ביום 24/06/07 התקבלה החלטת ממשלה מס' 1855 בדבר עידוד התייעלות במשק הייצור והשיווק בענף ביצי המאכל. ההחלטה קבעה סיוע במענקים לעידוד השקעות הון בענף ביצי המאכל, בהוצאת הלולים ממרכזי היישובים לאתרים שייקבעו ו/או בפעולות אחרות שתיקבענה על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, וזאת לשם התייעלות במשק הייצור והשיווק תוך הפנמת יתרונות לגודל, שמירה על איכות הסביבה, שיפור התנאים התברואתיים והווטרינריים ושיפור תנאי אחסון הביצים בלולים (ראה התכנית המנחה להסדרת לולים במסגרת הרפורמה נספח ה' לעתירה). ג. למימוש הרפורמה הארצית של הממשלה, יצאה תוכנית מס' ג/19733 (להלן: "התוכנית") אשר ייעדה שלושה מתחמים להקמת שלוש חוות לולי הטלה של עופות, כאשר המושב נמנה עם 24 המושבים הנכללים ברפורמה. ד. ביום 10/07/12 אושרה התוכנית על ידי וועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה (להלן: "הולנת"ע"). ה. בסיום הדיון, הולנת"ע אישרה את איתור שלוש חוות ההטלה בתוכנית. ו. לאחר הפקדת התוכנית, הגישו העותרים התנגדות לתוכנית. בהתנגדות טענו, כי החוות יגרמו למפגעים גדולים של זבל, רעש, אבק תערובת, ריחות רעים וכמות גדולה של זבובים. עוד הוסיפו כי החווה בתוכנית המוצעת, מוקמה כמאה מטר בלבד מביתם ועל גבי מטע זיתים המשמש לפרנסתם. ז. וועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית (להלן: "וועדת המשנה"), שמעה את העותרים וקיבלה חלק מההתנגדויות במובן זה, שהחווה הקרובה לעותרים תיבנה רק לאחר בניית שתי החוות האחרות על פי התוכנית. עם זאת, קבעה וועדת המשנה כי המרחק בין מבנה העותרים לבין החווה המתוכננת, עומד בכל הדרישות שנקבעו על ידי משרד החקלאות ואיכות הסביבה, אשר לטעת העותרים בדבר המפגעים השונים, דחתה וועדת המשנה טענות אלו בטענה כי ברפורמה יבנו לולים מבוקרים אשר אינם מייצרים מפגעים אלה. אשר לטענה בדבר הקמת החווה על מטעי הזיתים של העותרים, קבעה וועדת המשנה כי נושא הפיצוי ייבחן בשלב הקמת החווה בפועל, כאשר משרד החקלאות אישר מנגנון מעין זה. נוכח כל האמור, החליטה וועדת המשנה על אישור התוכנית, בכפוף לתנאים האמורים (ראו נספח 3 לכתב התשובה לעתירה). ח. העותרים לא השלימו עם החלטת וועדת המשנה ופנו למשיב 2 בבקשת רשות ערעור על החלטת וועדת המשנה וזאת למועצה הארצית. לאחר שבחן המשיב 2 את טענות העותרים, הגיע למסקנה כי העותרים לא הצביעו על עילה משפטית כלשהי אשר מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו נספח 3 לכתב התשובה לעתירה). נוכח האמור, דחה את הבקשה ומכאן העתירה בפניי. טענות הצדדים בתמצית: טענות העותרים: א. על פי התוכנית, עומדים להיבנות 3 חוות לולים, והתנגדות העותרים מתייחסת אך ורק לאחת מהן - חווה 210. על פי החלטת וועדת המשנה, מרחקה של חווה 210 מבית העותרים עומד על כ- 161 מטרים ובמקומות מסויימים עומד אף על 130 מטרים. ב. העותרים הפנו לטיעוניהם בפני וועדת המשנה, שם הרחיבו העותר 2 ובא כוחו את דבריהם לעניין מחלות הריאה, לרבות מחלת האסטמה ממנה סובלים בנו ואחיינו של העותר 2, ואף במהלך הדיון הצביע נציג העותרים על אתר חלופי הנמצא במרחק של 500 מטר מהמושב ולא 2 - 3 ק"מ כפי שנרשם בפרוטוקול, לטענתו איתור זה עומד בכל התנאים שהציגו המתכננים. ג. שגה המשיב 2 כאשר נימק את דחיית הבקשה בכך שמדובר בבעיה אישית ופרטנית של העותרים. לשיטת העותרים, המדובר בטענות מהותיות, עקרוניות ורחבות היקף הן לעניין חוסר הסבירות הקיצוני הכללי שבקביעת המרחק המינימלי של 50 מטרים בין בתי התושבים לבין החזית "הנקייה" של חוות הלולים במסגרת הרפורמה, לעומת המרחק המינימלי הקבוע ברפורמה של 300 מטרים מחווה לחווה, והן לעניין חוסר הקביעה בתוכנית חריגים ומקרים מיוחדים שבהם לא יהיה די במרחק מזערי של 50 מטר ואף לא 200 מטרים, כאשר בבתי אותם תושבים מצויים אנשים הסובלים ממחלות ריאה ודרכי הנשימה לרבות אסטמה. ד. העותרים הן בעתירה גופה והן בטיעוניהם בעל פה, טענו באריכות לעניין השגגה שנפלה בפרוטוקול הדיון של וועדת המשנה, כאשר חלק ניכר מטענותיהם לא נרשם בפרוטוקול, הם הדגישו במיוחד כי בעיית מחלות דרכי הנשימה של העותרת מס' 1 ושל בנו של העותר מס' 2 וכן הטענות בדבר האיתור החלופי הסמוך בהרבה מזה שנרשם בהחלטה, כל אלה לא הוזכרו כלל וכלל בפרוטוקול, והמשיב מס' 2 לא התייחס בהחלטתו לעניינים אלה ולשאלות הבריאותיות והמנהליות החשובות שהוצבו בפניו. ה. לכל אורך התהליך התכנוני, אף אחד לא בחן את מטרות הרפורמה "מניעת החשש לפגיעה בבריאות הציבור", האם התוכנית בפועל עומדת במטרות אלו? ו. לטענת העותרים, השיקולים של בריאות הציבור, הוא פגם חמור אשר מחייב את קבלת העתירה. טענות המשיבים: א. דין העתירה להידחות, כאשר לא נפל בה כל פגם, וממילא לא פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטה. ההחלטה סבירה ותואמת את ההלכה הרווחת בכל הנוגע למתן רשות ערעור למועצה הארצית. ב. המרחק שנקבע בתוכנית, תואם ואף עולה פי שלוש מהדרישה למרחק של 50 מטרים בין לול לבין בית התובעים שנקבעה בהנחיות הסביבתיות לגידול בעלי כנף בתנאי מסברת לרישיון עסק והיתר בנייה משנת 2008 ואומצה בוועדת ההיגוי לקראת הרפורמה, מרחקים אלה אושרו על ידי הולנת"ע ואף וועדת המשנה שמעה את התנגדויותיהם של העותרים, ומייד לאחר מכן התקבלה החלטה על פיה נתקבלו חלק מטענותיהם. ג. החלטת וועדת המשנה נתקבלה נוכח חוות הדעת של משרד הבריאות והגנת הסביבה, אשר בחנו את התוכנית עוד בטרם הפקדתה, ובשים לב לכך שהחווה הקרובה ביותר לבית המגורים של העותרים מצויה במרחק העולה פי שלושה מהמרחק המזערי אשר נקבע. ד. רצון העותרים להרחיק את החווה מהיישוב, עומדת בניגוד מוחלט למדיניות התכנון הארצית ולהחלטת הולנת"ע בדבר הצורך בהקמתן קרוב ככל האפשר לשטח בנוי ולא לפתוח בשטחים פתוחים בלתי מופרים. ה. האישור למתן ערר למועצה הארצית יינתן במקרים חריגים שמצדיקים את מתן האישור. המקרה הנדון הינו מקרה ספציפי שאין לו כל השלכות רוחב, על כן ובהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, לא נמצא כל טעם או צידוק או נימוק ליתן רשות לערור לפני המועצה הארצית. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי דינה של העתירה להידחות. להלן נימוקיי; כידוע, עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל בגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449: "כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין). התערבותו של בית המשפט בהחלטה המנהלית תהיה אף מצומצמת יותר, עת עסקינן בהחלטה מנהלית של רשויות התכנון, אשר ניתנה לאחר שיקול דעת. לעניין זה נקבע ביתר בעת"מ 1284/01 עזבון המנוח חיים קלמן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון,: בשורת פסקי דין נקבע העיקרון לפיו, בית המשפט לעניינים מינהליים לא ימיר שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו שלו. וכן בית המשפט אינו מומחה בענייני תכנון ובניה ואין הוא מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת וועדות התכנון. התערבות בשיקול דעת הרשויות תיעשה במשורה ותוגבל אך למקרים של חוסר סבירות קיצונית ומהותית של ההחלטה המינהלית, היורדת לשורשם של דברים, כמו גם למקרים בהם חרגה הרשות מסמכותה. כב' השופט ברק (כתוארו אז) עמד על כך בהרחבה: "כדי שסטייה מסטנדרט ההתנהגות המקובל של רשות מנהלית סבירה תביא לביטול המעשה המנהלי, יש צורך בסטייה מהותית, היורדת לשורש הענין". וכפי שנקבע על ידי כב' השופט אלון (בג"צ 558/79, 572בעמ' 429): "...בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעת המסור לרשות מינהלית ולא ישים עצמו במקומה של רשות זו אלא אם כן חוסר הסבירות יורד לשורש של ענין וקרוב לוודאי הוא כי על פי מידה נכונה של סבירות לא יכולה היתה הרשות להגיע להחלטה מעין זו". וכך קבע בית המשפט בעת"מ 75/97: "התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשויות התכנון היא מצומצמת ביותר. מידת הצמצום נתבעת מן ההנחה המקדימה של תקינות פעולת הרשות ומעילות ההתערבות שעיקרן גילוי שחיתות וסכלות בפעולת הרשות". הלכה פסוקה היא, אם כן, כי בית המשפט המנהלי אינו יושב כ"טריבונל עליון לתכנון" והתערבותו תיעשה אך במקרים חריגים. עוד ראה לענין זה: בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441; ע"מ 12/97 פלבר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח' , דינים מחוזי לב(2) 620". לפיכך ועל מנת לזכות בסעד המבוקש של ביטול ההחלטה המנהלית, על העותר יהיה להוכיח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 678). בענייננו, לא מצאתי כי העותרים עמדו בדרישה האמורה ולא הצביעו על פגם מינהלי שיהיה בו לבטל את ההחלטה המינהלית. אבהיר כבר עתה כי העותרים תוקפים במסגרת העתירה את החלטת יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (המשיב מס' 2) שלא לתת להם רשות ערר למועצה הארצית בלבד. סעיף 10 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק") קובע, כי כל מי שזכאי להגיש ערר למועצה הארצית חייב לקבל רשות לכך מאת היו"ר של הוועדה המחוזית, המדובר ברשות ולא בזכות. בהקשר זה מקובלת עליי עמדת המשיבים אשר לפיה כי מאחר והמדובר ברשות ואין להעניקה באופן גורף אלא במקרים מיוחדים המצדיקים את מתן האישור, יש לפרש על דרך הצמצום את הסמכות ליתן רשות למועצה הארצית. פרשנות זו מתיישבת עם ייעודה של המועצה הארצית, בהיותה מוסד התכנון העליון במדינה שתפקידיה ומומחיותה, בין היתר, להתקין תוכניות מתאר ארציות המתייחסות לשטח המדינה כולה, להכריע במחלוקות שמצריכות ראיה כלל ארצית, וכן קביעת מדיניות תכנונית כלל ארצית, וייעוץ לממשלה בכל הנוגע לקו הכללי של יישום החוק. מתוקף תפקיד זה של המועצה, אין זה ראוי ומוצדק שהמועצה הארצית תידרש לבחון כל תוכנית שנדונה בפני הוועדה המחוזית, אין זה נכון והגיוני להעמיס על המועצה את תפקידי הוועדות המחוזיות, ויש להתיר את מתן הרשות למועצה הארצית רק בעניינים בעלי השלכה כלל ארצית או בנושאים הנוגעים למדיניות תכנונית רחבה, או לנושאים בעלי רגישות ציבורית או המצויים במחלוקת ציבורית (ראה בהקשר זה עע"ם 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד נז(2) 882). בענייננו, מעיון בהחלטת המשיב 2 עולה, כי הוא סקר וחזר על מכלול טענות העותרים ובסופו של יום הוא דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו: "התנגדות המבקשים לתוכנית ובקשתם לערור לפני המועצה הארצית אינם מגלים עילה משפטית מוכרת בדין למתן רשות לערור. הבקשה אינה מגלה שאלה תכנונית או משפטית מוקשות או בעלות היבטים כלל אזוריים או השלכות נרחבות, אזוריות או ארציות אשר מצדיקות מתן רשות ערר לפני המועצה הארית לתכנון ובנייה." הנני שותף לקביעותיו של המשיב 2. התנגדותם של העותרים בעיקר מתייחסת למטרדים העלולים להיגרם להם מהחווה 210 ובדיקת חלופות להעתקת החווה הנדונה למקומות מרוחקים יותר מבית מגוריהם. המדובר בעניינים פרטיים של העותרים. טענות אלה אינן מעלות שאלות תכנוניות, ציבוריות או משפטיות או בעלי השלכות נרחבות, אזוריות או ארציות, על כן אינן מצדיקות מתן רשות ערר בפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה. לעניין טענות העותרים בנוגע למחלות הריאה לרבות מחלת האסטמה ממנה סובלים בנו ואחיינו של העותר מס' 2, לדידם של העותרים בתוכנית בה נקבע אותו מרחק מינימלי של 50 מטר מבית המגורים, לא נלקח בחשבון חריג אפשרי של אנשים חולים בדרכי נשימה. עוד טוענים, כי מכיני התוכנית לא נועצו במומחים בתחום הרפואה, לכן הדבר חורג מעניינם הפרטי של העותרים אלא בעל השפעה לכלל תושבי 24 מושבים עליהם חלה התוכנית. אין בידיי לקבל טענה זו. ראשית כל, באשר לטענת העותרים למחלת האסטמה שנגרמה לבני משפחתם, טענה זו נטענה בעלמא ללא כל תימוכין. העותרים לא הניחו לפתחו של בית המשפט ראיה או חוות דעת רפואית כלשהי אשר יש בה כדי להצביע על קשר סיבתי כלשהו בין מחלת בני משפחת העותרים לבין המצאות הלולים או החוות בסמוך לבית מגוריהם. זאת ועוד מעיון במסמכי התשובה של המשיבים עולה, כי לקראת הדיון בהתנגדויות של העותרים, הגיש צוות התכנון שבראשו עומדת חברת ת.י.ק פרויקטים שזכתה במכרז של משרד החקלאות, לקבלת שירותי ייעוץ מקצועי והכנת תוכניות להסדרת לולים במסגרת הרפורמה בענף ההטלה את התנגדותו לטענות שהעלו העותרים (ראה נספח 2 לתשובה) בו ציין, בין היתר, כי: "תהליך בחינת האיחורים לווה ע"י ועדת היגוי בינמשרדית ברשות ראש מנהל התכנון, שקבעה כללים סטטוטוריים למיקום חוות ההטלה, וכן ע"י ועדת היגוי בלשכת התכנון המחוזית (ולנת"ע מחוזית) בראשות מתכנן המחוז, אשר אישרה את מיקומי החוות הסופיים לקידום סטטוטורי". באשר למרחקים ציין צוות התכנון בהתנגדותו כי: "2) המרחק שנקבע ע"י ועדת ההיגוי בין מבנים בשימושים רגישים לצד הנקי של הלול הינו 50 מ'. התכנית מציעה מרחק הגדול ביותר מפי 3 מהמרחק המינימאלי הנדרש. 2.1) חלק ממטרות הרפורמה בענף ההטלה היא להסיר את המפגעים הקיימים כיום בלולים הנמצאים במרחק מטרים ספורים מבתי המגורים בכלל ומחלקה 9, 5. 2.2) מדובר בלולים מבוקרים ללא מפגעי רעש כאשר הזבל מפונה במסוע למכולה סגורה ולפיכך סיפור ניכר מהמצב הנוכחי. 2.3) באשר למפגעי ריח הנחיית המשרד להגנת הסביבה היא כי המרחק המינימאלי הנדרש מהצד "המלוכלך" של הלול אליו מתועל האוויר היוצא מהלול הינו 130 מ'. המרחק במתוכנן בתכנית הינו גדול יותר". באשר לטענת העותרים למפגעי זבל, רעש, ריח, זבובים וכו', ציין צוות התכנון כי: "חלק ממטרות הרפורמה הוא בניית לולים מבוקרים אשר אינם מייצרים מפגעים אלה הנגרמים הקיימים בלולים כיום". באשר לדרישת העותרים להעתיק את החווה למרחק של כ- 2 - 3 ק"מ מהיישוב, ציין צוות התכנון כי: "אחת מהנחיות התכנון העקרוניות לרפורמה, שקיבלנו ממנהל התכנון, הייתה לשמור על צמידות דופן ליישוב הקיים" . הוסיף צוות התכנון ובנה חלק מהקריטריונים לקביעת איחור לחוות לולים שכוללים צמידות דופן, מרחקי בטיחות משימושים רגישים, מרחקים וטרינריים בין חוות, טופוגרפיה, הימנעות מכניסה לשמורות טבע ועוד. מהתנגדות צוות התכנון עולה, כי טענותיהם של העותרים נבחנו על ידי כל הגורמים המקצועיים במשרדי החקלאות, הבריאות והגנת הסביבה, איתור המקומות והמרחקים להקמת חוות הלולים נקבעו על ידי מומחים אחראיים בתחומים ברשויות המדינה כאשר ברור ומובן מאליו כי על פי הרפורמה, חוות הלולים אשר יוקמו יופעלו על פי תנאים וסטנדרטיים גבוהים מהקיימים כיום בלולי ההטלה במושבים. לעניין טענות העותרים כי וועדת המשנה לא דנה בכל הטענות שהעלו וכן פרוטוקול הדיון של הוועדה מיום 07/03/13 אינו משקף נאמנה את מלוא טענות העותרים. ב"כ העותרים בטיעוניו בפניי הפנה לסעיף 48 (ד) לחוק התכנון והבנייה, על פיו הפרוטוקול חייב לשקף נאמנה את פרטי הדיון בפני הוועדה, עם זאת הודה ב"כ העותרים כי בדיון בפני הוועדה הרחיב את טיעוניו לעניין מחלות בני משפחת העותרים, אף אפשרו לאחיו של העותר, כפי שאני אפשרתי לו, להצביע על איתור חלופי במרחק של 500 מטר מגבול היישוב, והוועדה לא נתנה כל משקל לטענות אלה. גם טענות אלה אין לי אלא לדחותן. אכן סעיף 48 ד(ב) לחוק התכנון והבנייה קובע כי הפרוטוקול ישקף נאמנה את פרטי הדיון, מעיון בפרוטוקול הדיון של וועדת המשנה עולה כי לא צויינו חלק מטענות העותרים, כגון הטענה בדבר מחלת בני משפחת העותרים כפי שהעלה בפניי, והדבר מהווה פגם, עם זאת אין המדובר בפגם מהותי אשר יורד לשורש העניין שיש בו כדי לגרום לביטול הדיון שהתנהל בפני וועדת המשנה. לטעמי, המדובר בפגם טכני שהתרפא מאחר ומעיון בפרוט' הדיון של וועדת המשנה עולה, כי הוועדה נתנה את החלטתה מייד ובסמוך לשמיעת טענות העותרים כאשר טבעי הדבר שטענות העותרים עדיין טריים וטרם נשכחו. זאת ועוד, מעיון בהחלטת וועדת המשנה עולה, כי היא התייחסה במפורש לחלופות שהוצעו על ידי העותרים בזמן הדיון, והגיעה למסקנה כי האיתורים שהוצעו על ידי העותרים זהים לאלה שנבחנו על ידי צוות התכנון ונמצאו לא מתאימים. לסיכום, וועדת המשנה שמעה את העותרים וקיבלה חלק מטענותיהם במובן זה, שקבעה כי החווה מס' 210 הקרובים לבתי העותרים, תיבנה רק לאחר בניית שתי החוות האחרות על פי התוכנית. החלטת הוועדה נתקבלה לאחר שהונחו בפניה חוות דעת של משרדי הבריאות והגנת הסביבה, ואלה בחנו את התוכנית עוד בטרם הפקדתה ובהתחשב בעובדה כי החווה הקרובה ביותר לבית מגוריהם של העותרים מצויה במרחק העולה פי שלוש מהמרחק המזערי אשר נקבע. וועדת המשנה הדגישה את מטרת התוכנית שהינה לשפר את התנאים התברואתיים ולהקטין מפגעים ומטרדים הנובעים מהלולים הקיימים כיום במושב. יצויין עוד, כי מרחקי הבטיחות נבדקו ונקבעו על ידי מומחים אחראיים בתחומם ברשויות המדינה, מרחק זה נקבע ל- 50 מטר בלבד כפי שציינה וועדת המשנה, אולם בפועל נמצא המרחק פי שלוש ויותר של 161 מטר, ובמקומות מסויימים עומד על 130 מטרים. 3. סוף דבר, החלטת יו"ר וועדת המשנה עת דחתה את בקשת העותרים למתן רשות לערר בפני המועצה הארצית, הינה החלטה סבירה ומתיישבת עם הפסיקה הנוהגת לעניין מתן רשות ערר למועצה הארצית, לא נפל בהחלטה כל פגם אשר מצדיק התערבות ערכאה זו. טענות העותרים הינן טענות פרטניות ואינן מגלות עילה מוכרת בדין למתן רשות ערר. העתירה אינה מעלה שאלות תכנוניות ציבוריות או משפטיות מוקשות או בעלות היבטים כלל אזוריים או השלכות נרחבות - אזוריות או ארציות אשר מצדיקות מתן רשות ערר בפני המועצה הארצית. 4. בהינתן כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית העתירה. נוכח נסיבותיהם האישיות של העותרים, הנני מחייב אותם לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום מופחת של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק נכון להיום. הממשלהמיסים