תביעה בסדר דין מהיר לדמי תיווך מכח הסכם בלעדיות שעל תוקפו והפרתו חלוקים הצדדים רקע עובדתי 2. התובעים התקשרו עם הנתבע וחתמו ביום 20.2.11 על טופס הזמנת שירותי תווך של ביתם באבן יהודה אותו ביקשו למכור. 3. מספר ימים לאחר מכן ביום 28.2.11 נחתם ע"י הנתבע 2 הסכם בלעדיות למכירת הבית למשך 6 חדשים. לגרסת התובע הסכם זה נועד לאחר שני הסכמי בלעדיות קודמים, האחד בשנת 05 והשני, כחצי שנה קודם לכן עת הגיעו הצדדים להסכם דומה בדבר בלעדיות ל-6 חדשים החל מ 24.8.10. לטענת הנתבעים הנתבעת 1 סרבה להתקשר עם התובע בהסכם בלעדיות נוסף על רקע אי שביעות רצון מתפקודו במסגרת הסכם הבלעדיות הקודם שהסתיים ביום 31.1.11. למרות זאת פנה התובע לבעלה ביודעו כי היא אינה בבית ובעלה סובל ממחלה 'קשה והחתימו על הסכם בלעדיות לתקופה נוספת תוך ניצול מצבו הנפשי והפיזי של בעלה. 4. הצדדים חלוקים בנוגע להיקף פעילות התיווך מצד התובע בכל הנוגע למכירת הבית. לטענת התובע השקיע מאמצים ניכרים ומשאבים כספיים לקידום מכירת הבית ואף הביא קונים פוטנציאליים לראותו, אולם חרף מאמציו התקשרו התובעים עם קונים שלא באמצעותו בעיצומה של תקופת הבלעדיות, ותוך שהם מעלימים ממנו את עצם ניהול המו"מ ואת זהות הקונים. 5. אין חולק כי הבית נמכר לאחר שהנתבעים התקשרו בהסכם מכר ביום 17.8.11 . לטענת התובע על מכירת הבית נודע לו לכשראה באקראי את משאית ההובלות ולאחר שהוציא נסח מלשכת רישום המקרקעין וחזה ברישומה של הערת אזהרה מיום 18.8.11. עוד טען התובע כי פניותיו אל הנתבעים בדרישת תשלום הושבו ריקם וחלף תשלום שכרו זכה לתשובה מתריסה ודוחה את דרישתו. לטענת הנתבעים מכירת הבית כנ"ל לא בוצעה בתקופת הבלעדיות בהעדרו של הסכם בלעדיות תקף, וכי ביום הגעת הקונים לביתם באמצעות מאמציו של מתווך אחר לא היו מחויבים כלפי התובע במאומה. 6. התובע מבקש לחייב את הנתבעים בדמי התווך על פי הסכם הבלעדיות בשיעור של 1% משווי עסקת המכר לאחר שמילא לטענתו את התחייבותו על פי ההסכם התווך ופרסם את הבית הן במאגר הנכסים באתר האינטרנט והן בשני עיתונים . טענות הצדדים 7. לטענת התובע זכאותו מכח הסכם הבלעדיות קמה עת שהוכח כי הנתבעים מכרו את הבית בתוך תקופת הבלעדיות ובניגוד לתנאי ההסכם. על פי תנאים אלו חלה חובת התשלום בגין כל מכר בתוך תקופת הבלעדיות ולכן הוא זכאי לדמי תיווך בשיעור של 1% שבגינם יש לחייב את הנתבעים בתשלום. לטענת הנתבעים כאמור ההתקשרות בהסכם הבלעדיות הנוסף לא נעשתה עם הנתבעת 1 ואילו הנתבע 2 נוצל ע"י התובע בהחתמתו על ההסכם הנ"ל ביודעו את מחלתו של האחרון והשפעתה. בנוסף, התובע אף לא מילא את תפקידו נאמנה באשר לא נתן מענה לנתבעים כל העת ולא היפנה קונים בכל מהלך חדשי הקיץ או בכלל למעט 3 קונים. יתר על כן התובע לא היה הגורם היעיל ולא היה זה שהביא את רוכשי הבית אל הנתבעים וכי אלו הגיעו אל הבית באמצעות מתווך אחר. דיון 8. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לשאלת זכאותו של התובע לדמי תווך לנוכח העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי לא הפגיש בין הנתבעים לרוכשי ביתם ולאור טענת הראשונים כי לא היה הגורם היעיל בקשירת העסקה הנ"ל ואף לא מילא אחר תנאי היסוד להגדרתו ככזה. בנוסף חלקו הצדדים על תקפותו של הסכם הבלעדיות משום שלטענת הנתבעים נכרת בחוסר תום לב או בתנאי עושק. תוקף הסכם הבלעדיות 9. לטענת הנתבעים כאמור ניצל התובע את מצבו הרפואי הקשה של הנתבע 2, שהיה חולה במחלה קשה והחתימו על הסכם הבלעדיות לאחר שהנתבעת 1 סרבה לחתום על ההסכם הנ"ל ובהעדרה אותה שעה מהבית. 10. הנתבעת 1 הצהירה כי חתמה על הזמנת התווך ביום 21.2.11 אולם משנתבקשה לחתום על הסכם בלעדיות ביום 28.2 סרבה לעשות כן בשל ניסיון עבר וחוסר שביעות רצון מתפקוד התובע במסגרת הסכם בלעדיות קודם שהסתיים ביום 31.1.11. לדבריה, התובע שידע על סירובה הגיע לביתה באחד הבקרים כשידע שאיננה בבית והחתים את בעלה על הסכם בלעדיות לתקופה של 6 חדשים . באותה עת היה נתון בעלה במהלך טיפול כימותרפיה בשל מחלה קשה והתובע ניצל מצב זה למטרותיו. בעדותה הפנתה העדה לנספח הבלעדיות מיום 21.2.11 שאינו חתום על ידה והושאר לטענתה בביתה ע"י התובע מחמת סירובה לחתום. לדבריה הושאר הטופס בידה כי התובע ביקש ממנה לחשוב עוד בעניין. עוד הפנתה לנספח הבלעדיות מיום 28.2.11 שנחתם ע"י בעלה בביתם כשבמקום שם הלקוח נמחק שמה ונרשם שמו של בעלה. התובע הכחיש את טענות הנתבעים כי פעל לנצל את מצבו הרפואי של הנתבע 2 מה עוד שלטענתו לא ידע את פרטי מצבו לאשורם והגיע אל הבית לאחר תיאום מראש. 11. אין ספק כי עול ההוכחה ונטל השכנוע חל על הנתבעים לטענות ההגנה בדבר מרמה , עושק או חוסר תום לב מצידו של התובע בעת כריתת הסכם הבלעדיות. לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובע פעל בחוסר תום לב או במרמה שלא הוכחה כלל . יודגש כי גם אם יש יסוד לכאורי לטענת הנתבעת כי סרבה לחתום על הסכם הבלעדיות אין בכך כדי לעקר את ההתקשרות המחייבת של הנתבע 2. עיקר עדות ההגנה באה בפני מפי הנתבעת 1 בעוד שאין חולק כי היא לא נכחה בעת כריתת ההסכם. הנתבעים נמנעו מהעדת הנתבע 2 שהתקשר עם התובע בהסכם הבלעדיות. הנתבע נכח באולם ביהמ"ש אולם לדברי הנתבעת מצבו לא איפשר לו להתמודד עם עדות כנ"ל וממילא היא שנשאה בכל האחריות מול התובע. כדבריה (בעמ' 11 לפר'): "ש. למה בעלך לא עלה על דוכן העדים ונתן תצהיר כדי להעיד על השתלשלות העניינים ? ת. כל הסיטואציה פה הייתה באחריותי, ..זה היה שיא המחלה של בעלי. גם היום כבת זוג שחשוב לה בן זוגה ומחקרים הוכיחו , אני לטענתי הוא לא צריך להיות פה היום. ש. אז למה הוא בא היום? ת......הוא לא צריך להיות פה. הוא טען שהוא רוצה להיות פה . אני אתמודד עם זה ולא בעלי." אמנם הוצגו מסמכים רפואיים אודות מחלת התובע אולם לא באה בפני ביהמ"ש ראייה כי הוא מנוע מלהעיד וליתן לביהמ"ש תמונת מצב אמיתית לנסיבות עובר לחתימתו על ההסכם. משכך יחול הכלל הקבוע בפסיקה בדבר המנעות מהעדת עד הפועלת לחובת הנמנע מהעדתו מקום שהנטל עליו. (ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי ,פ"ד לה(1) 736 (1980). הנתבעת 1 ביקשה לשכנע כי גם בפועל האמינה כי היא משוחררת מכבליו של הסכם בלעדיות, וכי חתימת בעלה, במצבו חסרת נפקות משפטית. לפיכך, פרסמה את הבית באתר יד 2, חיפשה מענה אצל מתווכים אחרים ואף הסכם המכר נחתם מספר ימים ספורים לפני תום תקופת הבלעדיות. לדבריה בנקל יכולה הייתה לדחות את החתימה לאחר תום תקופת הבלעדיות ולהתחמק מתשלום דמי התווך לו חפצה בכך. אני סבורה כי התנהלות זו מעידה דווקא על התנערות מהתחייבות גם אם הנתבעת עצמה לא חתמה על ההסכם. יתר על כן הנתבעת עצמה אזכרה במכתבה האחרון אל התובע את עובדת קיומו של הסכם בלעדיות וניסיונה המאוחר לשכנע כי התנהגותה בפועל מלמדת כי לא ראתה בו הסכם מחייב אינה יכולה להואיל לה, שהרי היא שהודתה כי לאחר שהתוודעה לחתימת בעלה לא פעלה לביטול הסכם הבלעדיות. כאן המקום לציין כי ניתן להבין לטענת הנתבעת כי הייתה טרודה באותם ימים בטיפול בבעלה אולם דווקא המכתב הנ"ל מעיד כי השלימה או היה עליה להשלים אודות קיומו של הסכם ונפקותו. המסקנה היא כי לא הוכחה פגימה בהסכם הבלעדיות ובוודאי לא כזו המביאה לבטלותו או מערערת את תוקפו. הגורם היעיל בהסכם בלעדיות 12. פסיקת בתיהמ"ש נדרשה רבות לשאלת זכותו של מתווך לדמי תווך על פי הסכם בלעדיות והשלכתו של התנאי היסודי לזכאותו של מתווך בכל הסכם תווך אחר בדבר היותו גורם יעיל לכריתת עסקת המכר. ב"כ התובע עיגן טעוניו בפסיקה ומבלי להפנות כלל לפסק דין אחד כי לעולם זכאי המתווך על פי הסכם בלעדיות לשכרו גם אם לא הפגיש קונים עם מוכרים עובר לכריתת הסכם המכר. ב"כ הנתבעים מנגד הפנה לפסיקה הסוקרת את תכליתו של חוק המתווכים כחוק שנועד להגן על צרכנים כצד החלש להתקשרות בהסכם תווך. 13. על טיבו של חוק המתווכים , התשנ"ו -1996 ניתן ללמוד מהצעת החוק ומשורת פסקי דין שחזרו וקבעו את היותו חוק צרכני שנועד להגן על הלקוח המתקשר עם המתווך. (ראה ה"ח מתווכים במקרקעין, התשנ"ב -1992 וכן ע"א 7247/97 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בנייה בע"מ, פ"ד נו(1) 842 (26.11.01) שצוטט, ע"א (ת"א) 1413/04מטרופוליס יזום השקעות וכספים 1993 נ' מנחם מליק מרכזים מסחריים בע"מ (2005) ע"א (חי) 3455/06X בע"מ נ' אלון עמרם (28.8.07) ועוד. ברוח תכלית זו יפורשו גם סעיפי החוק ותנאיו. 14. סעיף 14 לחוק המתווכים מציב מספר תנאים אשר רק בהתקיימם זכאי המתווך לקבל דמי תיווך וזו לשונו: "(א)מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1)הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20; (2)הוא מילא אחר הוראות סעיף 9; (3)הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. (ב)מתווך במקרקעין שביצע בתקופת הבלעדיות את פעולות השיווק שנקבעו לפי סעיף 9(ד) - חזקה שהיה הגורם היעיל כאמור בסעיף קטן (א)(3) לגבי עסקה שנכרתה בתקופת הבלעדיות". סעיף 39 מסמיך את מתקין התקנות לקבוע פעולות שיווק שמתווך חייב בביצוען בתקופת הבלעדיות. עפ"י תקנות המתווכים במקרקעין (פעולות שיווק) תשס"ה-2004 נקבע כי על המתווך לבצע שתי פעולות שיווק מאלו המפורטות בתקנה 1(א) או על פי הסכמה בין הצדדים, ופעולות אלו יפורטו בהסכם הבלעדיות מפורשות. 15. מכאן שהחוק מקים חזקה עובדתית בדבר היות המתווך גורם יעיל בהנתן קיום פעולות שיווק כנ"ל מצדו. כפי שציינתי בת.א (כ"ס) 2103/08 מנשה נ' נעים אהרון ( 23.10.11 ) החזקה הנ"ל ניתנת לסתירה ע"י הטוען להפרכתה. יפים הדברים שהוסברו בעניין זה בבש"א (ראשל"צ) 1443/08 שלפר מרסל נ' דוד אברהם בר דרור (20.5.08) פסקה 26: "בחקיקתו של סעיף 14(ב), נקט המחוקק מעין גישת ביניים, לפיה, מצד אחד, אין לוותר על דרישת הגורם היעיל גם כשקיים הסכם בלעדיות ומצד שני, עומדת לזכותו של המתווך חזקה ראייתית, שהיה הגורם היעיל בביצוע העסקה. הגישה המקובלת היא שחזקת הגורם היעיל היא חזקה הניתנת לסתירה. דהיינו: אין למתווך זכאות אוטומטית לדמי תיווך, גם אם קיים הסכם בלעדיות תקף כדין. באפשרות הנתבע לסתור את החזקה, ולהוכיח כי אין קשר בין מאמצי השיווק של המתווך לבין העסקה שבוצעה. יחד עם זאת, החזקה יוצרת למתווך יתרון ראייתי, משום היפוך נטל הראיה. זהו יתרון משמעותי, אשר חושף את הלקוח לסיכון שישא בדמי תיווך, גם אם לא היה המתווך הגורם היעיל בפועל." במאמר מוסגר יצוין (הואיל והצדדים לא נדרשו לכך רבות בסיכומיהם) כי ב"כ התובע ביקש להסתמך על התניה החוזית המקימה מניעות לנתבעים לטעון אחרת. בהקשר זה קיימת מחלוקת פוסקים בדבר אפשרות ההתנאה בהיות חוק המתווכים חוק קוגנטי ונראה כי לא היתה מחלוקת של ממש שלתניה כנ"ל אין תוקף משפטי (ראה גם בש"א (ראשל"צ) 1443/08 הנ"ל. מן הכלל אל הפרט 16. על פי הצהרת התובע פעל כמתחייב ממתווך שקשור בהסכם בלעדיות. הוא פרסם את הבית במאגר הנכסים המופיע באתר האינטרנט שלו וכן פרסם את הבית למכירה בעיתון ידיעות אחרונות במשך חדשים רבים בכל יום שיש בשבוע ובימי שלישי מידי פעם וכן בעיתון מקומי "ידיעות נתניה". כמו כן עניין ברכישת הבית קונים פוטנציאליים שהתקשרו עמו בהסכמי תווך. הנתבעים טענו בעיקר כי התובע לא מילא אחר הדרישות הבסיסיות של פרסום ראוי ולא היה נמרץ מספיק להצגת הבית לקונים פוטנציאליים ובוודאי לא היה זה שהציג או הפגיש את הקונים שרכשו בסופו של דבר את הבית. ראינו כי מסקנת הפסיקה היא כי התובע זכאי לשכרו אם מילא אחר הדרישה להקמת החזקה בדבר היותו גורם יעיל וזו לא נסתרה. 17. פירוט הנתבעים מתאר כשלים בתפקודו של התובע כמתווך כמו אי הצגת לקוחות במהלך חדשי הקיץ , הפרסומים שהציג לקו והוא לא הביא את רוכשי הבית אלא מתווך אחר. בכל הנוגע לפרסומים נטען כי היו כלליים והיו יכולים להתאים גם לנכסים אחרים שבהם טיפל , וכי אין המדובר בפרסום ספציפי של הבית המתאר את יתרונותיו ויחודו כנכס המצוי מול ריאה ירוקה בשכונה מלבד גודלו. הנתבע הכחיש את הטענה כי הפרסום תואם נכסים אחרים שבהם טיפל למרות שלכאורה יש התאמה בגודל השטח שלהם ולדבריו הפרסום מתייחס לשכונה בה מצוי הנכס , העובדה שהוא מנוהל בבלעדיות בניגוד לכל הנכסים האחרים ושטחו תוקן בפרסומים מאוחרים לאחר שהנתבעים הודיעו לו על השינוי. אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי פרסומי התובע היו לוקים בפירוט חסר או לא היה בהם די למלא אחר דרישת הפרסום. אמנם יכולה אני להניח לאור העדויות שהוצגו כי התובע התנהל לאיטו ומאמצי השווק הפרסומי היו סבירים ולא יותר, אולם אין בכך לקבע כי לא פעל כדרישת המחוקק . 18. מסכת הראיות הביאני למסקנה כי לא עלה בידי הנתבעים להפריך את החזקה העובדתית העומדת לטובת התובע כמובהר. ראשית, התובע הוכיח כי עמד בדרישת הדין והסכם הבלעדיות. יתרה מזו, על פי הסכם הבלעדיות התחייב התובע לסדרת פעולות שתאמו את דרישות התקנות וההסכם ועמד בכך משלא הסתפק רק בפרסום אלא אף לדידם של התובעים גם הביא לבית שלשה לקוחות פוטנציאליים . שנית, הנתבעים לא טרחו להעיד את רוכשי הבית על מנת להצביע כי הגעתם לנכס לא הייתה קשורה אל מאמצי הנתבע ככל שהיו או שמצב השוק לא תאם את פעילותו של התובע במסגרת פעילותו של מתווך בבלעדיות. גם כאן יש להחיל את הכלל בדבר הימנעות מהעדת עדים רלבנטיים והצגת ראיות שיכלו הנתבעים להציגם. שלישית, בנסיבות שבהן הנתבעת הודתה כי התעלמה מהסכם הבלעדיות ובחרה הן לפרסם באתר יד 2, פנתה למתווכים אחרים ואף לא היפנתה את הקונים לתובע לא ניתן לקבל את הטענה כי העדר יעילותו של התובע עמדה בעוכרי מעורבותו בהתקשרות בהסכם המכר הסופי. הנתבעת שלא הצליחה להותיר רושם כצד החלש בעסקת התווך הודתה בחקירתה כי הבינה נפקותן של הוראות הסכם בלעדיות ולמרות זאת פעלה בניגוד להן רק בשל הנחתה כי אין להסכם הבלעדיות יסוד חוקי. המסקנה המתחייבת אם כן היא כי התובע זכאי לדמי התיווך בתנאי הסכם הבלעדיות. 19. לאחר פרשת הראיות הודתה הנתבעת כי הבית נמכר בסך של 3,782,000 ₪. ב"כ התובע הסכים לראות בכך ראייה לסכום ממנו יגזר שכרו של התובע ובראיה זו יעוגן שיעור דמי התווך שיפסקו לתובע. לסיכום 20. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה בגבולות שצוינו ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 43,871 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪. חוזהסדר דין מהירהסכם בלעדיותדמי תיווךתיווך