחיד לה הוא השימוש בדרכון ישראלי" (עניין זוטוב, פסקה 8). פסקי דין שניתנו בנושא לאורך השנים חזרו ואישרו, בעיקרם, כי שר הפנים אכן מוסמך להימנע מלתת או להאריך דרכון לאדם המחזיק באזרחות ישראלית, אך אינו מקיים זיקה של ממש לישראל, וכי מדיניות של אי-הענקת דרכונים לאזרחים שאינם מקיימים זיקה כאמור היא מדיניות סבירה (ראו למשל בג"ץ 3282/98 לוצ'נסקי נ' שר הפנים (14.03.99, להלן - עניין לוצ'נסקי) וכן עניין זוטוב). כדי ליישם את שיקול הדעת הנתון לשר הפנים נקבע, בין היתר, נוהל הטיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון למי שהתאזרח (מספר 3.3.0005, להלן - הנוהל), בו צוין כי הגבלת הדרכון למי שאינו משתקע בישראל מתייחסת לעולים חדשים ומתאזרחים בתוך חמש שנים ומעלה מיום רכישת האזרחות הישראלית. כן נקבע בסעיף 6 כי ענייננו של הנוהל "למנוע מקרים של מי שמבקש להתאזרח רק על-מנת לקבל דרכון ישראלי וללא כוונה להשתקע בישראל לאחר קבלת הדרכון". בסעיף ג.4.1 לנוהל, המסדיר את אופן הטיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון למתאזרח שחלפו חמש שנים מיום התאזרחותו (כמו העותר), נקבע כי "מקבל הבקשה יבדוק את תקופת השתקעותו של המבקש בישראל מיום שהתאזרח ועד למועד הגשת הבקשה, בתיק אדם במערכת אביב...". בנוהל לא פורטו קריטריונים מדויקים לבחינת שאלת ההשתקעות אלא נקבע בו, בסעיף ג.4.1.1, כי "נמצא כי רוב הזמן שוהה בישראל ונראה כי אכן השתקע בישראל, ניתן לאשר למבקש הארכת תוקף דרכון רגיל עד לעשר שנים". לעומת זאת, סעיף ג.4.1.2 לנוהל קבע כי "נמצא כי רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל, אלא רוב זמנו שוהה בחו"ל, אין לאשר הארכת תוקף הדרכון אלא יש לנפק תעודת מעבר...". ובחזרה לענייננו. אין חולק כי העותר שהה בישראל, החל ממועד התאזרחותו ועד למועד הגשת העתירה, תקופה מצטברת של שנה, עשרה חודשים ו-12 ימים בלבד, ועל בסיס נתונים אלה (ודומה כי על בסיסם בלבד) התקבלה ההחלטה שלא להאריך את דרכונו משום ש"מרכז חייו אינו בישראל". כאמור, סעיף 4(א) לחוק הדרכונים קובע כי שר הפנים רשאי ליתן דרכון לתקופה קצרה מעשר שנים, או תעודת מעבר, לאזרח ישראלי שלא השתקע בישראל, ואילו הנוהל העוסק בהארכת דרכון קבע דרישה שלשונה "נמצא כי רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל, אלא רוב זמנו שוהה בחו"ל". עם זאת, נהלים אינם חזות הכל, אלא הוראות כלליות שנועדו, בין היתר, לאפשר לגוף המינהלי להפעיל את סמכותו בקלות, במהירות ותוך אחידות ושוויוניות. אף מקום בו קיים נוהל, אין משמעות הדבר כי אין עוד צורך להפעיל שיקול דעת ולבחון את המקרה על נסיבותיו הפרטניות. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דבריה של כב' סגן הנשיא, השופטת רובינשטיין, בעת"מ (ת-א) 43576-02-10 פאל נ' מדינת ישראל (06.12.11), שעסקה בהחלטת משרד הפנים לבטל דרכון של מתאזרח בנימוק של העדר השתקעות בארץ: לא מצאתי כי במקרה שלפני הופעל שיקול הדעת כנדרש ונלקחו בחשבון כל נסיבותיו של העותר ומכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו ולפיכך ההחלטה אינה מצויה בגדרי מתחם הסבירות והיא פוגעת בזכויות העותר במידה העולה על הנדרש. כך גם בענייננו. משך השהות בישראל הוא אמנם נתון חשוב, ו"אין לכחד כי שאלת משך השהייה בפועל בישראל היא שאלת המפתח בבחינת השתקעותו של אדם בה" (ראו בעניין זה פסק דינו של כב' השופט סולברג בעת"מ 57854-10-10 זוטוב נ' משרד הפנים, 06.05.11). ברם, משך השהייה בישראל אינו הנתון היחיד שיש להתחשב בו, וכדי לקבוע האם אדם השתקע בישראל יש לבחון גם עובדות נוספות כגון "הימצאות קרובי משפחה בישראל ורמת הקשר עמם, הימצאות נכסים בישראל, הסיבה לעזיבת הארץ, ועוד כהנה וכהנה עניינים שראוי ליתן עליהם את הדעת". (שם, בפסקה 11). במקרה דנן, לאחר פטירת אשתו הראשונה, העותר נישא מחדש (ביום 24.03.13) לאזרחית ישראלית המתגוררת באום אל-פאחם. בגין עבודתו רכשה עבורו החברה בה הוא מועסק פוליסה לביטוח חיים בישראל. העותר מקפיד על תשלומי ביטוח לאומי על אף שהותו בחו"ל, הוא בעל רישיון נהיגה ישראלי, והוא בעל חשבון בנק בבנק ערבי-ישראלי. במסגרת עבודתו הסדירו לו מעבידיו ביטוח בריאות של "כללית". לעותר אין תושבות קבע או אזרחות ממדינה אחרת מלבד ישראל. הבית בו מתגורר העותר באום אל פאחם רשום על שמו (ועל שם אשתו המנוחה). יתר על כן, וכפי שכבר הוזכר לעיל, שהותו של העותר בחו"ל נעשית לצרכי עבודה, כאשר העותר מועסק בחברה בבעלות ישראלית. העותר אף תמך את הנתונים העובדתיים שנפרשו בעתירה במסמכים, ואלה לא רק שלא נסתרו על-ידי המשיב אלא שאף לא ניתן להם כל משקל בהחלטתו (ראו והשוו לפסק דינו של חברי, כב' השופט מרזל בעת"מ (י-ם) 33307-12-11‏ ‏ גנדלמן נ' מדינת ישראל משרד הפנים (05.07.12)). הלכה למעשה, העותר לא העתיק את מרכז חייו לחו"ל, משפחתו אינה מתגוררת שם, והסיבה לשהיותיו של העותר בחו"ל אינן למטרת השתקעות במדינה אחרת וניתוק הקשרים עם ישראל, אלא למטרות פרנסה בלבד. העותר אמנם נמצא מרבית זמנו בניגריה, אך זאת, כאמור, לצרכי עבודה. לפיכך אין הוא שונה הוא מאיש עסקים אשר מרכז חייו נותר בארץ בעוד שמקור פרנסתו מחוצה לה. לאור כל האמור, ובנסיבות העניין, סבורני כי מכלול הזיקות של העותר לישראל מלמדות על השתקעותו בה, חרף שהותו הרבה בניגריה לצרכי פרנסה. חיזוק נוסף למסקנתי, מוצא אני בכך כי לא חל כל שינוי בין נסיבות חייו של העותר עובר לקבלת האזרחות לבין הנסיבות הנוכחיות. זאת אני למד מעיון בפלט הכניסות והיציאות של העותר לישראל (שצורף כנספח ח' לתגובה המקדמית לעתירה), ממנו ניתן להיווכח כי בכל הקשור לפרקי הזמן בהם הוא שוהה בחו"ל ובארץ לא חל שינוי משמעותי מאז ועד היום. אמנם, כבר נקבע בפסיקה כי אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון (ראו עניין לוצ'נסקי ועת"מ (י-ם) 9050/08 הראל נ' שר הפנים (25.06.09)). ברם, לנוכח העובדה שאין שינוי בנתונים שעל בסיסם ניתנה האזרחות בכל הנוגע להשתקעות בארץ, הרי שאין להסיק מסקנה שונה בשאלת בשאלת ההשתקעות, רק משום ששם היה מדובר באזרחות וכאן בדרכון. בשולי הדברים אעיר כי החשש בעטיו נחקק סעיף 4 לחוק הדרכונים - מקרים בהם מי שמבקש להתאזרח עושה כן רק כדי לקבל דרכון ישראלי וללא כוונה להשתקע בישראל לאחר קבלתו - אינו מתקיים בעניינו. זאת הן משום שהעותר התגורר בישראל ואף היה בעל מעמד של תושב קבע, עוד לפני שבקשתו לאזרחות ישראלית אושרה, והן משום שלא חל כל שינוי במתכונת יציאותיו וכניסותיו של העותר לארץ לפני ואחרי קבלת האזרחות. מכאן, שאין מדובר במצב בו העותר שהה בישראל תקופה ארוכה טרם קבלת האזרחות, ולאחר קבלתה "הסתלק" מן הארץ, דבר העשוי להקים חזקה כי כל רצונו היה לשים ידיו על הדרכון הנכסף. לכל האמור יש להוסיף גם את האופן בו התקבלה ההחלטה בענייננו של העותר. יסוד מוסד הוא במשפטנו כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דבריו (ראו עניין אלכרים וההפניות שם). בענייננו, ההחלטה ליתן לעותר תעודת מעבר (ולא להאריך את תקופת תוקף דרכונו) פוגעת בחירות התנועה של העותר, שציין, בהסתמך על ניסיונו האישי, כי שימוש בתעודת מעבר מערים קשיים רבים ומסרבל את הליך המעבר בין המדינות. בא כוח המשיב הציע בדיון בעתירה כי דרכונו של העותר יוארך בשנה, וככל שהעותר יגיש בקשה חדשה יערך לו שימוע במסגרתו ישמעו כל טענותיו. בא כוח העותר התנגד לכך. שקלתי האם הדרך אותה הציע ב"כ המשיב היא הדרך בה יש לילך, אך מצאתי כי בנסיבות העניין אין להחזיר את עניינו של העותר לרשות לצורך עריכת שימוע. ראשית, העותר מיצה את כל ההליכים מול הרשות עובר להגשת העתירה, לרבות הגשת ערעור לגורם המוסמך אצל המשיב. אין כל סיבה לגזור עליו לנהל הליך נוסף מול הרשות. שנית, דרך המלך במשפט המנהלי היא עריכת שימוע עובר לקבלת ההחלטה, ולא לאחר שזו התקבלה (בג"ץ 7289/11 ‏קרייזי וואו בולז בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר (09.05.12)). עם זאת, הפרת חובת השימוע אינה בהכרח מבטלת את ההחלטה מעיקרה, והדברים תלויים בנסיבות המקרה ובשאלה האם ההפרה גרמה לעוול (ראו בג"ץ 3486/94 מסאלחה נ' ועדת התכנון והבניה (6.11.94); בג"ץ 4726/07 סלאמה נ' שר הפנים (19.1.09)). ואכן, בעניין אלכרים, בו היו נסיבות שונות מהנסיבות שבפניי, סברתי כי יש מקום להחזיר את עניינו של העותר שם לשימוע בפני הרשות. דבר זה מביא אותי לטעם השלישי והעיקרי העומד בבסיס החלטתי והוא, כאמור לעיל, כי העותר אכן השתקע בישראל. ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה רק על בסיס כניסותיו ויציאותיו מן הארץ, תוך התעלמות "מההיסטוריה" של התנהלות מול הרשות בעניין בקשתו להתאזרח, ומנסיבות חייו הנוכחיות, והוא על-אף שנתונים אלה היו בפני הרשות הן בשלב שלפני הגשת העתירה (שכן אלה נפרשו על-ידי העותר במסגרת הערר שהגיש) והן בשלב של הדיון בבקשה לצו ביניים, שם התנגד המשיב לאפשר את הארכת תוקף דרכונו של העותר, אף לזמן קצר (ראו החלטתי מיום 13.06.13 שניתנה בבקשה בצו הביניים). כללו של דבר: העתירה מתקבלת. החלטת המשיב מיום 23.05.13 מבוטלת בזה. דרכונו של העותר יוארך ב-10 שנים, החל ממועד פקיעתו המקורי (11.08.13). המשיב ישא בהוצאות העותר בסך של 10,000 ש"ח. משרד הפניםדרכון