ועדת השחרורים החליטה להפקיע את רשיונו נוכח הרשעתו בעבירות שביצע בתקופת היותו אסיר ברישיון. העובדות 1. ביום 30.1.03 שוחרר העותר שחרור מוקדם ממאסרו אותו ריצה בגין עבירות של קבלת דבר במרמה, תקופת השחרור על תנאי היתה החל מיום 24.2.03 ועד 31.10.04 (להלן: "תקופת הרישיון"). 2. ביום 23.8.07 הוגש כנגד העותר כתב אישום במסגרתו יוחסו לו, בין היתר, ארבעה אישומים בגין עבירות של קבלת דבר במרמה שעבר בתקופת הרישיון. ביום 3.1.08 נמחק כתב האישום עקב אי איתורו של העותר. בדצמבר 2011, לאחר איתורו של העותר, הוגש כנגדו כתב אישום מחודש שאוחד עם כתב אישום נוסף, שנמחק אף הוא בשל אי איתור העותר (ת"פ 52191-12-11 בבימ"ש השלום בפתח תקווה). 3. ביום 4.7.12, במסגרת הליך נוסף שהתנהל כנגד העותר, הודה העותר והורשע בכתב אישום מחודש ומתוקן, בביצוע 6 עבירות מרמה וזאת לצד הודאתו והרשעתו בשני כתבי אישום נפרדים נוספים ב- 16 עבירות מרמה נוספות שבוצעו לאחר תום תקופת התנאי, בשנים 2011-2009 (ת.פ. 1112-12-11 בבימ"ש השלום בפתח תקווה). ביום 15.11.12, נגזר דינו של העותר, בגין כל העבירות, לשמונה שנות מאסר בפועל. 4. לאור האמור הגישה המשיב 2 (להלן: "המשיב") בקשה לביטול שחרור העותר על תנאי. ביום 9.5.13 דנה הוועדה בבקשה והחליטה לבטל את שחרורו המוקדם של העותר למלוא תקופת התנאי. כנגד החלטה זו, המפקיעה את תקופת התנאי במלואה, מכוונת העתירה שבפנינו. החלטת הוועדה 5. הוועדה הורתה על הפקעת מלוא תקופת הרישיון וקבעה כי אם היה מדובר אך ורק בעבירות שבוצעו בתקופת הרשיון היה מקום לשקול את בקשת העותר לדחות את הבקשה להפקעת הרשיון אך עסקינן ב"עבריין מועד שלאורך כל התקופה, מאז שחרורו המוקדם ועד הלום, המשיך לבצע עבירות בזו אחר זו". טענות העותר 6. היה על הוועדה לדחות את בקשת המשיבה משיקולי צדק. העותר נעצר פעמיים, בחשד לביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה בתוך תקופת הרשיון (בפעם הראשונה באוגוסט 2003, כשעדיין היה בתקופת הרשיון, ובפעם השניה בשנת 2005). המשיב, על אף שידע כי העותר הוא אסיר ברשיון, וציין זאת בפני שופט המעצרים, לא ביקש את מעצרו אלא ביקש לשחררו בתנאים. 7. הוועדה טעתה כאשר דחתה את טענת העותר לפיה עליה לשקול אך ורק את העבירות שנעברו בתקופת הרישיון וקבעה כי מאחר והעותר ביצע עבירות גם מעבר לתקופת הרישיון יש להפקיע את מלוא תקופת התנאי. 8. העותר הוא בן 69 ואם ירצה את מלוא תקופת הרישיון ישוחרר בגיל 80 וכבר עתה מצבו הרפואי אינו מאיר פנים. 9. שיקולי הצדק בעניינו של העותר מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה שהעותר שימש כ"סוכן משטרתי", כמשתקף בהחלטת כב' השופט אפרתי בת.פ. 11506/00 (בימ"ש השלום בתל אביב). תגובת המשיב 10. במועדים הרלוונטיים בהם נעצר העותר בגין עבירות המרמה שביצע במהלך תקופת הרישיון, עמדה בתוקפה הוראת סעיף 20 (ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א - 2001 (להלן: "החוק"), ממנה עלתה כוונת המחוקק בדבר הצורך בהרשעת אסיר בגין עבירה שביצע בתקופת רשיונו בטרם תוגש בקשה להפקעתו. 11. העתירה דנן, סותרת את הוראות סעיף 20 לחוק, את הוראות חוק העונשין ואת הוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ואף מושכלות יסוד העומדים בבסיס המשפט הפלילי. מעיון בפרוטוקול הדיון במעצר משנת 2003 (נספחים ה' וה' 2 לעתירה) עולה כי העותר כפר במיוחס לו בעת חקירתו במשטרה. במצב דברים זה, טרם סיומה של החקירה המשטרתית ולאור כפירתו של העותר במיוחס לו, לא היה על המשיב לעתור להפקעת רשיונו של העותר ולהחזירו לריצוי תקופת הרישיון. 12. מדברי ההסבר להצעת החוק בענין ביטול סעיף 20(ד) לחוק לא עולה כוונת המחוקק לשנות את סדרי הדיון בפני הוועדה בנוגע להפקעת רשיון אסיר. התיקון (שנכנס לתוקפו ביום 1.1.07) נועד להקנות שיקול דעת לועדה להורות שלא להחזיר למאסר אסיר שלא הוטל עליו מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח (הצעת חוק מיום 26.6.06 שצורפה כנספח ז' לתגובה). הלכה למעשה, מלבד במקרים חריגים, מקפיד המשיב לעתור להפקעת רשיון אסיר עפ"י סעיף 20 לחוק רק לאחר הרשעתו בדין. 13. אין בסיס לציפיית העותר כאילו נושא הפקעת הרשיון בעניינו "עבר מן העולם" שכן סעיף 22(א)(1) לחוק קובע כי בקשה להפקעת רשיון אסיר תוגש תוך 3 חודשים מיום מתן גזר הדין בעבירה הנוספת בה הורשע. 14. המשיבה פעלה ללא לאות לאיתורו של העותר. 15. רשיון אסיר יופקע במלואו, למעט בנסיבות חריגות בהן ניתן יהיה להפקיע מחצית מתקופת הרשיון. כמפורט בהחלטת הוועדה, לא הציג העותר נסיבות מיוחדות, אלא ההפך הוא הנכון. הוועדה ציינה בהחלטתה כי העותר לא זנח את אורחות חייו ולא חדל מביצוע עבירות הן בתקופת היותו אסיר ברישיון והן לאחריה, נתון שאל לה לוועדה להתעלם ממנו. 16. באשר לטענת העותר בדבר היותו סוכן משטרתי, הרי שהוא סומך טיעונו על אימרת שוליים שנכתבה בגזר דין שניתן בעניינו בשנת 2001, אך חרף זאת נגזר עליו באותו הליך מאסר בפועל. 17. לענין מצבו הרפואי של העותר מפנה המשיב לאמור בגזר הדין (עמ' 9) לפיו מצבו הרפואי לא הפריע לו להסתובב בכל רחבי הארץ ולפגוש אנשים לצרכי מעשי המרמה שלו. למרות זאת ציין ביהמ"ש בגזר דינו כי ניתן "משקל לגילו של הנאשם ולרצונו לבלות עם משפחתו". דיון והכרעה 18. סעיפים 20(א) ו- (ד) לחוק שחרור ממאסר על תנאי, הרלוונטיים לענייננו, כפי שהיו בתוקפם בעת שהעותר היה אסיר ברישיון, קובעים כדלקמן: "(א) אסיר ששוחרר על תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת במאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי. (ב) ... (ג) ... (ד) הורשע אסיר ששוחרר על תנאי בעבירה נוספת עבר בתקופת התנאי ובוטל שחרורו על תנאי, יישא את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו על תנאי לפני ובמצטבר לכל עונש אחר שהוטל עליו בשל העבירה הנוספת". 19. השאלה העומדת לפתחנו היא האם ניתן לפנות בבקשה להפקעת רישיון כאשר האסיר עובר עבירה נוספת כטענת העותר, או שמא רק לאחר שהורשע בביצועה, כטענת המשיבה. בעע"א 2289/04 (ב"ש) היועמ"ש נ' ועדת השחרורים ואח', טענה המדינה (בשונה מטיעוניה בפנינו) כי ס' 20(א) לחוק אינה דורשת שהאסיר יורשע בעבירה כדי להגיש בקשה להפקעת הרישיון אלא די שהוא עבר עבירה והוועדה רשאית בענין זה להסתמך על חומר החקירה שהוגש. ביהמ"ש (כב' השופט נ. הנדל), לאחר שסקר את ההסטוריה החקיקתית של נושא הפקעת רישיון על תנאי, הגיע למסקנה כי "הנחת היסוד בבואו להכריע במחלוקת בין הצדדים בתיק דנא הינה שההוכחה שהאסיר עבר עבירה אינה דורשת קביעה על ידי בית משפט לפלילים אך יש להפעיל שיקול דעת האם המקרה הקונקרטי מתאים להוכחת ביצוע העבירה שלא בדרך של פסיקת בית המשפט". בערעור שהוגש על פסק הדין, בר"ע 10031/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, אמר ביהמ"ש מפי כב' השופטת ביניש (כתוארה דאז): "הנה כי כן הוראת סעיף 20(א) לחוק, אינה מתנה את ביטול השחרור על תנאי בקיומה של הרשעה בעבירה הנוספת, ודי שהוכח בפני הועדה כי האסיר "עבר עבירה" נוספת. אכן, ככלל, הרשעה בעבירה נוספת בבית המשפט די בה כדי להוות הוכחה בפני ועדת השחרורים כי נעברה עבירה כאמור. זו היא הפרקטיקה המקובלת, בייחוד לאחר שהחוק תוקן, והוא מאפשר היום לבטל שחרור על תנאי עד שלושה חודשים לאחר מתן גזר הדין בעבירה הנוספת (ראו הוראת סעיף 22(א)(1) לחוק). עם זאת, יש שנוצרות נסיבות שאינן מאפשרות להסתפק בפסק הדין המרשיע כדי לקבוע כי תנאי שברשיון הופר, ועניינו של המשיב הוא מקרה מובהק כזה". 19. מן הכלל אל הפרט: כעולה מהפסיקה ניתן להגיש בקשה להפקעת רישיון גם ללא הרשעה ובלבד שיוכח במידה הדרושה במשפט המינהלי כי נעברה עבירה, אך אין זו הפרקטיקה הנוהגת. מפרוטוקול הדיון בבקשת המעצר בעניינו של העותר מיום 15.8.03 (מ18128/03) עולה כי העותר הכחיש את החשד למעשה המרמה שיוחס לו. לגבי המעצר משנת 2005, לא הוצגו פרטים. לפיכך, העובדה כי המשיב ידע שהעותר הוא אסיר ברישיון לא היתה רלוונטית באותו שלב. השאלה הרלוונטית היא אם היו בידי המאשימה כבר באותו מועד ראיות במידת ההוכחה הדרושה במשפט המנהלי כדי להוכיח שנעברה עבירה, זאת לא נטען ולא הוכח בפנינו. בנסיבות אלה, אנו דוחים את הטענה כי ניתן היה להגיש בקשה להפקעת הרשיון כבר עם מעצרו של העותר בגין ביצוע העבירות בתקופת הרישיון ומשלא נעשה כן טעתה הוועדה כאשר הפקיעה את מלוא תקופת הרישיון. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות ועד להרשעתו של העותר רובץ לפתחו של העותר שכן לא ניתן היה לאתרו וכתב האישום שהוגש נגדו נמחק פעמיים מחמת אי איתורו. 20. לא מצאנו כי במקרה זה קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפקעת הרישיון לתקופה קצרה ממלוא תקופת הרישיון. בתקופת השחרור על תנאי, עבר העותר 4 עבירות נוספות, זהות לאלה שבגינן ריצה את המאסר ממנו שוחרר על תנאי, ודי בכך, כדי להפקיע את כל תקופת הרישיון. דבר היותו של העותר סוכן משטרתי בעבר (גם אם היה כזה) ומצבו הרפואי אינם מהווים נסיבות חריגות המצדיקות הארכת תקופת הרישיון או הפקעתו לתקופה קצרה מזו שהופקע. 21. אשר על כן, אנו דוחים את העתירה. בית סוהר / כלאמשפט פליליאסיריםשחרור מוקדם מהכלאהרשעהמאסרועדת השחרורים