עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר דחתה את בקשת של העותר לשחרור מוקדם. 2. העותר מרצה עונש מאסר ראשון למשך בן 3.5 שנים. בגין מעשים מגונים שביצע בנכד של אחיו שהיה בן 11-9.5 במספר הזדמנויות בין השנים 2002-2000 נושא תפ"ח 4869-04-08 (בימ"ש מחוזי מרכז). החלטת הועדה: 1. בפני הוועדה היו מונחים תיקו המנהלי של העותר, כתב האישום המתוקן, פסה"ד נשוא המאסר, דו"חות שב"ס , דו"חות גורמי הטיפול, חוו"ד וג"ע ומב"ן ועוד. 2. הועדה עמדה על נתוניו של העותר, הדגישה את הכחשתו את ביצוע העבירות וציינה שהוא בן 79 ומצבו הבריאותי סביר. 3. הוועדה כתבה שהעותר מתמיד בעמדתו שלא ביצע את העבירות וזאת למרות חלוף הזמן מהדיונים המשפטיים ולפיכך הוא לא נמצא בכל מסגרת טיפולית ומסוכנותו נקבעה ע"י וג"ע כמסוכנות נמוכה בינונית. 4. הוועדה ציינה כי לא כאן המקום להיכנס לעומקה של שאלת הטיפול בעברייני מין מכחישים, מאחר והיא התרשמה שקיימת מסוכנות של ממש בהתנהגותו של העותר. גם אם יוכח ללא צל של ספק כי טיפול בעברייני מין מכחישים יש בו כדי להפחית המסוכנות באופן משמעותי, עדיין מוטלת על הוועדה מכוח הוראות החוק לשקול את מסוכנותו של העותר בשלב זה, והיא שוכנעה כי שחרורו של העותר יש בו משום סכנה לציבור ובייחוד לקטינים העלולים להימצא במחיצתו. נימוקי העתירה: 1. העותר הוא בן 79, נשוי ואב ל-4 ילדים וסב לנכדים. אשתו עיוורת ונכה הזקוקה לו, מה גם שזה מאסרו הראשון. 2. העבירות בוצעו לפני כ- 13 שנה. העותר אמנם מכחיש את ביצוע העבירות אך אין לזקוף לחובתו את מאבקו להוכחת חפותו. 3. העותר מרצה את מאסרו באגף התורני, ללא הפרות משמעת או מידעים ולומד במדרשה מדי יום. 4. נוכח הכחשתו את ביצוע העבירות לא שולב העותר בהליך טיפולי כלשהו , שכן אין לשב"ס תכנית טיפולית למכחישי עבירה. 5. הוועדה סמכה קביעתה בעיקר על מסוכנותו של העותר, אך בהערכת המסוכנות שנערכה במשפטו נקבע: נמוכה לקורבנות מזדמנים ומסוכנותו לקורבנות זמינים נמוכה-בינונית. גם בחוו"ד מב"ן הוערכה מסוכנותו כנמוכה חרף הכחשתו ומב"ן קבע כי אין אינדיקציה לקיומה של סטייה מינית ולהערכתם רמת מסוכנותו נמוכה בינונית. 6. העותר, חרף מסוכנותו הנטענת, ניהל את משפטו כשהוא משוחרר בביתו ללא תנאים מגבילים וכך גם היה לאחר שנגזר דינו ועד למועד הדיון בערעור . 7. העותר לא יצא לחופשות נוכח התנגדות וג"ע למרות שמב"ן המליצו על חופשות של 12 שעות. 8. הוועדה כלל לא התייחסה לשאלת הטיפול בעברייני מין מכחישי עבירה, למרות שהמקרה הנוכחי הוא המקום לעסוק בחשיבות קבלת טיפול למכחישי עבירה ולא לעמוד על הצורך בריצוי מלוא המאסר. 9. העותר הציג תכנית שיקום הדוקה של ד"ר נמרוד שני, המיועדת למכחישי עבירה, אך הועדה לא נתנה דעתה לחשיבות התכנית , לעצם מטרתה בהפחתת המסוכנות הנטענת ובהיותה שלב ביניים מהותי לעותר. ד"ר שני ציין שמניסיונו הגישה העקיפה הננקטת בתכנית כזו מאפשרת ליצור הזדמנות לטפל במושגים כמו אמפתיה לקורבן ובגורמי סיכון לביצוע עבירות נוספות, מאפשרת יצירת מסגרת טיפולית מלווה במהלך השחרור ברישיון, והדבר מסייע להפחתת רצידיביזם המיני בטווח הארוך. הוועדה כלל לא התייחסה לעובדה שבתכנית הוצגו מספר נקודות שיכולות לסייע להצלחת הטיפול בעותר: טיפול ארוך טווח לכל אורך הרישיון בטיפול תחת פיקוח ועדת השחרורים. סיכויי הטיפול הם גבוהים ורמת המסוכנות המינית היא ברמות נמוכות יחסית. 10. עדיף לשחרר את העותר ברישיון תחת טיפול ופיקוח מאשר לשחרר אותו כעבריין מין שמעולם לא טופל וגם לא יטופל. 11. העותר שילם במלואו את הפיצוי שהושת עליו. 12. העותר הציג מכתב מכולל "עמותת שלהבת יהודה" בה מתחייב הרב לקבלו עם שחרורו למסגרת לימודים אינטנסיבית תחת פיקוח. 13. בטיעוניה בפנינו טענה ב"כ העותר שאין להתעלם מגילו המבוגר של העותר וחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים. העותר מחזיק בהכחשתו בכל מהלך מאסרו ובשל כך חייו קשים שכן הוא לא יוצא לחופשות. לטענתה, לא הוצע לעותר להשתלב בטיפול לעברייני מין מכחישים, למרות פניותיה לשלבו, ולכן עדיף לשחררו בתוכנית טיפולית לעבריניי מין מכחישים של ד"ר שני, שאינו גורם מפקח אלא מטפל בלבד. תגובת המדינה: 1. החלטת הוועדה סבירה, מבוססת על שיקולים ראויים ואין בה כל פגם שיצדיק התערבות . 2. הסיכון הצפוי משחרורו של העותר הינו שיקול בעל מעמד בכורה בין יתר השיקולים שעל הוועדה לשקול. 3. שחרורו של העותר יהווה סכנה ברורה לשלום הציבור בכלל ולציבור הקטינים בפרט וצדקה הוועדה עת ביססה החלטתה על עובדה זו. 4. מסוכנותו של העותר נלמדת מכלל הדו"חות הטיפוליים שהוגשו לעיון הוועדה, בעיקר מהערכת המסוכנות של מב"ן ממנה עולה שהעותר לא מגלה אמפתיה לקורבן העבירה, מבצע דבלואציה של הקרבן, עת מציג אותו כילד בעייתי, העותר מכחיש ביצוע העבירות, גישתו הגנתית מאוד, הוא לא שיתף פעולה עם הבדיקה ולא ניתן לשלול קיומה של סטייה מינית פדופילית. ההתרשמות הקלינית: לא מודע לגורמי הסיכון עבורו, סבור שאם ישוחרר אין מניעה כי ימשיך ללמד קטינים לקרת חגיגת בר המצווה שלהם. 5. העותר לא עבר כל טיפול עד היום, אינו מודע לגורמי הסיכון ומשפחתו אינה יכולה להוות עבורו גורם מלווה או מפקח ולכן מסוכנותו ברורה. 6. מסוכנותו נקבעה כ"בנונית -נמוכה" לקרבנות זמינים ונמוכה לקורבנות מזדמנים ולכן עניינו נכנס בגדר סעיף 12(ב) לחוק ולא ניתן לשחררו בלי שהתקיימו נימוקים שיצדיקו את שחרורו. 7. מסוכנותו של העותר נלמדת מחוו"ד הוועדה לגילוי עריות אשר ציינה כי הפגיעות בקורבן נעברו לאורך שנים, חלקן במקום ציבורי וחלקן חרף התנגדות הקרבן. העותר זוכה לתמיכה ממשפחתו לחיזוק עיוותי חשיבה ולכן וג"ע התנגדה ליציאת העותר לחופשות ולשחרורו המוקדם. 8. אין לקבל את הטענה שיש לזקוף לזכות העותר כי בעת ניהול משפטו היה מצוי בביתו ללא כל הגבלות, היות ואז הוא נהנה מחזקת החפות וכעת הינו אסיר מורשע. 9. העותר לא הרים את הנטל להוכיח כי אינו מסוכן שעה ששתי חוות דעת שונות הצביעו על מסוכנותו ושעה שלא עבר כל טיפול בכלא. לפיכך, החלטת הוועדה בדין יסודה ואין בעובדה שנמנעה מלבחון לעומק את הסוגיה של הטיפול בעברייני מין מכחישים כדי להוות פגם בהחלטתה. 10. ספק אם ניתן לומר כי עבריין מין המכחיש את ביצוע העבירות, שבשל כך לא עבר טיפול ייעודי לעברייני מין בכלא, עומד בנטל של ראוי לשחרור. 11. בעצם העובדה שהעותר לא שוקם כלל ולא עבר כל טיפול בכלא, גם אם הסיבה נעוצה בהעדר טיפול מתאים בכלא, יש כדי למנוע שחרורו שעה שנקבע שהינו עדין מסוכן. 12. העובדה שהגורם המטפל בתכנית הפרטית הינו גם הגורם המפקח, כשגורם זה מתפרנס ככל שהתכנית נמשכת, יוצרת קושי של ממש בקבלת התכנית הפרטית. 13. יש לדחות על הסף את הטענה כי עדיף שחרורו המוקדם של העותר תחת תכנית פרטית על פני שחרורו המלא ללא תכנית. היות והיא מנוגדת למושכלות יסוד לפיהן על העותר להוכיח שאינו מסוכן לציבור. 14. בהיותו של העותר מבוגר בן 79, אין כדי להפחית ממסוכנותו שכן הגיל אינו ממתן מסוכנות ומעריך המסוכנות ציין כי "במקרה זה יש לקחת פקטור הגיל כממתן מסוכנות בעירבון מוגבל וזאת משום שהנבדק פגע כבר בהיותו בגיל מבוגר". 15. במהלך הדיון בפנינו טענה ב"כ המשיב שהעבירות בוצעו ע"י העותר כלפי קטין זמין ועפ"י חוות דעתו של ד"ר שני וחוות דעת מב"ן ייתכן והעותר סובל מפדופיליה ומניצול הזדמנויות לבצע עבירות מין. לטענתה, בהסתמך על החלק החסוי של חוות דעת וג"ע, קיימת מסוכנות מצד העותר כלפי קטינים חסרי הגנה שעלולים ליפול ברשתו. דיון והכרעה 1. סעיפים 11 ו- 12 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק") שחלים על העותר, שביצע עבירת מין כלפי בן משפחה, קובעים כי לא ישוחרר על תנאי אלא לאחר קבלת חוות דעת מב"ן ווג"ע באשר למסוכנותו ובאם הוגשה חוות דעת שהוא מסוכן לציבור אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול, רשאית הוועדה שחרורו אם סברה מטעמים מיוחדים שיירשמו שניתן לשחררו מבלי שייגרם סיכון לציבור משחרורו. 2. עיון בחוות דעת וג"ע מיום 5.2.13 מעלה שהיא לא ממליצה להוציא את העותר לחופשות ולשחררו על תנאי לאור גורמים מגבירי סיכון שנמנים בסוף עמ' 3 לחוות הדעת ומאחר ומשפחתו לא יכולה להוות גורם מפקח ומלווה מאחר ואינה מקבלת את ענין העבירות ומאחר והעותר סבור שאינו זקוק לטיפול בתחום עבירות המין אלא יכול להמשיך ללמד ילדים לבר מצווה. וג"ע לא מתעלמת מהמלצת מב"ן אך היא לא שותפה לה עקב הכחשותיו של העותר שאינו סבור הוא זקוק לטיפול. 3. האמור בחלק הגלוי בחוות דעת וג"ע נתמך באמור בחלק החסוי, שיש בו כדי להצדיק את החלטת שב"ס שלא להוציא את העותר לחופשות ואת החלטת הוועדה שלא לשחחרר אותו על תנאי. 4. איננו מתעלמים מחוות דעת מב"ן שבסופה מעריכה כי מסוכנותו המינית לקורבנות מזדמנים היא נמוכה ולקורבנות זמניים היא נמוכה-בינונית אך הגורמים מגבירי הסיכון שנמנים בחוות דעת מב"ן ובצירוף הכחשת העותר את מעשיו נושא הרשעתו, העובדה שלא קיבל טיפול במהלך מאסרו ועמדת משפחתו מונעים את שחרורו על תנאי, גם בתנאי התוכנית הטיפולית של ד"ר שני. 5. על העותר שבפנינו חלים הדברים שנכתבו ע"י כב' השופט מלצר בסעיף 41(ג) לפסה"ד בבג"צ 6067/11 ואח' הפצ"ר ואח' נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש ואח' לפיהם "איש אמנם לא ימנע מעבריין מין להחזיק בתפיסתו הסובייקטיבית את מעשיו, אפילו זו עומדת בסתירה חזיתית לפסה"ד שהרשיע אותו אולם הכחשת המעשים שבהם הורשע עלולה בהחלט לעמוד לרועץ לאסיר המבקש את שחרורו המקודם בבחינת היותו "ראוי" לשחרור כזה" (סוף עמ' 22 ותחילת עמ' 23). 6. לאור כל האמור לעיל, החלטת הוועדה סבירה ומוצדקת מאחר והעותר, שאין לו זכות קנויה לשחרור על תנאי, לא הוכיח בפני הוועדה ובפנינו ששחרורו על תנאי, ולו בתוכנית הטיפולית של ד"ר שני, לא יסכן מינית אחרים, ובמיוחד קטינים הסובבים אותו. כך במיוחד כאשר העותר לא יצא לחופשות ולא ניתן היה לבחון את התנהגותו במהלך חופשות. 7. אנו דוחים את העתירה. מאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים